X סגירה
 

בחירת זכויות הכרה בין ביטוח לאומי לאגף השיקום

בבית המשפט העליון בירושלים

רע"א 3323/98
רע"א 969/00
רע"א 2266/00
רע"א 4596/00

 בפני:

כבוד השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט (בדימ') י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין

המבקש ברע"א 3323/98: בנימין זקן

נ ג ד

המשיב ברע"א 3323/98: קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.4.98 בע"א 4352/97 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ' כהן, מ' רביד, מ' גל


המבקש ברע"א 969/00: אבנר בוקובזה

נ ג ד

המשיב ברע"א 969/00: קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.12.99 בע"א 1022/99 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' פלפל, י' טימור, נ' הנדל

המבקש ברע"א 2266/00: קצין התגמולים

נ ג ד

המשיב ברע"א 2266/00: שמעון בן יוסף

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.2.2000 בע"א 6267/99 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' שידלובסקי-אור, צ' סגל, מ' גל

 המבקש ברע"א 4596/00: בנימין שטיגליץ

נ ג ד

המשיב ברע"א 4596/00: קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.5.2000 בע"א 2123/99 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גולדברג, א' גרוניס, נ' אחיטוב


תאריך הישיבה: ז' בסיון תשס"א (29.5.2001)

בשם המבקש ברע"א 3323/98: עו"ד לאה דקל-גרינבלט

בשם המבקש ברע"א 969/00: עו"ד ליאור טומשין

בשם המבקש ברע"א 2266/00: עו"ד ירון בשן

בשם המשיב ברע"א 4596/00: עו"ד דורית בלום

בשם המשיב ברע"א 3323/98, עו"ד ירון בשן
רע"א 969/00, רע"א 4596/00:

בשם המשיב ברע"א 2266/00: עו"ד יעקב עוזיאל

פסק-דין

השופט א' ריבלין:

1. בתיקים אלו עולה שאלת פרשנות הוראות סעיף 36א(1) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) וסעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) המונעות מנכה ש"בחר בזכויות" לפי חוק הביטוח הלאומי מלקבל תגמולים מכוח חוק הנכים. שאלה זו הוכרעה כבר בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה כמאל מוחמד, פ"ד מז(2) 84 (להלן: פרשת איבגאנה). בתיקים שבפנינו אנו מתבקשים לבחון מחדש את ההלכה שנקבעה באותה פרשה בדעת רוב, מפאת פגיעתה הנטענת בזכויות החוקתיות של הנכים, זכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לחלופין, מתבקשים אנו לקבוע להלכת איבגאנה חריג למקרה של הלוקים בנפשם, ולקבוע כי יסוד "הבחירה", בין החוקים, לא מתקיים אצל חולי נפש בעת שהם בוחרים לגבות כספים מהמוסד לביטוח לאומי.

המסגרת הנורמטיבית

2. זו לשון החוק:
סעיף 36א(1) לחוק הנכים:
נכה שבידו הברירה לפי סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי) יחולו עליו הוראות אלה:

(1) בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, לא יחולו עליו הוראות חוק זה, חוץ מההוראות בדבר זכותו לקבל סמל הנכים;

סעיף 145 לחוק הביטוח הלאומי:

(ג) הזכאי עקב מאורע אחד לגמלה לפי פרק ט' ולתגמול או לקצבה לפי אחד החוקים המפורטים להלן, הברירה בידו לבחור באחד מהם;
(1) חוק הנכים;
.....
(ה) הבחירה לפי סעיף קטן (ג) תיעשה עד תום ששה חודשים מהיום שבו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה לפי פרק ט'.

הוראות אלו מקנות ל"נכה", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנכים, זכות לבחור בין תגמולים על פי חוק הנכים לבין קצבאות מן הביטוח הלאומי – וזאת תוך ששה חודשים מהיום בו נקבעה דרגת נכותו היציבה. לאחר שבחר, שוב אין הוא יכול עוד לחזור בו, ומנוע הוא מלקבל תגמולים לפי החוק האחר. בפרשת איבגאנה נדרש בית המשפט לשאלה מתי ייחשב הנכה כמי שמימש את זכות הבחירה. הכלל שנקבע בדעת הרוב, מפי השופט א' מצא מורה כי:

... בחירת הנכה אכן נלמדת מהתנהגותו, אך גביית כספים על-פי אחד החוקים מהווה ראיה ניצחת למימוש בחירתו (שם, בעמ' 98-97).

