אתר זה משתמש בקבצי קוקיז אתר זה משתמש בקבצי Cookies כדי להתאים אישית תוכן ומודעות. למידע נוסף OK
X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
מועדון החברים של פורטל נכי צהלהכרה כנכהחמי מרפאייעוץ משפטיקנאביס רפואיטפסים להורדהרכב רפואיטבלאות תגמוליםטיפולים רפואייםזכויות והטבותארגון נכי צהלאגף השיקום
X סגירה
 

הלם קרב מהדורה מספר 1

במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים ברזילי באשקלון

מאמר ראשון זה נכתב היום הזה ממש במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים ברזילי באשקלון, מקום אישפוזי.

ב-3 לחודש הורדתי נאבוט על ראשו של אינסטלטור מתחזה ונבהלתי בעצמי מן המעשה.

את כל העצבים שצברתי במשך חודש – פרקתי עליו. למה? כי כדורי ההרגעה גרמו לי לשיבושים חמורים בחיי היום יום ומשרד הבטחון סרב לממן לי את הכדורים הנוספים שנרשמו לי. למה? ככה. בבית החולים הוחלט להחליף לי את הכדורים בסוג חדש, ללא תופעות לואי.

ביום שישי יצאתי הביתה לחופשה עם מרשם בכיס. את הכדורים הראשונים נאלצתי לקנות בשוק החופשי כי בבית החולים אין כאלה. [שילמתי 12 ₪...].

זהו. אם מישהו חושב שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה באוקטובר 1973, אזי תדעו כי להלומי קרב מלחמת הקיום מתחילה בכל יום מחדש.

עופר עידן

אסון פילדלפי

הציבור לא האמין למראה עיניו לאור הפרסומים בכל כלי התקשורת: חיילי צה"ל זוחלים בחולות רפיח ומחפשים את שרידי חבריהם שנעלמו בפיצוץ טונה חומר נפץ. צריך הרי לשים משהו בתוך הארונות, לא?

החיילים הזוחלים, החיילים שבגיזרה כולה וכל אלו המתגוררים במוצבים הקורסים מפיצוצי מטענים המגיעים אליהם מבטן האדמה, כולם עד אחרון המפקדים בשטח, מועמדים לסבול מתסמונת פוסט-טראומה. האם צה"ל בודק אותם בזמן אמת? האם יתנו להם להשתחרר מסוייטים ולחיות כמו צוענים עד שאולי יגיעו לאיבחון וטיפול כמוני, לאחר 28 שנים? זה הזמן לדאוג להם. עכשיו!

אלישרא

צל"ש למפעל:

כל הכבוד! אגף השיקום גם "משקם" נכים. לפעמים גם הלומי קרב. כך מצא את עצמו חיים שוורץ [שם בדוי]מושם במפעל תחת צו – השמה.

חיים נפגע פיזית בקרב ליד הר דב ב-1972[!!!]. למרות פניותיו החוזרות ונישנות למפקדיו ולקצין בריאות הנפש, לבדוק גם את מצבו הנפשי, הוא נדחה בנימוק האומלל כי יורידו לו פרופיל וכל חייו ישתבשו. דחיית האיבחון והטיפול החמירה את תופעת הפוסט-טראומה וחיים גילה כי הוא הולך ומתנתק מן החברה והעולם סביבו, כולל בני משפחה. ההסתגרות, לידיעתכם, היא סימפטום בולט וידוע אצל הלומי קרב, יש עוד רבים אחרים.

ה"חברים" במפעל לא אוהבים את חיים, בלשון המעטה. אפילו מתנכלים לו. לא אחת גם יורדים לחייו. הרחיק לכת סמנכ"ל המפעל שכתב לחיים את המילים הבאות: "אני רואה בחומרה רבה התרשלות זו וזאת מעבר לתחושת הבגידה והאכזבה של חבריך". איזו קומדיה: האשימו את חיים בנטישת העבודה מוקדם מהרגיל. דבר שלא היה ולא נברא. ואם כן – מי הולך לבדוק אם חיים, העובד במחסן מרוחק בבדידות מוחלטת, בכלל נמצא החיים? הבוגדים האמיתיים הם כותב המכתב, מר אריה דולב, ה"חברים" לעבודה, אגף השיקום שתקע את חיים במקום הגורם לו יותר נזקים נפשיים מאשר תועלת "שיקומית".

בשם כולם, חיים, אני מבקש את סליחתך.

עופר עידן


 

נותני חסות: