אפוסתרפיה קנגורו - מזרן מודולרי ביטוח משכנתא גולדן טורס - שייט בים תיכון כמיטק כפתור איווקס דודי סופר חופשה בחול פורטל נכי צהל - הבית החם של כל נכי צהל

לגלות שאני סובל מהלם קרב

יומן המוות שלי....

קוראים לי אבי (שם בדוי), בן 41 , גדלתי בעיר קטנה בדרום ואני עורך דין במקצועי. למה התחלתי כך? כי למשפט הפתיחה הזה יש גורם מכריע במה שתקראו בהמשך. עד גיל 40 אפשר לומר שחייתי בשלום עם עצמי, אני לא יכול לומר שהגשמתי את עצמי כמו שחלמתי, אני לא אבי המוצלח שההורים שלי בטח ייחלו אבל גם לא הרגשתי שנכשלתי מדי.

בלימודים הייתי בסדר ולעיתים אפילו מצטיין, חברתית גם הייתי ממוצע, לא מנודה אבל גם לא מלך הכיתה, נער רגיל לגמרי. בצבא הייתי מפקד בחיל השריון, עברתי שירות משמעותי ביותר, רובו הגדול בלבנון ועברתי שם חוויות טראומטיות מאד כולל פציעה אשר גררה אשפוז ושיקום, אפשר לומר שתקופת הצבא עיצבה את האישיות שלי לטוב ולרע.

להתמודד עם הלם קרב

לסיים את הצבא ולהמשיך במסלול החיים

אחרי הצבא, לאחר תקופת התאוששות מבלבלת שאיימה לשבש לי את מהלך החיים הצלחתי להתגבר מעט, יצאתי ללמוד פסיכולוגיה ומשפטים. אחרי הלימודים וגם במהלכם עבדתי בעבודות שוות ומיוחדות ולפעמים הרגשתי אפילו בר מזל להתקבל למקומות כאלו.

משום מה, בכל שלוש שנים בער בי צורך לשינוי, ובאמת, בכל עבודה החזקתי מעמד בערך שלוש שנים והמשכתי הלאה לעבודה המסעירה הבאה, שלל הניסיון שצברתי הפך אותי אפילו לאטרקטיבי בכל עבודה אליה הגעתי בגלל הידע הרב במגוון תחומים מיוחדים.

עד קצת לפני גיל ארבעים כל זה הספיק... אך שם גם השתבש הכול. משבר גיל הארבעים, כולם מכירים אותו, חלק צוחקים עליו ומתעלמים ממנו אולי בצדק, אבל לחלק מהאנשים הוא הופך את החיים לגיהנום עלי אדמות, תלוי באישיות ובחוסן של כל אחד.

משבר גיל הארבעים....

לי אישית המשבר שינה את כל מה שחשבתי על החיים עד אז, זה התחיל בעצם בגיל 39 ושמונה חודשים וזה קרה כך: יום אחד בהיר בלי שום אזהרה מוקדמת קמתי כהרגלי לעבודה, התיישבתי על המיטה וצצה לי מחשבה בראש שנראתה באותו רגע מוזרה, "למה אתה קם? עוד פעם למשרד, לאותם אנשים?"

התנערתי מיד ודחקתי את המחשבה הצידה. התחלתי את יום העבודה, אבל בכל כמה דקות, אותן מילים חזרו והדהדו בתוך הראש עם תוספת של "מה השגת בחיים האלה, אתה תיכף בן ארבעים" הרגשתי מוזר, המחשבות האלו נשמעו כמו קולות בתוך הראש.

ישבתי במשרד וסגרתי את הדלת, ניסיתי להבין מה השתבש, אבל לא כל כך הצלחתי כי הקולות התגברו ונוסף עוד חלק לאותו קול " אתה השתחררת מהצבא, המשכת בחיים, אבל מה עם..... שמת  לידך, חשבת לפעמים עליו ועל המשפחה שלו? ". קמתי מיד מהכיסא במשרד ויצאתי החוצה, חשבתי שהאוויר הצח והליכה ברגל יעזרו לי כמו פעם אחרי הפציעה ואחרי הצבא.