בדעת מיעוט, הציע השופט ג' בך באותה פרשה לשים סייג לכלל זה. לשיטתו, ברוב המקרים אכן תשמש גביית הכספים אינדיקציה מספקת לקיומה של בחירה. אך בית המשפט יהא נדרש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, ואם יוכח כי הנכה נהג באופן עקבי בדרך המצביעה על רצונו שלא לנטוש את תביעתו על פי חוק הנכים, לא תחסם תביעה זו בפניו. השופט ג' בך הדגיש עם זאת כי: "על הנכה הרוצה לנצל את זכות בחירתו להוכיח בהתנהגותו מלכתחילה את כוונתו לעשות כן" (שם, בעמ' 90).

יצויין, כי השופט א' מצא, היה שותף לדעתו של השופט ג' בך כי ההסדר המצוי בחוק אינו משביע רצון, וכי אין צידוק להבחנה בין המקרה המוסדר בסעיף 36א לחוק הנכים לבין המקרים האחרים בהם נדרש נכה לבחור בין שני הסדרים חוקיים המקנים לו זכות תביעה, ואשר לגביהם נקבעו הסדרים המאפשרים לנכה, בהתמלא תנאים מסויימים, לחזור בו מבחירתו הראשונה. עם זאת סבר השופט א' מצא כי בהינתן נוסחו הקיים של חוק הנכים, שוב אין מנוס מלהגיע למסקנה אליה הגיע. כיוון שכך, שיגר פנייה למחוקק שיתן את דעתו ואת ליבו לתיקון הדרוש (שם, בעמ' 100).

3. בהסתמך על הלכת הרוב בפרשת איבגאנה, נדחו בבית המשפט המחוזי תביעותיהם של המבקשים שבפנינו לקבלת תגמולים לפי חוק הנכים- וזאת בתיקים נשוא רע"א 4596/00, רע"א 969/00 ורע"א 3323/98. לעומת זאת, בתיק נשוא רע"א 2266/00, בית המשפט המחוזי החליט שלא להחיל את הלכת איבגאנה. המבקשים משיגים על ההחלטות בהן נדחו הערעורים שהגישו ברע"א 4596/00, רע"א 969/00 ורע"א 3323/98, וקצין התגמולים מבקש מצידו כי נשוב וניישם את ההלכה האמורה ונבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ברע"א 2266/00. בטרם נפנה לבחינת הטענות המועלות כנגד הלכת איבגאנה עצמה, נציג בקצרה את עובדות המקרים שבפנינו.

העובדות

4. המבקש בתיק רע"א 4596/00 בנימין שטיגליץ נ' קצין התגמולים אושפז במהלך שירות מילואים, בשנת 1985, בבית חולים עקב בעיות נפשיות. הוא אובחן כחולה במחלת הסכיזופרניה. מאז שנת 1989 מקבל המבקש גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. בשנת 1995 נקבעה למבקש נכות יציבה בשיעור של 100%. רק בשנת 1997, פנה המבקש בתביעה, לקצין התגמולים, על מנת שזה יכיר בו כ"נכה" לפי חוק הנכים. המשיב דחה את תביעת המבקש משני טעמים. האחד, התיישנות הזכות להגשת התביעה; והאחר- בחירתו של המבקש בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים ובית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים י' גולדברג, א' גרוניס ונ' אחיטוב) דחו את הערעור שהגיש המבקש מן הטעם השני האמור.

וועדת הערעורים קבעה כי אין בחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לה כדי להוכיח כי בעת שגבה המבקש, לראשונה, כספים מהמוסד לביטוח לאומי, הוא היה נטול מסוגלות להחליט החלטות. לעניין זה, ראוי לציין כי המבקש לא הוכרז כפסול-דין עד עצם היום ולא מונה לו מעולם אפוטרופוס.

