הכרה רטרואקטיבית בפגיעה נפשית

החלטה

השאלה העומדת להכרעה בתיק זה היא האם כאשר חל על מקרה הבא בפני קצין התגמולים סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), והוא מכיר בתביעת הנכה יכול הנכה לטעון לחלות סעיף 18 (ו) לאותו חוק לעניין מועד תחילת תשלום התגמולים (תביעה לתגמולים רטרואקטיביים).

1. המשיב הכיר בתביעתו של המערער בגין נכות נפשית (תסמונת פוסט טראומטית) ביום 19.1.00. נכותו של המערער נגרמה במהלך ועקב מלחמת יום הכיפורים. המערער פנה לראשונה לקצין התגמולים בשנת 1977 בתביעה להכרה במצבו הנפשי. המשיב דחה את תביעתו בהסתמך על טענת התיישנות. המערער הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט והערעור נדחה. בשנת 1999 פנה המערער שוב בבקשה להכרה בנכותו, וזאת במסגרת עיון מחדש עפ"י סעיף 35 לחוק. הפעם הזאת המשיב הכיר בתביעתו, לאחר שנשלח למרכז הערכה, ונקבע כי נכותו הנפשית נגרמה עקב מלחמת יום הכיפורים.

2. הערעור כעת הוגש על החלטת המשיב שנשלחה לב"כ המערער ולפיה:

"ההכרה במרשך בעקבות פנייתו בשנת 1998 בוצעה במסגרת עיון מחדש לפי סעיף 35 לחוק ולא מדובר בתביעה חדשה.

בנסיבות של עיון מחדש קיים סעיף ספציפי המורה מאימתי ישולמו תגמולים – סעיף 35(ב) לחוק- סעיף זה קובע כי התגמולים ישולמו מיום הגשת הראיות החדשות ולכן סעיף 18(ו) לחוק כלל איננו רלוונטי.

למעלה מן הדרוש יצוין כי בנסיבות המקרה עשה קצין התגמולים שימוש בסמכותו כאמור בסיפא לסעיף 35 לחוק והורה על תשלום התגמולים רטרואקטיבית שנה לפני מועד הגשת הראיות החדשות."

3. לטענת המשיב, מאחר וההכרה בוצעה מכח סעיף 35 לחוק, אין למשיב סמכות להורות על תשלום תגמולים רטרואקטיביים, למעט שנה לפני מועד הגשת הראיות החדשות, כפי שנעשה במקרה שבנדון וזאת מכח סעיף 35(ב) לחוק. לטענת המערער, הוא זכאי לתשלומים רטרואקטיביים החל ממלחמת יום הכיפורים, מכח סעיף 18 (ו) לחוק, המאפשר בנסיבות המנויות בסעיף, תשלום רטרואקטיבי לנכים בגין מחלת נפש, אשר לא הגישו תביעה בשל מצבם הנפשי, וזאת למרות האמור בסעיף 35(ב) לחוק. לחילופין העלה המערער טענה כי הוא זכאי לפחות משנת 1976, שנה קודם להגשת תביעתו הראשונה.

4. סעיף 35 לחוק קובע:

"(א)    קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה.

(תיקון מס' 6)

תשל"א-1971
 
(ב) ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים או תגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות."

5. סעיף 18(ו) לחוק, אשר כותרתו "מאימתי משלמים תגמולים", קובע:

"לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור."

טענות הצדדים

6. לטענת המשיב, סעיף 18 (ו) לחוק נועד לטובתו של חולה נפש שמחמת מחלתו הגיש תביעתו לראשונה באיחור, ולא למי שהגיש תביעה בעבר, וזו נדחתה. מי שהגיש תביעה וזו נדחתה, חל לגביו הכלל, בדבר סופיות הדיון, כאשר סעיף 35 מהווה חריג לכלל סופיות הדיון וסעיף 35 קובע הסדר מרחיב מצד אחד, משום שהוא מאפשר פתיחת החלטות ללא הגבלת זמן, אך יחד עימו מובאת הגבלה אינהרנטית, המהווה איזון לזכות הרחבה לפתיחת הדיון בכל עת והיא הגבלת התגמולים הרטרואקטיביים לשנה אחת קודם להגשת התביעה.

