|
מזה זמן רב שאני חשה אכזבה וכעס מהאופן בו מתנהלים הדברים במדינתנו. חרוט בראשי משפט שאמר לי אבי עמוק מתהום הנשייה בו היה שרוי עקב אלצהיימר: ״המדינה שלנו לא ראויה למחיר שמשולם עבורה״.
כך הצליח אבי לסכם עבורי במילים ספורות תחושה קשה שאני מסתובבת איתה מזה זמן.
ב - 31/5/2010 צפינו בתמונות הקשות שפורסמו על ידי דובר צה״ל בהן נראים לוחמי השייטת, שנשלחו לעצור את המרמרה בטרם תגיע לעזה, מוכים ומושלכים על ידי קבוצת חוליגנים.
מיד גאתה בי תחושת עלבון, איך מישהו בעולם הזה בכלל מעז להרים יד על לוחם ישראלי?! קיוויתי שהפעם הישראלים יתאחדו ויוכיחו לטורקים מה קורה כשמישהו פוגע כך בלוחם ישראלי. בימים הראשונים לאחר המשט עוד ראיתי על המדף מוצרים תוצרת טורקיה ואכן היו פה ושם אנשים שאחזו בידיהם מוצרים כאלה, קראו את התווית והחזירו.
שמחתי לראות שמשפחתי ואני לא לבד, עוד נותרה בקרבנו טיפת גאווה, אך זו היתה קבוצה קטנה מידי ומחאה שקטה מידי.
במהלך חודש יוני 2010 חיפשנו מדיח כלים ומזגנים והמוכרים, שהציגו בפנינו מוצרים תוצרת טורקיה, הרימו גבה כשפסלנו אותם רק על רקע מקום יצורם.
אט אט המחאה התרחבה, פתאום שמעתי מיותר ויותר אנשים שהם נמנעים מרכישת מוצרים טורקיים והדבר שימח אותי. עקבתי גם אחר הירידה בהקף הנסיעות לטורקיה ושמחתי.
למרות ההתקפה הברוטאלית על לוחמינו לא פעלה המדינה לצמצום היבוא מטורקיה ולכן ניתן לראות היום מוצרים שונים, אשר מיוצרים בטורקיה, אך בתווית רשום רק הארץ בה נארז המוצר, העיקר לחמוק מחשיפת האמת. עובדה זו איששה את תחושתי שהציבור הישראלי מצליח להעביר ולו אף חלק מתחושת הסלידה שלו מאותו אירוע ברברי.
בסוף שנת 2010, כשהלכתי עם אמי לרכוש עבורה מוצרי חשמל שונים, כבר הקפידו המוכרים להציג המוצרים מלכתחילה כמוצרים שאינם מיוצרים בטורקיה. משהו טוב קרה בישראל.
לאחרונה צפיתי בכתבה ממנה למדתי שאכן הישראלים צמצמו עד מאוד נסיעותיהם לטורקיה. אמרתי לעצמי שאולי אנו שבים ובונים גאווה לאומית, שוב העם מוכיח עצמו כאיתן מממשלתו. בכוונה לא כתבתי ממנהיגיו כי כבר מזמן אין בנמצא כאלה.
להזכיר, לפני זמן לא רב הועלתה אפשרות שישראל תפצה את הטורקים, טורקיה דרשה אז, כמו היום, התנצלות של ישראל על התנהלותה לצורך עצירת המשט. כבר בתחילה כעסתי שהנושא לא נדחה על ידי ישראל על הסף, שכלל התנהל דיון בנושא. הצטערתי שאביו של אחד הלוחמים שנטל חלק בפעולה ונפצע נדרש לחשוף עצמו בטלויזיה ולומר את דבריו.
לאחר הראיון עם אותו אב ירד הנושא מן הפרק.
הטורקים לא חדלו, באינטרנט הופצו תמונות של הלוחמים שנחטפו במהלך ההשתלטות על האניה על ידי חוליגנים בזמן הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת - זמן החטיפה.
כל תמונה שהיא לא תצליח לפגוע בהערכתי לאותם לוחמים שירדו לאוניה עבורי ועבור שאר אזרחי המדינה, אך תהיתי הכיצד יתכן שישראל שחררה את האנשים עם התמונות הללו? הכיצד יתכן שהלוחמים עושים עבודה כה נהדרת ומי שאמון לשמור עליהם נרדם בשמירה?
ישראל דממה גם לאחר פרסום התמונות.
לאחרונה שוב נשמעים דברים מהם ניתן ללמוד שישראל שוקלת לפצות את הטורקים ואולי אף להתנצל התנצלות כזו או אחרת בטענה שלפי ייעוץ משפטי שניתן לראש הממשלה, מהלך כזה ימנע ניהול הליכים כנגד ישראל בבתי משפט בינלאומיים.
