נימול ברגלים פגיעה בעמוד שידרה

זהו ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן:- "הוועדה") שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1959 (בראשות כבוד השופטת עינת רביד), מיום 27.7.03, בתיק וע 1144/00, שדחתה ערעור על החלטת המשיב, וקבעה שאין קשר בין פגיעה שנגרמה למערער בגב התחתון ותחושת נימול ברגליים, לבין תאונת דרכים שעבר במהלך שירותו הצבאי.

1. העובדות הצריכות לעניין

(א) המערער, יליד 13.8.70, התגייס באוקטובר 1988 בפרופיל 65 (בשל אסטמה), שרת כעוזר קצין קשר בחיל המודיעין והמשיך בשירות קבע. ביום 7.5.95 נחבל המערער בתאונת דרכים, והוכר בעטיה נכה בשיעור 1% מחמת פגיעה בעמוד שדרה צווארי.

(ב) ביום 18.6.95 הגיש המערער תביעה למשיב, ובה טען לפגיעות הבאות: נקע בצוואר, רצועה קרועה ופגיעה בחוט השדרה שגורמת להרדמות של הרגלים ואיבוד תחושה בהן. המשיב הכיר בקשר של גרימה לנכות המערער כתוצאה מפגיעה בעמוד שדרה צווארי, אך דחה את התביעה בכל הנוגע לתלונותיו על תחושת נימול ברגליים ופגיעה בעמוד שדרה מותני. המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב.

2. החלטת הוועדה

הוועדה סקרה את התשתית הראייתית שהוצגה לה: תלונותיו של המערער מאז התאונה, וחוות דעת המומחים שהוגשו לה (חוות דעתו של ד"ר ליובושיץ מטעם המשיב, וחוות דעתו של ד"ר מירובסקי מטעם המערער). הוועדה קבעה כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לטענתו, וזאת מאחר שהוא התלונן על כאבי גב תחתון בחדר המיון ביום התאונה, ובפעם הבאה לאחר מכן רק לפני הוועדה. פרופ' שקד, שבדק את המערער בסמוך לאירוע ביוני 1995 באופן פרטי, ואף הכין חוות דעת עבורו, לא ציין כלל כי קיימים כאבי גב תחתון, ומכאן מסקנת הוועדה.

אשר לתחושת הנימול ברגליים, קבעה הוועדה, שאין בחוות דעתו של ד"ר מירובסקי כל הסבר אובייקטיבי הנסמך על צילומים או הדמייה שעבר המערער, ושאין די בתלונות על נימול. ללא הסבר אובייקטיבי הקושר את הנימול למנגנון הפגיעה בתאונת הדרכים, לא הרים המערער את הנטל המוטל עליו.

3. הערעור

(א) המערער משיג על קביעת הוועדה כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין תחושת הנימול ברגליים ופגיעה בעמוד שדרה מותני. משהוכיח המערער שלפני השירות לא סבל מפגיעה בעמוד שדרה מותני ומתחושת נימול ברגליים, ומשהוכח שהפגיעה הופיעה בסמוך לתאונה – עמד הוא, לטענתו, בנטל ההוכחה.

(ב) אין בחוות דעתו של פרופ' שקד, המתייחסת אך לפגיעתו של המערער בעמוד שדרה צווארי, כדי לעמוד בסתירה לטענותיו בדבר הפגיעה שנגרמה לו בעמוד שדרה מותני, ולטענותיו בדבר תחושת נימול ברגליים.

4. תגובת המשיב

המשיב טוען שיש לדחות את הערעור. לטענתו, עסקינן בערעור על עניינים שבעובדה והכרעה בין חוות דעת רפואיות – עניינים שבהם תתערב ערכאת הערעור במשורה. המשיב מפנה לחוות דעתו של ד"ר ליובושיץ, שקבע שאין קשר פתולוגי בין תלונותיו של המערער על נימול ברגליים לבין הממצאים שעולים מבדיקות שעבר. המשיב מוסיף, שאין להתערב בקביעת הוועדה כי לא הוכח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין פגיעתו בעמוד השדרה המותני.

5. דיון והכרעה

אנו סבורים שהמערער עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קשר של גרימה בין שירותו הצבאי לבין הפגיעה בעמוד שדרה מותני שגורם פרט לכאבים גם לתחושת הנימול או הרדמות ברגליו. להלן נפרט טעמנו:

(א) ד"ר מירובסקי ציין בחוות דעתו כי המערער סובל מכאבים בעמוד השדרה המותני התחתון ובסיס הצוואר; הכאבים מתגברים במאמץ, מקרינים על הרגליים ומלווים בתרדמת שלהם (עמ' 4-5 לחוות הדעת), וכן ציין כי המערער עבר בירור כולל צילום CT ו-MRI, שהדגימו ארטרוזיס פסטלית קלה בין 5L ל-1S. בגין הכאבים הורד פרופילו הרפואי של המערער ל-45, ולאחר מכן ל-31 על סמך המלצת נוירולוג, וזאת על סמך ההקרנות לרגליים (עמ' 2 לחוות הדעת). בעדותו ציין המערער בנוגע לתלונותיו על כאבים בעמוד שדרה מותני כי "התלוננתי כמה וכמה פעמים עד שבסוף אמרו לי, הרופאים שטיפלו בי גם בצבא אמרו לי שאין מה לעשות עם זה, הכאבים זה דבר שהוא ידוע, לקחת כדורים משככי כאבים וזהו. שאין לזה טיפול שאני צריך לעשות" (עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת 11.6.02). זאת ועוד. אין חולק שהמערער לא סבל מתחושת נימול ברגליו עובר לתאונה. אין גם חולק שהוא התלונן על תחושת נימול ברגליים הן בתביעתו למשיב הן בבדיקה מיום 21.5.95. המערער חזר על תלונותיו במועדים נוספים (בין היתר בבדיקה שמועדה אינו ברור, אך ההפנייה ניתנה ביום 29.5.95, ובבדיקתו של פרופ' שקד, מיום 7.6.95). ד"ר מירובסקי ציין בחוות דעתו כי "קיימות אצל מר דמרי תלונות מתועדות על סימני פגיעה שורשית כמו התרדמת והזרמים בידיים וברגליים והקושי התפקודי הקשה שבעקבותיהם" (עמ' 6 לחוות הדעת). בעיקרי הטיעון מטעמו (סע' 7(ב)) טען המערער שתחושת הנימול ברגליים נגרמת כתוצאה מפגיעה שורשית בעמוד שדרה מותני.

הוועדה קבעה, שטענת המערער בנוגע לתחושת הנימול אינה נתמכת בממצא פתולוגי כלשהו, ושאין בטענותיו, מבלי שהן נתמכות בממצא אובייקטיבי כלשהו, כדי לבסס קשר סיבתי. עוד קבעה הוועדה, שטענות המערער בדבר כאבים בעמוד שדרה מותני אינן נתמכות בתיעוד מספיק. אנו רואים את הדברים באופן שונה. הקשר הסיבתי המשפטי אינו נקבע על-סמך קשר סיבתי רפואי בלבד, כפי שנקבע לא אחת:

"גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דוקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים." (ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 519; ראו גם: ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4) 133, 145)

לעניין נטל ההוכחה ציין השופט בך:

"אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה." (ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 366)

אנו סבורים שהמסקנה הנובעת מחומר הראיות כולו, כפי שבא לפני הוועדה, היא, שקיים קשר סיבתי בין האירוע שאירע בשירות לבין כאביו של המערער בעמוד שדרה מותני המקרינים על רגליו וגורמים לתחושת נימול: משצויין בחוות דעתו של ד"ר מירובסקי שהמערער סובל מכאבים בעמוד שידרה מותני – כאבים שמקרינים על רגליו ומלווים בתרדמת שלהן; משהוכח שהמערער התלונן על כאבים בעמוד שדרה מותני מספר פעמים, ומשאין מחלוקת שהמערער לא סבל מתחושת נימול ברגליו עובר לתאונה – סבורים אנו שחומר הראיות בשלמותו מרים את הנטל להוכיח קשר של גרימה.

6. סוף דבר

הערעור מתקבל במובן זה שיש להכיר בקשר של גרימה בין כאביו של המערער בעמוד שדרה מותני ותחושת הנימול ברגליו לבין שירותו הצבאי.

בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום ג' בשבט, תשס"ו (1 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.

אילן ש. שילה, שופט
  
עוזי פוגלמן, שופט
  
הילה גרסטל, שופטת

אב"ד