7. לטענת המערער יש לפרש את חוקי הנכים וסעיפים 35 ו- 18 (ו) ביניהם, באורח מרחיב וליברלי ולטובת הנכה. ב"כ המערער מסתמכת על רע"א 10686/05 קצין התגמולים נ' יוסף מור (לא פורסם), בו נקבע כי נכה בתחום הנפש אשר פנה לראשונה למשיב בינואר 1990, והוגדר כסובל מתסמונת פוסט טראומטית עקב שירותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים, זכאי לקבלת תגמולים רטרואקטיבים וזאת על בסיס סעיף 18 (ו) לחוק, דהיינו כמי שמחמת מחלת הנפש לא הגיש תביעה לתגמולים. כמו כן הסתמכה על פסק הדין רע"א 2563/03 שלום בן חור נ' קצין התגמולים (לא פורסם) (להלן: "פסק הדין בן חור"), שבו בחנה כב' השופטת ארבל את חלות סעיף 18(ו) במסגרת דיון בסעיף 35. עוד טענה ב"כ המערער כי מדובר בהמשך התביעה שהוגשה בשנת 1977 ולכן בכל מקרה יש לתת תגמולים משנת 1976.

8. ב"כ המשיב משיבה לב"כ המערער ומפנה לרע"א 1545/06 סלומון וקנין נ' קצין תגמולים, (לא פורסם) (להלן: "פסק הדין סלומון ווקנין") בו הוכרה בשנת 2001 זכאות של נכה בגין חבלת ראש שנגרמה לו בשנת 1981 וזאת לאחר שתביעתו הראשונה בשנת 1981 נדחתה ע"י קצין התגמולים בשנת 1985 ולא הוגש על כך ערעור. ביהמ"ש העליון הסכים עם הערכאות הקודמות שדנו בנושא זה וקבע כי סעיף 35 הינו המנגנון היחיד המאפשר שינוי החלטה חלוטה של קצין התגמולים והוא קובע גם את האפשרות לקבלת תשלומים רטרואקטיביים שנה אחת בלבד לפני הגשת התביעה מחדש עפ"י סעיף 35.

דיון והכרעה

9. הועדה בענין זה מקבלת את עמדתו של המערער, אשר עולה בקנה אחד עם פסק הדין בן חור ועם העקרון כי יש לפרש את חוקי הנכים פרשנות ליברלית בהיותם חוקים סוציאליים, אשר מטרתם לסייע לנכים, אשר נפגעו במסגרת שירותם הצבאי. כמו כן סבורה הוועדה כי סעיף 18(ו) לחוק הוא חוק מיוחד הבא להסדיר את מצבם של פגועי הנפש ולקויי היכולת השכלית, כאמור באותו סעיף, וככזה גובר על סעיף 35 שהוא כלפיו כחוק כללי.

10. בפסק הדין בן חור הוכר המערער על פי סעיף 35 לחוק בגין אירועים שנגרמו לו בשנת 1973, ולאחר שהגיש בשנת 1988 בקשה לעיון נוסף בתביעתו. בשנת 1988 הוכר המערער כמי שנכותו נגרמה תוך כדי ועקב השירות הצבאי, וזאת החל משנת 1986, הוא מועד ההגשה למתן החלטה חדשה. בעקבות ההחלטה שולמו למערער תגמולים רטרואקטיבים החל משנת 1986. המערער טען בראש ובראשונה, כי לא סעיף 35 חל במקרה זה, משום שלא מדובר  ב"החלטה חדשה" בעקבות "ראיה חדשה" וגם אם כן, הרי בשל מחלתו לא יוכל היה למצות את זכויותיו לאורך השנים, ולכן ביקש תגמולים ממועד האירועים בשנת 1973. 

