מהי שאלה משפטית
למה הכוונה שניתן לערער על וועדה רפואית עליונה לבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית בלבד,
על פי חוק הנכים תגמולים ושיקום ניתן לערער על וועדה רפואית עליונה לבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית בלבד, במקרה המוצג לפנינו טען המערער כי החלטת הוועדה הרפואית אינה עומדת בקנה אחד אם חוות הדעת שניתנו לו, האם אכן מדובר בשאלה משפטית ?
כבוד השופטת מרים מזרחי פסקה כי לא מדובר בשאלה משפטית ולכן דחתה את תביעתו של המערער.
להלן העתק פסק הדין :
עא 003108/02 בית משפט מחוזי ירושלים
18/11/02 כבוד השופטת מרים מזרחי בפני:
סויסא יאיר בעניין:
המערער אסתר שלום ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
קצין התגמולים
המשיב אמי יורמן ע"י ב"כ עו"ד
1. בפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 18.11.01, אשר דחתה טענה לפיה חלה החמרה במצב הנפשי של המערער. המערער – שהוכר לאחר מלחמת יום כיפור, כסובל מפגיעה נפשית ונכותו הנפשית הועמדה אז בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב לתקנות הנכים (זאת בנוסף לנכויות בתחומים אחרים).
2. המערער עבד באופן מסודר כמחסנאי בחברת אמקור במשך 19 שנים, ולאחר מכן בבית חולים הדסה כאחראי ניקיון במשך 12 שנים. החל בשנת 1999, נזקק לטיפולים נפשיים אינטנסיביים, ובכלל זה אושפז. ממסמכים רפואיים של הרופאים אשר טיפלו בו עולה בבירור כי לשיטתם חלה החמרה במצבו, ובכלל זה ירידה תפקודית. גם ועדת כושר מטעם משרד הבטחון קבעה, כי אינו מסוגל לעבודה. ברם, בקשת המערער להכרה בהחמרת מצב נדחתה על-ידי ועדה רפואית ביום 22.7.01, ובועדה הרפואית העליונה ביום 18.11.01. החלטת הועדה הרפואית (להלן: 'הועדה הרפואית') לעניין זה היא כדלקמן:
"בבדיקה: גבר נראה כגילו, חסון, זיפי זקן, מתמצא במקום, בזמן, בעצמו ובמצב הבדיקה. האפקט – מעט כעסני דורשני. אין הפרעה בהלך ותכני חשיבה. מתאר חרדות הקשורות למטוסים, ללא כל שינוי אפקטיבי. אין הפרעה בפרספציה. השיפוט תקין. הועדה קראה את מכתבו של ד"ר ש' ליטמן, 18.11.01, מהיום, מתאר ביטויים סימפטומיים של PTSD. הועדה לא מצאה סימפטומים אלה בבדיקתה. הועדה קראה את מכתבו של ד"ר אור, משיבא, 15.11.01, ומסכימה איתו בהדגשה של גורמי 'סטרס' הקשורים למצבו המשפחתי והתעסוקתי. הועדה לא מצאה בבדיקתה עדויות לסימפטומים המתוארים במכתבו של ד"ר גיא. הועדה קראה את מכתב המרפאה הפסיכיאטרית מהדסה עין כרם, 6.6.01, ומסכימה עם דעתו של ד"ר בונה, לפיה קיים פער בין חומרת הממצאים האובייקטיביים לחומרת התסמינים הקליניים, ובמיוחד הליקוי הקוגניטיבי בולט, הממצאים אינם עקביים ואינם מסבירים באופן מלא את תלונתנו על הליקוי התפקודי".
3. המערער טוען בפניי, באמצעות באת כוחו המלומדת, כי הועדה הרפואית העליונה לא נתנה כל משקל למסמכים הרפואיים המעידים, כי הרופאים המטפלים אשר בחנו לעומק את מצבו בתקופה האחרונה (הרופא המטפל בתל השומר, ד"ר ליטמן והרופאים במרכז הבריאות לנפש) וייחס לעומת זאת משקל רב להערכה יחידה של רופאים בהדסה עין כרם, (ד"ר בונה וד"ר ברקאי) לפיה, "בבדיקתו הפסיכיאטרית התעורר הרושם כי יתכן וחומרת התסמינים, ובמיוחד הליקוי הקוגניטיבי אינם עקביים ואינם מסבירים באופן מלא את הליקוי התפקודי" (מסמך בית החולים הדסה עין כרם מיום 6.6.01).