5. המבקש בתיק רע"א 969/00 אבנר בוקובזה נ' קצין התגמולים ירה בעצמו, במהלך שירות מילואים בשנת 1981. הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה-פרנואידית והמוסד לביטוח לאומי החליט להכיר בו כזכאי לקצבה, החל מיום 1.1.1989. בשנת 1990, פנה המבקש בתביעה לקצין התגמולים. תביעתו נדחתה מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מצבו הנפשי. בשנת 1997, שב המבקש ופנה לקצין התגמולים בתביעה במסגרת "דיון נוסף", אך גם תביעה זו נדחתה משני טעמים: הראשון, כי תביעתו התיישנה; והשני, כי המבקש "בחר" בזכויות על-פי חוק הביטוח הלאומי כבר בחודש ינואר 1989. הערעור שהגיש המבקש לוועדת הערעורים נדחה.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא י' פלפל, וכבוד השופטים י' טימור ונ' הנדל) נדחה אף הוא, מהטעם שהמבקש בחר בתגמולים המשתלמים על פי חוק הביטוח הלאומי. בית המשפט קבע, לאחר שבחן את חוות דעת המומחים, שהוגשו לוועדת הערעורים, מטעם שני הצדדים, כי במועד הרלבנטי, קרי – שנת 1990, הייתה למבקש כשרות משפטית. המבקש הוכרז כפסול דין רק בסוף שנת 1998, ולא הובאו, לשיטתו של בית המשפט, ראיות מספיקות כדי להוכיח כי הוא היה גם במועד הרלוונטי לקוי בנפשו באופן שהיה מצדיק מינוי אפוטרופוס כבר אז.

6. המבקש בתיק רע"א 3323/98 בנימין זקן נ' קצין התגמולים, אושפז בשנת 1990 עקב מחלת נפש ממנה הוא סובל. ביום 6.11.1990, הגיש המבקש, באמצעות אימו, תביעה לקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. ביום 7.2.1991 נקבעה למבקש נכות זמנית, רטרואקטיבית מיום 21.6.1990, בשיעור של 100%. מאז מקבל המבקש את תגמוליו מן המוסד. ביום 1.1.1994, נקבעה למבקש דרגת נכות קבועה. ביום 21.4.1993, הגיש המבקש תביעה לקבלת תגמולים לפי חוק הנכים. תביעתו נדחתה ביום 31.1.1995, לאמור - כשנתיים לאחר הגשתה, מפאת התיישנותה ומחמת שזכאותו לתגמולים פקעה כשהוא בחר בקבלת הזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. רק ביום 20.7.1997, מונתה אימו לאפוטרופסית על רכושו, וביום 21.10.1998 היא מונתה גם לאפוטרופסית על גופו. שאלת מצבו הנפשי של המבקש, בעת שגבה לראשונה כספים מהמוסד לביטוח לאומי, לא נדונה בפני ועדת הערעורים הפועלת לפי חוק הנכים וגם לא בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' גל, מ' רביד וצ' כהן); שתי הערכאות דחו את ערעורו של המבקש.

7. המשיב בתיק רע"א 2266/00 קצין התגמולים נ' שמעון בן יוסף, שוחרר מצה"ל, בשנת 1986, בשל מחלת נפש. בשנת 1988, דחה קצין התגמולים, לגופה, את תביעתו להכרה על-פי חוק הנכים. המשיב הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי והוא מקבל קצבת נכות החל משנת 1988. בשנת 1991 נקבעה למשיב נכות יציבה של 100%. כשש שנים לאחר שהחל המשיב לקבל קצבה, ביום 25.9.1994, מונתה אימו לאפוטרופסית עליו. גביית תגמולי המוסד לביטוח לאומי נמשכה. ביום 10.7.1996, הגישה אם המשיב לקצין התגמולים בקשה לעיון חוזר בעניינו. גם זו נדחתה לגופו של עניין בשל העדר קשר סיבתי בין המחלה הנפשית של המשיב לבין שירותו הצבאי.

על החלטה זו של קצין התגמולים הוגש ערעור לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים. הועדה דחתה את התביעה על הסף משום שהמשיב בחר לקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי משנת 1988 ואילך. כנגד החלטה זו ערער המשיב לבית המשפט המחוזי.

8. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור, ומ' גל) קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי גביית כספים על פי חוק הביטוח הלאומי או על פי חוק הנכים, מהווה הוכחה מוחלטת לבחירה בתגמול לפי אותו החוק, בחירה ממנה אין חזרה. אולם עניינו של המשיב, כך לדעת בית המשפט קמא, שונה בתכלית. בית המשפט סבר, כי בשל שקצין התגמולים, עצמו, קיבל את טענת המשיב כי לא היה ביכולתו לבחור בין שני החוקים בשל מצבו הנפשי – ועל עניין זה לא היה ערעור – מנועה הייתה ועדת הערעורים מלדחות את תביעתו של המשיב על הסף בשל אותו טעם- שבחר, כביכול, לגבות תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי. אמנם, המשיב הוכרז פסול דין רק בשנת 1994. אלא שבית המשפט קמא ביסס את מסקנתו על העובדה, שהמומחה מטעם קצין התגמולים, קבע, עוד בדיון בפני קצין התגמולים בבקשה לעיון חוזר, כי המשיב לא היה מסוגל לדאוג לענייניו כבר משנת 1988.

בכל ארבעת התיקים הוגשו בקשות רשות ערעור. בהסכמת הצדדים ניתנה רשות ערעור בכולם והוחלט לדון בבקשות כאילו הוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה.

פגיעת הלכת איבגאנה בזכויות הנכה

9. המבקשים ברע"א 4596/00, רע"א 969/00 ורע"א 3323/98 והמשיב ברע"א 2266/00 (להלן: הטוענים) סבורים כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לשקול שוב את ההלכה שנקבעה בעניין איבגאנה. הם טוענים כי ההלכה, לפיה שומה על נכה המבקש הכרה לפי חוק הנכים, להמנע מלפנות למוסד לביטוח לאומי, טרם שהוכרע עניינו אצל קצין התגמולים, עלולה להביא למצב בו יימצא עצמו הנכה בחוסר כל. לשיטתם, פוגעת ההלכה, בזכות האדם לכבוד, זכות המוגנת בסעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, גורסים הטוענים כי הדרישה פוגעת בזכות הנכה לקניינו, זכות המוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד, שהרי עלול הנכה להיות נאלץ לוותר על זכויות אותן יכול היה לתבוע מהמוסד, משך שנים ארוכות, עד למתן החלטת קצין התגמולים.

קצין התגמולים דוחה טענות אלה. הוא סבור כי ההסדר הקיים, לאור הלכת איבגאנה, אינו פוגע בזכויות היסוד של הנכה. ההסדר מותיר ברירה בידי הנכה- לבחור בנתיב של קבלת תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי- שהם נמוכים יותר ואולם סיכויי הצלחת התביעה לגביהם גבוהים יותר, או- בנתיב של הגשת תביעה לקצין התגמולים- נתיב בו התגמולים עשויים להיות גבוהים יותר ואולם סיכויי הצלחת התביעה נמוכים יותר. קצין התגמולים סבור עוד כי החובה להגן על כבודו של אדם אינה מחייבת את המדינה לסטות מההגנות הסוציאליות שנקבעו על ידי המחוקק.

נראה כי אין עילה במקרים אלה להעתר לטוענים.

10. חוק הנכים חוקק טרם שנכנס לתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. לפיכך חלה עליו הוראת סעיף 10 לחוק היסוד (שמירת הדינים). פרשנות החוק צריכה להעשות עם זאת לאורו של חוק היסוד (דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589). ואכן, בעניין הוראה אחרת בחוק הנכים, הוראת סעיף 36(א) (להבדיל מהוראת סעיף 36א), נפסק, מפי השופט י' אנגלרד, כי לאור מגמת חוק היסוד, יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנכה (ע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג(2) 79, 92-93). באותו עניין ניתן היה לפרש את ההסדר שבחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, שהפנה להוראת סעיף 36(א) האמורה, בשתי דרכים שונות; בית המשפט בחר את הפרשנות המקלה עם הנכה, ובדין כך עשה.

לעניין פרשנות סעיף 36א, נפסקה הלכת איבגאנה לאחר שנכנס לתוקף חוק היסוד, ובשום פנים אין לומר כי היא ניתנה בהתעלם ממנו. ההלכה אושרה מאז שוב, ולא אחת: ברע"א 7386/95 משה אלקוב נ' קצין התגמולים, תק-על 96(3) 117 מפי הנשיא א' ברק, וברע"א 2557/96 ירון שפיר נ' קצין התגמולים, תק-על 97(2) 922.