11. כב' השופטת ארבל, בתחילת פסק הדין, קבעה את סדר הדיון כדלקמן:

"אם נקבע, כדעת המשיב, כי מדובר ב"החלטה חדשה" על סמך "ראיה חדשה", הרי שצודק המשיב כי לפי סעיף 35(ב) לחוק, מועד תחילת מתן התגמולים הוא מועד הגשת הראיה החדשה, או שנה קודם לכן לכל המוקדם, על-פי החלטת קצין התגמולים. זאת ועוד, באם נגיע למסקנה כי אכן ראוי לחול בעניין זה סעיף 35 לחוק, תעמוד בפנינו שאלה נוספת, והיא האם עומד המערער בגדרי הזכאות החריגה לתגמולים למפרע הקבועה בסעיף 18(ו) לחוק, ואם כן- ממתי זכאי הוא לתגמולים." (סעיף 11 לפסק הדין).

ולאחר שנקבע כי אכן סעיף 35 חל על המקרה קובעת כב' השופטת ארבל כך:

"משהגעתי למסקנה כי סעיף 35 לחוק אכן חל על עניינו של המערער, נותרה לפניי שאלה נוספת והיא האם עומד המערער בגדר הזכאות החריגה לתגמולים למפרע, הקבועה בסעיף 18(ו) לחוק. "

ואומרת עוד כב' השופטת ארבל:

"יוצא כי סעיף 18(ו) חל על מצבים בהם חולה נפש לא תבע זכויותיו במועד, ותרופתו היא לאפשר לחולה זה להתגבר על משוכות של התיישנות ואי הגשת תביעה במועדים שהמחוקק קבע. ברי, כי אין הכוונה לכל חולה נפש, אלא לאדם, אשר מחמת מחלת הנפש בה לקה לא היה מסוגל לטפל בענייניו, ולפיכך לא הגיש תביעתו במועד (וראו ע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן פ"ד מז(2) 478, 486). לגבי אדם כזה, מורה המחוקק כי יש להתעלם מהשנים או התקופות שבהן לא תפקד ולא הגיש תביעתו ולהעניק לו אפשרות לקבל תגמולים למפרע, למרות האיחור בהגשת תביעתו."

מכאן עולה שבית המשפט העליון ראה את סעיף 18(ו) כחל גם במקרים בהם נקבעה זכאותו של אדם במסגרת סעיף 35 לחוק וכי יש לבדוק את הזכאות הזו בנוסף לזכאות על פי סעיף 35. במילים אחרות, העובדה שחולה נפש לא הגיש מחמת מחלתו ראיות חדשות המלמדות על מתן החלטה קודמת בטעות, היא עובדה שמן הראוי לבדוק אותה למרות האמור בסעיף 35(ב) לחוק החל על נכים שלא סבלו מליקוי נפשי או שכלי שכזה.

12. סעיף 18(ו) לחוק מהווה פתרון שמצא המחוקק לנכה הלקוי בשכלו או בנפשו ואשר מחמת לקות זו אינו מסוגל להגיש תביעה במועד. בית המשפט העליון הפעיל סעיף זה במקרים המתאימים וקבע כי ינתנו תגמולים רטרואקטיביים. ר' רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים פ"ד נז(1) 45, רע"א 10686/05 קצין התגמולים נ' יוסף מור (לא פורסם). העקרון כי מי שלקה בשכלו או בנפשו אינו יכול להגיש תביעות, דרישות ומסמכים לקצין התגמולים נכונה למקרה של "ראיה חדשה" כמו למקרה של תביעה ראשונה. פרשנות כזו גם עולה בקנה אחד עם הפרשנות הליברלית כלפי חוקי השיקום והנכים. כפי שנזמן לועדה זו לציין, כידוע, נפסק כי בתביעות של נכים במסגרת החוק ייטה בית המשפט לפרשנות מרחיבה לטובת הנכה ויקל עימו במידת הראיות הנדרשת להרמת נטל השיכנוע (ע"א 55/69, קצין התגמולים  נ.  דורית  שפירא,  פד"י כ"ג(1), 529; ד"נ 3/70, בוסאני נ. קצין התגמולים,  פד"י כ"ד(1), 637, 641) עוד קבעה הפסיקה כי כאשר מדובר בחוקים סוציאליים עלינו להתיחס בגמישות ולהימנע מפרשנות המונעת מן הנכה את קבלת מלוא פיצויו (ר' בג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה, פ"ד לט(1) 341, סעיף 7)  גם אין להקפיד יתר על המידה בענייני ראיות ופרוצדורה, אלא לפעול לגילוי האמת. וכן כי כל העוסקים בעניני נכים מצווים על גישה ליברלית האוהדת את הנכים ולא עויינת אותם, ולכן "מי שאיננו יודע לשאול", יש "לפתוח לו" כפי שמצינו בהגדה של פסח. ר' גם ע"א (ת"א) 1143/94 עמוס גזית נ' הועדה הרפואית העליונה (לא פורסם) - סעיף 10 לפסק הדין.