המערער גם מצביע על כך, שהחלטת ועדת הכושר עולה בקנה אחד עם זו של הרופאים המטפלים. המערער מוסיף וטוען, כי טעתה הועדה הרפואית העליונה בכך שלא הפנתה אותו לבדיקה הולמת כדי לסתור או לאשש את הטענה בדבר קיום פגיעה קוגניטיבית, וזאת אף כי החומר הרפואי הכולל שעמד בפני הועדה מלמד על אפשרות ממשית של פגיעה כזו. המערער מטעים, כי גם הדברים שנכתבו על-ידי רופאי הדסה לא שללו קיום תסמינים אלא רק העלו את האפשרות כי התסמינים אינם חמורים כל כך כפי שמתואר במסמכים מתל השומר.
המערער מוסיף ומדגיש, כי בהתייחס לתהפוכות החיים שעברו עליו בשנים האחרונות ולעובדה שמספר המטפלים התומכים בטענת ההחמרה גדול, לא היה מקום לדחיית הממצאים הרפואיים שעליהם הוא נסמך במחי יד כפי שעשו הועדות הרפואיות. כן טוען המערער, כי בנסיבות האמורות החלטת הועדה הרפואית העליונה לוקה בהנמקה שאינה מספיקה ואינה מפורטת.
4. על פי סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב], הערעור לבית משפט זה הוא בשאלה משפטית בלבד ("בנקודה משפטית"). לשיטת המערער, טענותיו נכנסות לגדר זה, בעיקרו של דבר בשל העדר הנמקה אשר תסביר את הפער בין עמדת הרופאים המטפלים ועמדת הועדה הרפואית, ובשל אי הפניה לבדיקה קוגניטיבית. באת כוח המערער הפנתה לפסיקה התומכת בטענה, כי שיקולים מעין אלה, יש בהם כדי לבסס קביעה שמדובר בשאלה משפטית.
5. המעיין בהחלטת הועדה כפי שהובאה לעיל מגיע למסקנה, שגישת הרופאים המטפלים לא נראתה לה לנוכח התרשמותה שלה מהמערער. הועדה מציינת את כי בעת בדיקתה לא היתה אצל המערער הפרעה בתכני חשיבה ולא אובחנו הסימפטומים שאובחנו על ידי ד"ר ליטמן. היא מוסיפה ומסבירה, כי קיים פער בולט בין חומרת הממצאים האובייקטיביים לחומרת התסמינים הקליניים, וכי הממצאים אינם עקביים ואינם מסבירים ליקוי תפקודי. דברים אלה גם מסבירים מדוע נאחזה הועדה דווקא בהסברים שניתנו על ידי רופאים שאינם הרופאים המטפלים והדגישה אותם בהחלטתה. אכן, ההנמקה שניתנה על ידי הועדה היא דלה, ואולם, אין לומר כי החלטת הועדה נעדרת הנמקה או כי הלך מחשבתה של הועדה לא הובהר. אין בידי גם לקבוע, כי לנוכח קביעות הרופאים המטפלים היה על הועדה לשלוח את המערער לבדיקה נוספת. מקביעות הועדה ניתן להבין, כי היא הגיעה למסקנה שאין צורך בבדיקה כזו לאור התרשמותה שלה מדברי המערער בפניה. הקביעה שבאותן נסיבות היה צורך בבדיקה נוספת היא קביעה מקצועית ולא משפטית. גם אין בידי לומר, כי החלטת הועדה אינה סבירה על פניה, מאחר שלא קיבלה את דעת הרופאים המטפלים. הועדה הפעילה שיקול דעת מקצועי ולגביו לא נקבעה בחוק זכות ערעור. לכן, בסופו של דבר, הערעור שבפני הוא בגדר תקיפת מסקנות עובדתיות ורפואיות אליהן הגיעה הועדה, ודינו להידחות.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ' בסיון תשס"ב (31 במאי 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 31.5.02.
מרים מזרחי, שופטת
003108/02עא 053 מרים מזרחי