גם זה לא עזר. חזרתי למשרד והתיישבתי מול המחשב. נכנסתי לגוגל וכתבתי "שינוי בחיים לקראת גיל ארבעים וחרדות" עד היום אני לא יודע מה גרם לי לכתוב את זה.... אבל התוצאות שהתקבלו הפתיעו אותי ולא במובן הטוב.

הבנתי שמשבר גיל הארבעים הוא מושג פסיכולוגי, נפשי, רפואי וחברתי עוצמתי מאד שגם מבוסס על מחקרים ארוכי טווח. יחד עם זה, כל מה שעברתי בצבא לא תרם להרגשה. קראתי עוד ועוד, הזדעזעתי עוד יותר, הרגשתי כל המחקרים האלו, הכול עלי.

השינוי כנתיב בריחה מהמציאות

לא התבטלתי לרגע, הרגשתי שאני חייב לבצע שינוי דחוף. הראשון, להחליף מקום עבודה, למצוא עניין חדש בעיר גדולה בתפקיד מאתגר. מיד חיפשתי בכל מקום עבודה אחרת, לקח לי בערך חודשיים עד שמצאתי, עברתי להיות תובע פלילי בשירות המדינה בתפקיד חשוב.....

בהתחלה הרגשתי טוב, האדרנלין הספיק אפילו לחודש שבהם הקולות בראש פחתו, עד שלוח השנה העיר אותי והאיקסים ביומן התקרבו לגיל ארבעים באמת. שוב קמתי בוקר אחד שטוף זיעה, הפעם עטפה אותי תחושת כישלון קשה, מה עשיתי לעצמי, למה חשבתי שהחלפת מקום עבודה תעזור? לא מספיקה הרגשת השבר הגדולה על החיים שהולכים לאיבוד בלי שהספקתי כלום? הרגשת הזיקנה שמאיימת לקפוץ ואפילו כבר נמצאת באוויר.

הרגשתי שהכול סוגר עלי, בעבודה הייתי טוב והטילו עלי עוד ועוד תפקידים ומשימות, נסעתי כל יום יותר מחמש שעות הלוך וחזור לעבודה, הייתי שקוע וטרוד עד עומק הצוואר... והמחשבות הטורדניות חזרו בכול העוצמה, יחד איתן הגיעה גם תחושת מחנק פיזית.

הסימן הראשון לכך שהייתי במצוקה, בחרדות ודיכאון... השמנה, ניחמתי את עצמי באוכל, העליתי למשקל שלי תוך כמה חודשים עשרה קילו. זה הפך להיות עניין חדש למשבר... איך אני נראה? הסתכלתי בראי ונחרדתי, אף פעם לא חשבתי שאני נראה טוב, אבל הפעם הסתכל עלי חזרה מהראי אדם שמן, עייף ועצוב, אני.

ההתפרקות .....

הלחץ בעבודה, החרדה שלא להצליח במשימות שהוטלו עלי והיו רבות, הציפיות של המנהלים, הנסיעות הקשות כל יום, שמירה על זוגיות שהתפתחה, לראות את ההורים שלי מזדקנים ובמיוחד את אבא שלי שמתמודד עם בעיות בריאות... הכול לחץ עליי, עד שנשברתי.

זה קרה ביום חמישי, הייתי ברכבת בדרך חזרה הביתה בשעת ערב מאוחרת, הרגשתי מין לחץ בבטן, כאב מוזר ומחנק. היה גשום בחוץ אבל הרגשתי חום בכל הגוף, דמעות החלו לזלוג. לא הבנתי מה עובר עלי, ניסיתי להתעשת אבל המחשבות רק התגברו, המחשבה הטורדנית החדשה הייתה על משהו רע שעומד לקרות לי, מחשבה שהתחילה אז ולא מניחה לי יותר.

כשהגעתי הביתה באותו ערב נכנסתי למיטה עם הבגדים, כיביתי את כל האורות וכיסיתי את עצמי בפוך, רציתי להעלם ולא לקום בבוקר. ניסיתי לדחוק את המחשבות הרעות אך הן לא הסכימו להניח לי. לא נרדמתי באותו לילה ולא נרדמתי ביום שאחרי, הדיכאון והמחשבות החלו לכרסם בחיים שלי.

בת הזוג שלי הרגישה די מהר, הייתי מגיע אליה כבוי, שוכב מול הטלוויזיה אבל רק בוהה בה בלי לדעת את התוכן כי הראש שלי היה מלא מחשבות רעות. לא הייתי מסוגל לדבר עם אנשים, שקעתי לעצמי, הזנחתי עוד יותר את המראה והבריאות והמשקל שלי עלה.

הנפש ניצחה אותי, נשברתי לרסיסים, מאותו אדם שמח ופעלתן עם מלא תחביבים הפכתי לזומבי פיזי בלי נשמה. גם בעבודה הרגישו, ניסו לעזור לי, דיברו איתי ועודדו אבל לא ידעו באמת מול מה אני מתמודד.

המצב שלי החמיר מיום ליום, וכמו שחשבתי שיקרה, הנפש פגעה בגוף. זה החל בכאבי בטן מוזרים, עייפות לא רגילה שהקשתה עלי אפילו ללכת, בחילות, צרבות וכאבי ראש נוראיים.... ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר, אבל לא היה אכפת לי, רציתי למות.

ערב אחד אחרי העבודה הלכתי ברגל כדי לשאוף אויר קר, לפעמים זה עזר. תוך כדי הליכה המחשבות התגברו ומצאתי את עצמי בקצה השני של העיר במקום שאני לא מכיר בלי לזכור איך הגעתי לשם. סחרחורת נוראית עצרה אותי ואילצה אותי לשבת על חומה קטנה.

הפחד מלגלות ולבקש עזרה

בכיתי, פחדתי ושוב רציתי למות. הוצאתי את מכשיר הטלפון וחיפשתי בגוגל סיוע נפשי, לאחר שבחנתי כמה שמות, הגעתי לפסיכולוגית שמטפלת במה שנראה שהרגשתי, קראו לה ורד.

התקשרתי אליה למרות הבושה, כבר לא היה לי מה להפסיד. היא ענתה והקול שלה היה מרגיע, היא זיהתה מיד שאני במצוקה נוראית ושאלה את השאלות הנכונות. קבענו להיפגש למחרת.

השיחה איתה נתנה לי מעט כוח לחזור הביתה באותו לילה. בבוקר הרגשתי את הלחץ בגוף ובעיקר בראש לקראת הפגישה איתה, פחדתי שזה לא יעזור כי מבחינתי זה היה המוצא האחרון. כל אותו היום לא הייתי מרוכז, חשבתי רק על איך ארגיש שאכנס לקליניקה, איך היא תסתכל עלי והאם היא תחשוב שהשתגעתי. בעיקר ניסיתי לדמיין איך אשב מולה עם כל המבוכה שיש לי מהמצבים האלו.

הזמן עבר לאט, עקבתי אחרי כל שניה בשעון, זה גרם לי לכאב ראש חזק וחולשה, לא אכלתי ולא שתיתי כלום כל היום. בשעה ארבע בדיוק יצאתי לדרך, הדרך לטיפול ששמרתי עבורו את כוחותיי האחרונים ואת תקוותי לחיות.

הגעתי לשם, השם של ורד היה כתוב על הפעמון, צלצלתי והדלת נפתחה, הקדמתי בעשר דקות אז חיכיתי על כיסא קטן שהיה במסדרון. בדיוק בשעה ארבע הדלת נפתחה, ורד עמדה מולי וחייכה. המבט שלה בעיניים היה טוב, היא הזמינה אותי להיכנס. החדר היה קטן, במרכזו היו 2 כיסאות שהונחו אחד מול השני בלי אף מחיצה ביניהם והם גם היו קרובים, הרגשתי חשוף ופגיע וכאינסטינקט בלתי מודע דחפתי את הכיסא שלי מעט לאחור.

להתמודד עם הזיכרונות

ורד התיישבה מולי והחזיקה בידה בלוק כתיבה. היא שאלה לשלומי אבל לא חיכתה לתשובה כי היא ראתה שאני לא במצב טוב. היא סיפרה לי מעט על עצמה אך לא זכרתי דבר ולאחר מכן שאלה אותי שאלות רקע על עצמי ועל המשפחה שלי, שאלות מהילדות וגיל הנוער, אלו היו שאלות קלילות למדי והרגשתי נוח לענות. ואז היא הגיעה לשירות הצבאי...

היא אמרה לי כך " בוא נדבר על הצבא" , המילים האלו לבדן עוררו אצלי דפיקות לב חזקות ופחד שגרם לזיעה בכל הגוף. נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי לדבר, סיפרתי לה שלב אחרי שלב בשירות כאילו קראתי מתוך ספר, לא הסתכלתי עליה בזמן שדיברתי עד שסיימתי ואז הסתכלתי אליה שוב. ראיתי בפניה שהיא מזועזעת אבל לא מופתעת ממה שעברתי ובאילו סיטואציות הייתי. היא שאלה מלא שאלות שבסופן היא שאלה אם קיבלתי טיפול נפשי אחרי הצבא, השבתי לה שמעולם לא הייתי בטיפול נפשי, גם התשובה הזאת לא הפתיעה אותה לפי מבע הפנים שלה.

היא כתבה כל מיני דברים בבלוק הכתיבה שלה, הקיפה כל מיני דברים בעיגול וגם הצלחתי לראות שהיה סימנה אחרי משפט כלשהו שלושה סימני קריאה גדולים. לאחר מכן, ורד שאלה אותי למה בעצם החלטתי עכשיו שהגיע הזמן לטפל בעצמי. סיפרתי לה הכול, תוך כדי שדיברתי זלגו לי דמעות והשתנקתי עד שלעיתים לא הצלחתי לדבר. ראיתי את הכאב במבט שלה. היא נתנה לי מעט להירגע ושתקה.

אחרי כמה דקות, היא הביטה בי שוב באמפטיה ואמרה לי שככה אני לא יכול להמשיך, הלחץ והמחשבות הטורדניות מונעים ממני את היכולת למצוא את הדרך הנכונה להירגע ולחשוב באופן צלול. היא כתבה שוב בבלוק המכתבים שלה ואז תלשה משם דף ונתנה לי אותו, היו כתובים שם שמות של שני פסיכיאטרים שעוסקים בטראומה וחרדות. היא ביקשה ממני להתקשר אליהם דבר ראשון מחר בבוקר ולומר לראשון מבניהם שיענה לי שורד הפנתה אותי ולקבוע פגישה במטרה להתחיל בטיפול תרופתי תומך שיאזן אותי למצב שבו אוכל בכלל להיות פתוח לטיפול.

חשבתי לעצמי, הגעתי למצב שאני צריך תרופות פסיכיאטריות, להיפגש עם פסיכיאטר ופסיכולוגית כדי להרגיש נורמלי? איך אני אוכל להרגיש נורמלי אם מפנים אותי לפסיכיאטר שתפקידו בכלל לומר לי מה לא נורמלי אצלי, זה בלבל אותי עוד יותר.

הבטחתי לורד שאני אתקשר בבוקר ואקבע פגישה, היא דיברה עוד קצת על טכניקות נשימה כדי להפחית את העומס על הגוף והנפש ואיחלה לי בהצלחה, קבענו לאותו יום בשבוע הבא לאחר שכבר אפגש עם הפסיכיאטר.