13. טוען המשיב כי בעניין בן חור לא נדונה שאלת היחס שבין שני הסעיפים, ולא היא. פסק הדין של כב' השופטת ארבל מציין בפירוש את הדרך בה יש ללכת, דהיינו לאחר קבלת התביעה על פי סעיף 35, יש לבדוק את סעיף 18(ו), במקרה המתאים וכאשר עולה הטענה. לא בית המשפט העליון ואף לא הערכאות שקדמו לו, ראו מניעה לבחון את סעיף 18 (ו)  לאחר ההכרה במסגרת סעיף 35, שהרי גם וועדת הערר וגם בית המשפט המחוזי, כמו בית המשפט העליון בחנו את טענתו זו של המערער. יתר על כן, גם המשיב עצמו, שהיה מיוצג בדיון בבית המשפט העליון ע"י פרקליטות המדינה לא העלה טענה זו כלל ובחן את עובדות המקרה למול סעיף 18(ו) -לגופן.

14. טוען המשיב עוד כי משטר "התיק הפתוח" שקובע סעיף 35 לחוק, שהוא הסדר מרחיב ומיוחד, "הכולל עימו גם איזון – הגבלה אינהרנטית של תשלום ממועד הגשת הבקשה לעיון מחדש וסמכות לתשלום רטרואקטיבי של שנה אחת בלבד." וכי מועד התשלום מהווה חלק בלתי נפרד מההסדר בכללותו ומאזן בין השיקולים השונים (סעיף 5 לסיכומי התשובה). בעניין זה גם כתבה כב' השופטת ארבל בפסק הדין בן חור, כי אכן זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין המטרה הסוציאלית של החוק לבין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישוב מטרה זו. דברים עליהם חזר בהסכמה גם כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין סלומון ווקנין. אולם כל אותן מטרות של סעיף 35 לא מנעו מכב' השופטת ארבל לבחון את מצבו הנפשי של המערער בתקופה שקדמה להגשת הבקשה לעיון מחדש במסגרת סעיף 18 (ו), ומכאן שכאשר אנו צריכים להכריע בין בירור קביעת זכויות של מי שלא יכול להגיש את תביעתו במשך שנים בגין מצבו הנפשי לבין "המסגרת התקציבית", יש להעדיף את הראשון.

15. נימוק נוסף המשליך על הדיון הוא, שבנושא זה של חוסר מסוגלות נפשית או ליקוי שכלי, גם המשפט הכללי - האזרחי שאין לו גישה סוציאלית דווקא, קובע עצירת מירוץ התיישנות לגבי תקופות בהן "התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי" (סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח –1958). אם בתיקים אזרחיים כך, קל וחומר בתיקי נכים. ניתן לומר שהעקרון של פסק זמן במרוץ התיישנות, כאשר אדם אינו "מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי" הוא עקרון – על, שחל בכל תחומי המשפט והתביעות וגם בתביעה שכזו לתגמולים רטרואקטיבים, שבמהותה היא תביעה לסכומי כסף בדומה לתביעה אזרחית שסעיף 11 לחוק ההתיישנות חל עליה.

