מזל טוב התקבלת לעבודה

כמה חודשים לאחר שנפצעתי, הורי היקרים באו ואמרו לי שצריך להגיע היום נכה צה"ל שרוצה לחזק אותך.

את האמת שמחתי לקראת הפגישה כי בתוך חוסר האונים במיטה והערפל הכ"כ קודר לגבי העתיד זה סוג של קרן אור שיכולה לשפוך וודאות על מה הולך להיות. בטח עם מישהו "ותיק" ועטור קרבות.

ממש כמו בימי קדם בהם היו הולכים לנביא על מנת שיתן הכוונה והדרכה.

אני חושב שהפגישה הזו הייתה נקודה משמעותית מאוד בתהליך השיקום שלי ולכן בחרתי לפרסם אותה כאן. אולי מישהו ימצא בה נחמה חיזוק או ההיפך.. תלוי איך לוקחים את זה.

כמובן אני לא אפרסם כאן את שמו.

ובכן, הוא נכנס עם מקל הליכה כולו מחוייך מושיט לי יד ואומר לי מזל טוב!

אני אספתי כוחות לשלוח לו את ידי מלאת הברזלים ואמרתי לו: שלום. למה מזל טוב?

הוא ענה לי: כי התקבלת לעבודה.

אני: על איזו עבודה אתה מדבר?

הוא: מהיום אתה עובד מדינה.

אני: מה הכוונה?

הוא: מהיום תרצה או לא תרצה אתה עובד באגף השיקום. כשתחזור הביתה תקנה פקס מחשב ופינת עבודה כמה עטים מעטפות ודפים ותכין את עצמך לקרב.

אני: אין לי מושג על מה אתה מדבר.

הוא: אני יודע. אבל אתה תזכור את השיחה הזו ותבין טוב מאוד על מה אני מדבר.

כמובן דיברנו על עוד דברים אבל זה היה הקטע שרציתי לשתף.

רק כמה שנים אח"כ נפל לי האסימון על איך מבחור שמח ואופטימי הפכתי להיות פקיד שחור ומדוכא שצריך להתעסק מסביב לשעון עם מערכת משומנת שכל עניינה הוא להקשות עליך כמה שיותר.

כי מבחינתם אתה פשוט נטל ומעמסה.

כל טלפון שאתה מתקשר כל בקשה שאתה מבקש עושה להם עבודה ומפריעה להם לשתות את הנס קפה על הבוקר. והם שונאים את העבדוה שלהם יותר ממך.

אני כמובן שומר על עצמי כמה שיותר לא להתייאש כי באמת כבר נמאס לי.

מעולם לא בחרתי להיות עו"ד של עצמי ולא עובד מדינה. נמאס לי לנבור בים של חוקים ומסמכים ולדכא את השמחה הקטנה שנשארה לי בחיים.

אני פשוט רוצה לבחור בחיים בשמחה הפשוטה שאפיינה אותי לפני כן.

לעבוד במה שטוב לי, לשמוח עם המשפחה ולכרות כבר את הזנב הזה שהולך איתי לכל מקום.

במציאות הנוכחית כל יום קשה מחברו.

אני קם עם מספר כוחות מצומצם ומוציא את כולו על הדבר הכי שנוא עלי בעולם.

כך שמהר מאוד אני מוריד את השלטר מתכנס בתוך עצמי ופשוט בוחר לא לחיות.

למה? יש לי תשובה ואין לי תשובה אבל זה המצב... ועם זה צריך לנצח...