ורד הפסיכולוגית הייתה הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שסיפרתי לה על כל מהלך החיים שלי בכזה פירוט, זה הבהיר לי שאין אף אחד בעולם שיודע מי אני ומה עברתי, במשפחה שלי בעיקר לא יודעים כלום! הלכתי ברגל מהקליניקה של ורד עד תחנת הרכבת, הליכה של מעל לשעה בלי להרגיש, הייתי עסוק במחשבות שהציפו את הראש שלי לגבי מה שעברתי בפגישה איתה.

עצרתי לרגע לפני תחנת הרכבת כי לא היה לי כוח להמשיך, היה שקט באותם רגעים, וחשבתי לעצמי, למה אני צריך את כל זה? הרי גם ככה אין לי באמת סיבה לחיות, אין לי יותר שאיפות או תקווה להפוך למישהו חשוב, אולי אני צריך לסיים עם זה? למות.

לתכנן את המוות שלי....

הנסיעה הביתה הפכה להיות זירת תכנון המוות שלי, קראתי מלא מאמרים ודברים שאחרים כתבו על שיטות התאבדות, לא מצאתי שיטת קסם שבה אלך לישון ולא אקום בבוקר, המוות שלי ידרוש עבודה רצינית מלוכלכת וכואבת, אין לברוח מזה.

השיטה המועדפת, שתיית כמות גדולה של כדורי שינה, לאחר קריאה מעמיקה, הבנתי שדרושים לא פחות ממאה כדורי שינה חזקים וגם אז אין ביטחון שזה יצליח אבל יש סיכוי טוב. כשהגעתי הביתה החלטתי לפני הכול לכתוב צוואה, כתבתי ובכיתי בלי הפסקה, כל מילה כאבה לי, ידעתי מה אני הולך לגרום למשפחה שלי, אבל בתוכי ידעתי שהם לא צריכים להיות מופתעים.

אחרי הצבא כולם ראו את השינוי שחל בי, הפכתי לאדם מופנם, שקט, לא משתף בכלום, כל הקשרים האישיים שלי נכשלו כולל גירושין כואבים מאישה מדהימה, החלפתי מקומות עבודה, חייתי לבד, הייתי מטייל בכל מיני מקומות והיו לי תחביבים מוזרים שאף אחד סביבי לא התעניין בהם.אז ככה לבדי בעולם התמודדתי עם הכול עד שלא יכולתי יותר.

כתיבת הצוואה ארכה מעל שלוש שעות, זה דרש ממני כוחות נפש עצומים שלא היו לי, כשסיימתי שמרתי את הקובץ בשם "אבי צוואה". כל מי שקורא את מה שאני כותב וחושב שאני פשוט אדם חלש אופי בלי יכולת הכלה מספיקה או אומץ להבריא שיחשוב שוב! אני מתפלא בכלל שהצלחתי להגיע לגיל הזה ולא אבדתי כבר מזמן.... ודבר נוסף, העריכו את הנורמלי בחייכם, את השגרה ואת הרוגע, כי בכל יום הכול יכול להעלם ואין אדם אשר חסין מזה.

אחרי כתיבת הצוואה עברתי לשלבי התכנון הקפדני, חשבתי מי יכול לספק לי כדורי שינה. הרעיון הראשון היה הפסיכיאטר שהייתי צריך להיפגש איתו, אבקש ממנו כדורי שינה חזקים. הרעיון השני, חברה טובה שלי שסועדת את בעלה החולה וקיבלה בשל כך כדורי שינה גם בשביל עצמה, אבקש ממנה גם.

המשכתי לקרוא באינטרנט על שיטות התאבדות, על סיפורים של אנשים שניסו ולא הצליחו ואושפזו במוסדות של המדינה לעיתים אף בכפיה. ככל שקראתי יותר הזדעזעתי יותר אבל הייתי נחוש בתוכנית לסיים את חיי.