חשתי כעס ועלבון כישראלית, כאזרחית המדינה שראתה כיצד תוקפים את חיילינו, על כך שישראל שוב מתקפלת, על כך שלישראל אין את העוז לומר ׳אם תרצו לנהל נגדנו הליכים בבתי דין בינלאומיים נעשה זאת בראש מורם, נעשה זאת כי אנו יודעים שפעלנו נכון, כי אנו יודעים שלוחמינו נהגו במידת מוסריות שאינה מקובלת בכל צבא אחר בעולם׳.
מעבר לכעס ולעלבון אני דואגת. אני דואגת כי אין מי שידאג ללוחמים עצמם. אם המדינה תפצה את הטורקים או אם תתנצל (על מה בדיוק לא הבנתי), לו אף בלשון רפה, הרי שיש בכך משום הודאה בטעות. אולי המדינה לא תדרש לנהל הליכים בבתי דין בינלאומיים, אבל מצבם של הלוחמים שונה בתכלית, לגבי כל אחד ואחד מהם ניתן יהיה לפתוח בהליכים אישיים בבית דין בינלאומי, כאשר לא רק ממשלת טורקיה רשאית לפתוח בהליכים כאלה, אלא גם אזרחים מהשורה. איזו הגנה נותנת המדינה ללוחמינו? האין זו הפקרה שלהם?
בימים אלה עדים אנו למקרים בהם קיים איום במעצר בינלאומי של פוליטיקאים ואנשי צבא שונים עקב כהונתם במהלך מלחמת לבנון השניה או מבצע ׳עופרת יצוקה׳ ובמקום שאותם פוליטיקאים יראו מנהיגות ויגיעו במכוון לאותה מדינה, תוך חיוב ממשלתה לטפל במצב הקיים בו הלכה למעשה כל אדם יכול להביא למעצר בינלאומי, אותם פוליטיקאים בוחרים לברוח מהאחריות הנובעת מתפקידם ולהותיר את הלוחמים להתמודד בגפם עם האפשרות שיעצרו.
ביבי, זו מנהיגות בעיניך? נמאס לי לשמוע שיש שיקולים רבים וזרים, שיקולים מדיניים, בטחוניים וכד׳ שאני ושכמותי לא מבינים. בניגוד לאותם מנהיגות, לי יש את הפריבילגיה להסתכל לאותם לוחמים ולבני משפחתם בעיניים ולדעת כיצד הם מרגישים. אני מבינה דבר אחד ברור, כבר מזמן איבדנו את הגאווה הישראלית, הפכנו לאומה המפקירה את לוחמיה. אותי זה מצער! לי זה כואב! אותי זה מכעיס!
דרך אגב, אם מדינת ישראל כל כך רוצה לפצות מישהו על המשט, מדוע לא לפצות את הלוחמים פיצוי אמיתי?! לא זה אשר לו הם זכאים נוכח שיעור נכותם, אלא כזה לו הם ראויים נוכח אומץ ליבם ונוכח הדבקות שהראו במטרה. מדוע לא לפצות את משפחותיהם?! את ההורים, אשר ממשיכים לראות תמונות של בניהם החבולים נחטפים לתוככי המרמרה, תמונות שמפורסמות באינטרנט, לאחרונה אפילו על ידי כתב ישראלי שלא הבין, ככל הנראה, כמה צער הוא מסב לאנשים הרלבנטיים.
מי שרוצה להיות מנהיג צריך להיות בעל יכולת להחליט גם החלטות קשות. ייתכן ויטענו כנגדי שדווקא החלטה להתנצל בפני הטורקים ו/או לפצותם היא ההחלטה הקשה, אבל לא הפעם. לי זה ברור, ההחלטה הקשה, אם כי מחוייבת המציאות, היא להודיע לטורקים מפורשות שאנו בטוחים במעשינו ואת ההתנצלות יש להפנות כלפי לוחמינו.
הגיע הזמן שלא יופקרו לוחמינו. לא הייתי רוצה לשמוע שמי מהם זומן לבית הדין בהאג, תוך שימוש בעובדה שאפילו מדינת ישראל הודתה כי שגתה ו/או פיצתה את משפחותיהם של אותם חוליגנים שהצטרפו למשט מתוך כוונה ברורה לפגוע בלוחמינו.
נכון, יש דברים נוספים שמעוררים בי תחושה קשה, תחושה של אובדן הכבוד והגאווה, תחושה של כעס על הקשיים בהם נתקלים לוחמים לאחר פציעתם, אבל כרגע חשוב לי להעביר את המסר, כרגע הדבר שעומד לנגד עיניי זה למנוע כל פיצוי לטורקים ו/או כל התנצלות/התרפסות בפניהם.
סיגל יער
|
בניית אתרים