בפסק הדין בעניין איבגאנה הגיעו שופטי הרוב לכלל מסקנה כי פרשנות המקלה עם הנכה אינה אפשרית לאור ניסוחו של הסעיף ובשל העדרן של הוראות משלימות בחוק שהיו מאפשרות לנכה לחזור בו מבחירתו. מסקנה זו התבססה על העובדה שאין בחוק הוראה המחייבת את הנכה להשיב את הכספים שכבר קיבל, על פי חוק הביטוח הלאומי, אם יזכה לתגמולים נוספים- מכוח חוק הנכים. בחירה בדרך פרשנית שונה, כך חששו שופטי הרוב, הייתה מביאה לתוצאה לפיה יזכה הנכה לתשלומי כפל. כך, כיוון שאם יורשה הנכה לממש את זכאותו לפי חוק הנכים, ובאין בחוק הוראה המורה אחרת, יהיה על המדינה לשלם לנכה תגמולים למפרע, החל ממועד תחילת נכותו. ואכן באותם מקרים בהם התיר החוק, לנכה, לחזור בו מבחירתו (ראו: סעיפים 36(א) ו-36ב לחוק הנכים), נקבעו הסדרים מיוחדים להשבת כספים ששולמו. שופטי הרוב קבעו אפוא כי פרשנות אחרת אינה אפשרית. מאז לא שונה החוק, ואין מקום לחלוק כיום על ההלכה שנפסקה. משום כך, ובניגוד למצב הדברים בפניו עמד בית המשפט בעניין וייס, אין בידנו לבכר, בענייננו, פרשנות אחרת שתתיישב יותר עם מגמת חוקי היסוד.

11. אף אנו, כשופטי הרוב בפרשת איבגאנה, סבורים כי תוצאה זו, אף שהיא מתחייבת, אינה רצויה. כך במיוחד לאחר שנפסקה הלכת וייס, המאפשרת לנכה, שעומדת לו תביעה בנזיקין בגין נזקי גוף, לתבוע את נזקו מהמזיק אפילו זכה לתגמולים מן המוסד לביטוח לאומי. אכן, אין הצדקה עניינית להבחנה שנוצרה בין מי שנפגע בידי מזיק אחר לבין מי שנזקו נגרם בעת ועקב שירותו הצבאי. אם יכול הראשון לזכות במלוא הפיצוי, בגין נזקו, על אף שנטל למחייתו תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, אין למנוע זאת מהאחר. ברם, כאמור, בעניינו של הראשון קובע החוק עצמו הסדרים למקרה בו הוגשו שתי תביעות בגין אותו הנזק, לפי שני ההסדרים החוקיים השונים, ובכך נתאפשרה פרשנות המתירה תביעה כפולה, ואילו כאן- אין המצב כך. אין לנו אלא לשוב ולקרוא למחוקק לתקן את הדבר.

כשרותו המשפטית של הלוקה בנפשו והלכת איבגאנה

12. הטוענים סבורים כי נתקיים טעם נוסף המחייב אותנו להגיע למסקנה כי אין להחיל בעניינם את הלכת איבגאנה. בהיותם חולי נפש, כך הם טוענים, מנע מהם מצבם הנפשי להפעיל שיקול דעת ממשי עת תבעו תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי, ומכאן שאין לייחס להם "גמירת דעת" ו"רצון"; ובחירתם, על כן, כך לטענתם, כלל אינה "בחירה".

גם טענה זו אין לקבל. הלכת איבגאנה חלה גם בעניינם של נכים הלוקים בנפשם. הדבר נלמד מעובדות המקרה שנדון באותה פרשה. אמנם שאלת הכשרות המשפטית לא נדונה לגופה בפסק הדין, אך המשיב בפרשת איבגאנה, שנקבע כי בחר בפיצויים לפי חוק הביטוח הלאומי, הוכר כנכה בשיעור 100% בשל מחלת הנפש בה לקה.

13. לגוף הדברים, עקרון יסוד בדיני הכשרות המשפטית הוא כי כל אדם מוחזק כבעל כשרות משפטית לבצע פעולות משפטיות מרגע לידתו ועד מותו, "...זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (הוראת סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; להלן: חוק הכשרות). משום כך, ההכרזה על אדם כפסול-דין היא קונסטיטוטיבית, לאמור – תוקפה הוא מכאן ולעתיד (י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 151). ממילא, אין להכרזה תחולה רטרואקטיבית, ואין היא גורעת מכשרותו המשפטית של אדם בעבר. כפי שציין שם י' אנגלרד, "כל פעולותיו הקודמות תקפות, למרות האפשרות כי התנאים לפסילתו היו כבר קיימים בשעת עשייתן" (ראו גם: ע"א 682/88 עבדו נ' חורי, תק-על 91(2) 1073; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 1014).

יצויין עם זאת כי חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לכן, ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות הבטלות הקבועות בחוק זה על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו טרם שהוכרז כפסול דין (אנגלרד, שם, עמ' 152-155, פרידמן וכהן, שם, עמ' 1013-1015). לענייננו, רלוונטית הטענה של העדר "גמירת דעת" עת בוצעה הפעולה המשפטית. דא עקא, שברע"א 4596/00, ברע"א 969/00 וברע"א 3323/98 לא מצאו הערכאות הדיוניות כי המבקשים פעלו ללא שיקול דעת כאשר פנו לקבל תגמולים מכוח חוק הביטוח הלאומי. זוהי קביעה עובדתית, שאין מקום להתערב בה, במיוחד לאור הוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים, המגבילה את זכות הערעור על החלטת וועדת העררים לבית המשפט המחוזי ל"נקודה משפטית בלבד".

14. שונה הוא המקרה שנדון ברע"א 2266/00. במקרה זה נקבע בערכאות הדיוניות כי המשיב לא היה כשיר עת פנה לקבל תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי. אף שמצב נפשי המונע גמירות דעת הוא עניין נדיר ביותר (אנגלרד, שם, עמ' 153), מוכן אני להניח כי מצב שכזה התקיים בעניינו של המשיב. אלא שגם בכך אין כדי לסייע למשיב. אף אם "בחירתו" של המשיב עצמו בטלה, הרי שהמשך גביית התשלומים מהביטוח הלאומי משך שנתיים ימים אחרי שאימו הייתה לאפוטרופסית שלו, מצביע על "בחירה" שביצעה כאפוטרופוס, כאמור בהלכת איבגאנה. אשר על כן אף שמקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא כי אין לראות בפעולות המשיב בשנת 1988 משום "בחירה" לעניין סעיף 36א לחוק הנכים, סבורים אנו כי בחירה שכזו נעשתה בשנת 1994, על ידי האפוטרופוסית שמונתה למשיב כדין. לכן אין מנוס מלקבוע כי גם המשיב מנוע מלתבוע תגמולים לפי חוק הנכים.

15. סוף דבר, הערעורים בתיקים רע"א 4596/00, רע"א 969/00 ורע"א 3323/98 נדחים, ואילו ערעור קצין התגמולים ברע"א 2266/00 מתקבל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן (בדימ'):

מצטרפת אני לחוות דעתו של חברי השופט א' ריבלין וכמוהו קוראת אני למחוקק לתת דעתו לשוני ולא-סימטריה בין זכות הבחירה של הנכה לפי סעיף 36(א) לבין זכותו לפי סעיף 36א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק).

סעיף 36א שולל מאת הנכה את הזכות לתבוע בו-זמנית את המוסד לביטוח לאומי ואת קצין התגמולים, הסדר המוצא ביטוי בסעיף 36(א) לחוק, כאשר מדובר בתביעה לפי החוק אל מול תביעה לפי חוק אחר ובלבד שהנכה לא יגבה פעמים ויחזיר את הסכום שגבה בטרם בחר סופית במסלול בו ילך.

הסדר דומה מוצאים אנו גם בסעיף 36ב המאפשר לנכה לבטל את בחירתו לקבל גמלאות לפי חוק הנכים ולתבוע את זכויותיו לפי חוק שירות המדינה.

משום מה לא זכו הנכים בהסדר דומה כאשר תביעתם הוגשה לביטוח הלאומי והם מבקשים לשנות את הבחירה ולתבוע לפי החוק. נראה כי אין הצדקה לשוני זה ועל המחוקק לפעול לשינוי המצב.

ש ו פ ט ת (בדימ')

השופט י' אנגלרד (בדימ'):

אני מסכים.

ש ו פ ט (בדימ')

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.

ניתן היום, ב' בתמוז תשס"ג (2.7.2003).

ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט

________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 98033230_P17.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

 

כתבות שאולי יעניינו אותך