בהתאם לתוכנית הזאת הפסקתי לתפקד בכל מה שקשור לעתיד, דוגמה קטנה הייתה שלא ניגשתי לביצוע טסט שנתי לרכב, לא הארכתי את הביטוח, הפסקתי להשקות את העציצים בגינה, הזנחתי את עצמי יותר ויותר כי לא היה צורך בכך, בקרוב לא אהיה כאן. וכעת עברתי לשלב איסוף הכדורים, התקשרתי לחברה הטובה שלי, סיפרתי לה סיפור שאני טרוד ולא ישן בלילה ושאלתי אותה אם יש לה כדורי שינה בשבילי, היא לא חשדה בכלום ושמחה לעזור לי. נסעתי אליה וקיבלתי את שקית המוות, שמונה כדורי שינה חזקים, התוכנית החלה לעבוד.

הסתכלתי על השקית עם הכדורים, לא האמנתי שאמצא את עצמי יום אחד פועל כך, זה העציב אותי מאד וחשבתי על איך נראה המוות. דמיינתי בראש שלי את הרגע בו אחליט ממש לשתות את הכדורים, 100 כדורים אחד אחרי השני, איך אשכב לאחר מכן על מיטה של בית מלון קטן בתל אביב ואחכה למוות. האם ייעשה איתי חסד ואירדם לתמיד בלי כאבים, או שמא אסבול ייסורי מוות עד המוות עצמו, ובכלל איך יכול להיות שהחרדה מפני המוות לא קיימת אל מול החרדה להישאר בחיים? הגיוני שיותר מפחיד לחיות מאשר למות?

באופן אבסורדי, תכנון המוות שלי גרם לחרדות לכאוב פחות, אולי כי הייתה לי מטרה שהשגתה בוודאות תגרום לחרדות לעבור אך יחד עם החיים שלי. שקעתי שוב בדמיונות על איך המשפחה שלי תקבל את הידיעה, שוטר יגיע לבית שלהם, דפיקה בדלת, הוא ישאל את ההורים שלי לזהותם ויאמר להם בפשטות שהוא מצטער לומר להם שהגופה שלי נמצאה בבית מלון קטן וזול בתל אביב וכנראה מדובר בהתאבדות כי תכננתי להשאיר את הצוואה על יד המיטה בה ימצאו אותי.

אני לא יודע אם ההורים שלי יעמדו בבשורה הזאת, אני יודע מה יקרה שהידיעה תתפשט, כל האחים והאחיות שלי, הדודים, החברים והחברים מהעבודה, כולם יאמרו שזה לא הגיוני, שאבי יתאבד???

אבל כשכולם יקראו את הצוואה בה כתוב הכול, בתוכם הם יאמרו אחרת, הם ישאלו את עצמם איך לא שמו לב לכל מיני דברים, לכל מיני התנהגויות, היעלמויות ובעיקר שתיקות מוזרות לאורך השנים. איך אף אחד לא שאל אותי אחרי הצבא מה עברתי שם, היו פעמים שלא הגעתי הביתה במשך חודש וחצי ואף אחד לא התעניין מה עבר עלי למרות כל מה שהם שמעו על לבנון. אני לא מאשים אף אחד מהם, אולי גם אני הייתי נוהג כך, אבל אני חושב שבתוך תוכם הם לא יוכלו להיות מופתעים עד כדי כך.

חזרתי מהדמיון למציאות, היו חסרים לי עוד עשרות כדורים להשגת המטרה, החלטתי להתקשר לפסיכיאטר שורד המליצה עליו ולהיפגש איתו.... עד כאן אוכל לספר בפעם הזאת, קשה לכתוב את ההמשך בלי הפוגה של כמה ימים, מה שקרה בהמשך מראה כמה החיים תלויים על חוט השערה, במקרה שלי חוט השערה הזה היה כמה שניות גורליות.

תודה לכל מי שקרא, לא היה לי קל לכתוב ומקווה שתקראו גם את ההמשך בימים הקרובים.
 

תגובות באתר: (4)
קטגוריות