16. סעיף 18(ו) לחוק כמו סעיף 35(ב) לחוק דנים שניהם בשאלה מאימתי משולמים תגמולים. כל אחד מהם בסיטואציה אחרת ולטעמנו, סעיף 18(ו) לחוק הוא הקובע את "ההוראות המיוחדות לעניין הנדון" החלות על מי שלא היה מסוגל לתבוע בשל מצבו הנפשי וכהסדר ספציפי הוא גובר על סעיף 35(ב) לחוק, שהוא הוראה כללית החלה בכל המקרים של ראייה חדשה. כאשר בוחרים את הפרשנות הראוייה מבין מתחם האפשרויות יש לבחון את תכלית החקיקה ואת הכללים המנחים אותנו בבואנו לדון בחוקי הנכים. לכך שזו אכן הפרשנות הראוייה במקרה זה  ניתן ללמוד מדבריה של כב' השופטת בן פורת בפסק הדין ר"ע 166/83 אביבה בן הלל נ' קצין התגמולים (פ"ד לח(3) 13), שדן בעניין היחס שבין הארכות הקיימות בחוק ההתיישנות לבין סעיף 32א' לחוק וכך היא אמרה: "ראויים הם נכי צה"ל, שנפגעו במהלך שירותם הלאומי, להוראות התיישנות פחות נוקשות, המביאות בחשבון מצבים ואירועים, אשר לגבי כלל אזרחי המדינה מעכבים את מרוץ ההתיישנות, לפי חוק ההתיישנות" (בעמ' 20). מכאן שכאשר עלינו לבחור מתוך מתחם האפשרויות את הפרשנות הנכונה, הרי שגם בהסתמך על דברים אלה של בית המשפט העליון יש לבחור בפרשנות אותה בחרנו.

17. אנו רואים הדגשה יתרה בעניין זה בכל הנוגע למי שמצבו הנפשי או השכלי מנע ממנו לבוא בתביעה דווקא בשל נכותו המוכרת. דהיינו, כאשר המניעה לפנות למשיב במהלך אותם שנים עם ראיות חדשות, נבעה מנכות שנגרמה לנכה עקב השירות, במקרה כזה, הרי שבודאי יש הצדקה ערכית למתן תגמולים רטרואקטיבים למרות האמור בסעיף 35 (ב) לחוק.

18. לסיום, נתייחס בקצרה, לטענת המערער, אשר בגינה שמענו גם עדים בתיק ולפיה תביעתו הוגשה בשנת 1977 ויש לראות את הראיה החדשה כחלק מן הטיפול בתיק מאז שנת 1977. לטענה זו אין מקום בהתחשב בכך שהחלטת המשיב בשנת 1977 הפכה חלוטה לאחר שהמערער ערער גם אז וערעורו נדחה. הדרך היחידה לשוב ולפנות למשיב בגין אותה פגימה היתה דרך סעיף 35 לחוק הנוהג במשטר "התיק הפתוח". העובדה שבטעות נכתב במכתבים משנת 1999 של גב' שרה משעל, קצין התגמולים, שטיפלה בהכרה במערער, "תביעתך מיום 27.12.77", אין בה כדי להקנות למערער זכויות שאין לו על פי דין, שהרי אין טעות של רשות מינהלית מקנה זכויות שאין לאדם על פי דין או שהדין אינו מאפשר להעניק לו (השווה בגץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר פ"ד מו(1)191, 202-205).

סוף דבר

הערעור מתקבל ונקבע כי קצין התגמולים, יבחן במסגרת תביעתו של המערער לתגמולים רטרואקטיביים את מצבו הנפשי של המערער על פי סעיף 18 (ו) לחוק, למרות שהוכר במסגרת סעיף 35 לחוק.

המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת

ההחלטה ע"י ב"כ המשיב. 

התיק הרפואי מוחזר למשיב.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום י"א בשבט, תשס"ז (30 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

 

עו"ד יהודית ארבל

חברה
  
עינת רביד, שופטת

יו"ר הועדה
  
ד"ר חנינא קכל

חבר
 
קלדנית: