אתר זה משתמש בקבצי קוקיז אתר זה משתמש בקבצי Cookies כדי להתאים אישית תוכן ומודעות. למידע נוסף OK
X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
מועדון החברים של פורטל נכי צהלהכרה כנכהחמי מרפאייעוץ משפטיקנאביס רפואיטפסים להורדהרכב רפואיטבלאות תגמוליםטיפולים רפואייםזכויות והטבותארגון נכי צהלאגף השיקום
X סגירה
 

מזל טוב התחתנת עם מדיח כלים

לא מגיע לך מדיח כלים מאחר ואינך חי בגפך

לחמתי, נפצעתי קשה, פגיעת ראש, קטיעה של יד, לקח לי יותר משנה להשתקם, התאהבתי בבחורה נפלאה והתחלתי לבנות את חיי מחדש.

ודווקא מכתב קצר של חמש שורות שקיבלתי מתנה לחתונה מאגף השיקום גרם לי להרגיש כל כך מבוזה : ".. לצערנו על פי הוראת אגף השיקום מספר 51.04 סעיף 19 לא מגיע לך מדיח כלים ומכונת כביסה מאחר ואינך חי בגפך..."

רגע, מה אתם רוצים להגיד לי ? שהתחתנתי עם מדיח כלים ? שהתחתנתי עם מכבסת אישית ? איבדתם את כל הבושה ?

אפליה - קו מחשבה מעוות

תבינו חברים זה לא המדיח כלים וזאת לא מכונת הכביסה, זאת האפליה וקו המחשבה המעוות של כמה אנשים באגף השיקום, זה שהצלחתי להשתקם ולהתחתן – זה לא אומר שאגף השיקום יכול להתייחס לאשתי כפיליפינית שלי, לא צריך להיות קשר בין הזכויות להם אני זכאי כנכה צה"ל לעובדה שהצלחתי להשתקם ולהתחתן.

ראש אגף השיקום היקר מר משה צין, במערכת יחסים זוגית החלוקה של מטלות הבית אמורה להיות מחולקת בין בני הזוג ואת הכלים למדיח אפשר להכניס בתור רווקים ובתור נשואים וכך גם לגבי הכביסה.

הכי קרבי אחי !

נפצעתי לפני עשר שנים בזמן שירותי ברצועת עזה, הייתי לוחם ביחידה מובחרת, מורעל על הצבא, החברים והווי שנוצר, הרגשתי שאין דבר שיכול לעצור אותי ואת חבריי ואנחנו בלתי מנוצחים. תמיד היינו מוכנים עם מוטיבציה גבוהה למלא אחר כל משימה ופקודה שנקבל, אמרו עלינו שאנו "מלח הארץ" וכך הרגשתי.

עלינו על מטען

זה היה בוקר קריר של אמצע האביב, תמיד נהגתי לקום, להתארגן, להכין כוס תה חם, ללגום באיטיות ולהריח את האוויר הקר שנשא עמו ריחות של אדמה, כאן הרגשתי כמו בבית במושב, שהיינו קמים בבוקר להריח את ריח המטעים שהגיע לסירוגין עם ריחות מהרפת והלולים.

אט אט התארגנו ועלינו לג'יפ לסיור שיגרתי, צוחקים, מסתלבטים אחד על השני ודואגים להסתכל שהכול כשורה, פתאום בשנייה אחת ללא כל התראה השתנתה כל התמונה, פיצוץ החריד את אוזני ולאחריו ריח חריף של שריפה וצעקות החברים, נפגעתי נפגעתי, את השאר אני כבר לא זוכר, התעוררתי בבית החולים תל השומר אחרי מספר ימים ולצדי אימא שלי דומעת.

העולם התהפך עלי

מי זאת המומיה הזאת שאלתי את עצמי, לאיזה כיוון שלא הסתכלתי ראיתי רק תחבושות ותחבושות, רציתי לגרד את האף אבל לא הצלחתי להזיז את היד, למרות ערפול של כאבים והשפעת התרופות הצלחתי לראות שאיפה שצריכה להיות היד - המקום ריק, היד לא נמצאת שם.

בימים שלאחר ההתעוררות הצלחתי להבין מהרופאים והמשפחה את מצבי הרפואי, לידם ניסיתי להיות חזק, לא רציתי לראות את אימא שלי בוכה על מר גורלי, אבל בלילות הסיפור היה שונה לגמרי, בלילות לא הצלחתי לעצור את הדמעות ומצאתי את עצמי בוכה שעות על גבי שעות שהמחשבה שהתרוצצה במוחי הייתה אחת בשביל מה נותר לי לחיות.

למה את רוצה בחור נכה

היא שמעה שאני אוהב לקרוא, אז מידי ערב היא הגיעה התיישבה סמוך למיטתי והקריאה לי ספרים, הקריאה הפכה עם הזמן לשיחות נפש של שעות ארוכות, לפעמים ישבנו ודיברנו כל הלילה במקום לישון, הסתכלתי לה בעיניים וראיתי את טוב ליבה השופע.

היא לא הייתה כמו שאר בנות השירות שהסתובבו להם במחלקה, היה לה אכפת ממני ולקח לי זמן להבין שאכפת לה רק ממני, היא אומרת שהתאהבה בי בזכות החיוך והביישנות שלי, אני התאהבתי בה בגלל הלב הרחב, היד המלטפת והאוזן הקשבת.

לפני שהצעתי לה להתחתן איתי שאלתי אותה פעם מדוע את רוצה בחור נכה, התשובה שלה הייתה מדהימה בדיוק כפי שהיא מדהימה, אני רואה את הנפש הגוף הוא רק עטיפה.

אגף השיקום הגיע הזמן שתלמד להתייחס לנכים

אני מרגיש מאושר, נפצעתי קשה אבל בזכות האשפוז פגשתי את אהבת חיי, לכן שקיבלתי את המכתב מאגף השיקום הרגשתי שוב לוחם, הפעם אני צריך ללחום על היחס של אגף השיקום לאשתי.

ניסוח הוראת אגף השיקום והמשתמע ממנה מרתיח, לא ביקשתי להיות נכה צה"ל, לחמתי למען המדינה שלי ונפצעתי, עכשיו הגיע הזמן שלך מר צין – לתת לי את הזכויות המגיעות לי מבלי להתייחס לאשתי כאל חבל הצלה וחסכון כלכלי של אגף השיקום.


 

נותני חסות: