עידן קלימן: בראיון לבטאון הלוחם

מאת: אבי צור (ביטאון הלוחם)
צילומים: אריאל בשור

שיו"ר מחוז תל אביב, עידן קלימן, מדבר על זכויות נכי צה"ל ועל המאבק מול אגף השיקום, העיניים שלו בורקות ופיו נושף אש. לפתע, האיש נעים ההליכות הזה, החייכן, דופק עם אגרופו על השולחן. זו לא תהיה קלישאה לומר שזה בוער בעצמותיו, שקלימן רואה בטיפול בנכי צה"ל סוג של שליחות. כשאני שואל אותו בתחילת הריאיון האם משהו בילדותו יכול היה לרמוז על עיסוקו כיום, הוא מחייך בביישנות ואומר: "אתה מכיר בחור בן 18 שמתגייס לצה"ל ומעלה על דעתו אפשרות שהוא ישוב הביתה על כיסא גלגלים"?

קלימן גדל והתחנך בשכונת גבעת המבתר בירושלים. כמרבית חבריו למד בתיכון 'רנה קסין' היוקרתי. השכבה שלו נחשבה ל'שכבה המקוללת' שאיבדה שישה מבוגריה במהלך שירותם הצבאי. כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, התנדב לשרת בחטיבת 'גבעתי'.

למה דווקא גבעתי?

"גדלתי על הערכים של לתרום למדינה. אני בא ממשפחה ששילמה מחיר יקר על הקמת והגנת המדינה. סבא שלי נהרג במלחמת השחרור בקרבות על נהריה, ואבא שלי נפצע 19 שנה לפני, במלחמת יום הכיפורים, בקרב על מוצב בודפשט שעל גדות התעלה. המדהים הוא שהוא חטף כדור בדיוק באותו המקום שאני חטפתי, ובדיוק מאותו כלי נשק, קלצ'ניקוב, רק שאצלו זה עשה מסלול אחר בגוף. הוא היה משותק בצד שמאל למשך שנה ויצא מזה.

כשהתגייסתי ביקשתי גבעתי. באותה שנה, 91', היתה היתקלות מאד קשה של לוחמי גבעתי בדרום לבנון ונהרגו חמישה לוחמים של החטיבה. הם היו בכותרות. באופן טבעי בחרתי גבעתי ולימים שכבתי במארבים בלבנון בדיוק בוואדי שבו נהרגו החמישה זיכרונם לברכה".

איך היה השירות בחטיבה?

"היה לי שרות מאד מרתק. עשיתי קו בלבנון, קו מאד פעיל, אקטיבי, ומיד בתום הקו הזה ירדתי לעזה. היתה הסלמה בין האינתיפאדה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. הקפיצו אותנו במסוקים. אני זוכר שיצאתי הביתה לחופשת שבת, וכשחזרתי קרא לי השליש ואמר: 'התקבלת לקורס קצינים'. אמרו לי ללכת להזדכות על הציוד. אחד הלוחמים ביקש ממני להחליף אותו בסיור לילה. אני זוכר שבסיור צהריים נסענו בשני ג'יפים ונכנסנו לתוך איזו שכונה בחאן יונס. נסענו ג'יפ אחרי ג'יפ ואני ישבתי בג'יפ השני. הג'יפ השני חטף את כל האבנים. הג'יפ הראשון כלום.

בגלל שלמדתי בבית ספר מסורתי, זכרתי את הסיפור על העמלקים, שהיו מזנבים בבני ישראל במדבר ואמרתי לעצמי: 'אתה לא יושב יותר בג'יפ השני, אין מצב'. ואז, בסיור לילה, בגלל שהחבר ביקש ממני בשנייה האחרונה, לא היה מקום בג'יפ הראשון ועליתי על הג'יפ השני. נסענו על כביש ראשי. הוכרז עוצר כללי ולא היה אמור להיות אף אדם ברחוב.

הדבר האחרון שאני זוכר זה את הרגל שלי מונחת על הג'יפ. התמונה הבאה שאני זוכר זה כשאני מתעורר בבית החולים. מסתבר שנפתחה עלינו אש ממארב. לפי העדות של החובש שהיה לידי, הסתובבתי למקור הירי כדי לפרוק ראשון מהג'יפ, מה שפתח פתח בין האפוד לגוף, כי עשיתי חצי סיבוב, וכדור נכנס לי בכתף, חצה את חוט השדרה ויצא מהכתף השנייה. עפתי על דביר החובש. בבית החולים הוא סיפר לי מאוחר יותר שמלמלתי שאני לא מצליח לנשום ואיבדתי את ההכרה.

מסתבר שירו עלינו 22 קליעים לתוך הג'יפ ובמזל רק קליע אחד פגע בי. למזלי בסיור הזה במקום חובש אחד היו שלושה, כי גם המ"מ היה חובש, וגם חובש אחד יצא בתור לוחם, ומזל יותר גדול זה שהרופא של החטיבה היה כירורג, אז הוא הגיע מיד לשטח. קיבלתי במקום שש שקיות פלזמה. מסוק של 669 נחת לפנות אותי והתגלע ויכוח בין הרופא של הגדוד והרופאה המוטסת. הוא אמר לה שעד שהוא לא מייצב אותי הם לא זזים, כי לא אגיע חי לבית החולים. הוא הציל את החיים שלי בשטח, אבל כשנחתי בסורוקה נכנסתי לדום לב, והצליחו להחזיר אותי לחיים רק בעזרת שוקים חשמליים.

כשההורים שלי הגיעו בשלוש בבוקר, הרופא אמר להם: 'תיכנסו להיפרד ממנו'. נתנו לי 25% סיכוי לחיות. ובאמת יום אחרי נכנסתי עוד פעם לדום לב ואז שוקים חשמליים לא עזרו. הגיע מנתח לחדר טיפול נמרץ ופתח לי את בית החזה בחדר טיפול נמרץ. הוא עשה לי עיסוי לב פתוח. זה דבר שמצליח אחת למיליון. עושים את זה רק כשהכל אבוד ואין מה להפסיד".

במהלך הימים הראשונים היית מודע לזה שאתה בבית חולים?

"לא. רק אחרי ארבעה ימים פתחתי את העיניים".

מה הזיכרון הראשון שלך?

"הזיכרון הראשון שלי זה שהראש שלי מוטה הצידה ואני רואה שקית שתן. המילה הראשונה שיצאה לי מהפה זה: 'שיט'. ישר הבנתי שהמצב על הפנים".

מתי הבנת שהחיים שלך לא יחזרו להיות מה שהיו. שאתה נכה. משותק מרותק לכיסא גלגלים?

"איך שחזרתי להכרה נכנסו שלושה רופאים והם דיברו איתי כמו אל מבוגר. אמרו לי: 'חטפת כדור, קרע לך את חוט השדרה, אתה לא תלך יותר בחיים. אתה צריך לדעת להתמודד עם זה'. זרקו לי את האמת בפנים. אני מאד מעריך את זה. זו הדרך לעשות את זה".

אתה בחור בן 19-20, בבוקר הודיעו לך שאתה יוצא לקורס קצינים. ועכשיו אתה שוכב משותק בבית חולים. מה עבר לך בראש?

"להפתעתי הייתי מאד אדיש לזה. לא בכי, לא צעקות, לא סצנות קורעות לב. הייתי מאוד ממוקד מטרה. מאוד. אמרתי לעצמי: 'או.קי., זה המצב. מה הלאה? אני זוכר שאבא שלי ישב לצידי במיטה, ואבא שלי נפצע אנושות גם כן, אז הוא ידע לדבר איתי באותה שפה. הוא אמר לי משפט אלמותי: 'נכה צה"ל זה לא מקצוע. מה אנחנו עושים הלאה'"?

כבר בשלב הזה?

"אבא שלי הוא טיפוס מאד מציאותי".

מתי הגיע שלב הכעסים והתסכול?

"לא עברתי את השלב הזה. פעם מישהו אמר לי שדילגתי על השלב הזה. אני לא חושב שהשלב הזה הוא מחויב המציאות".

לא קרה לך שיצאת עם כיסא הגלגלים ונתקלת במדרכה בלי שיפוע מתאים, ושאלת את עצמך: מה אני עושה עכשיו? איך אני עולה? לא קרה שאמרת לעצמך: כוס אמאק כל העולם, לא רוצה יותר?

"ברור שיש תסכולים וכעסים, אבל לא סצנות דרמטיות כאלה שאתה מתפרק על הסובבים אותך בלי שזאת אשמתם. צריך לתת קרדיט גדול מאד לאח שלי ולהורים שלי, שמהר מאד אמרו: 'זה המצב, עכשיו הולכים לשבור קירות והכל יהיה בסדר. נצליח ונתקדם וזה עכשיו תלוי בנו'. מהר מאד הבנתי שהגעתי לצומת בחיים, צומת המבדילה בין ילדים לגברים. או שאתה נותן לחיים לעבור לידך, או שאתה עולה על האוטוסטראדה ומתחיל להתקדם. זה היום שבו עברתי מלהיות ילד לבן אדם מבוגר".

מתי נפגשת בפעם הראשונה עם ארגון נכי צה"ל?

"כשהייתי בבית החולים הגיעו נציגים של ארגון נכי צה"ל לבקר אותי. הגיע בחור מאד נחמד בשם שי לוי, משותק, והוא לקח אותי לסיור בבית הלוחם. התמזל מזלי שבתקופה שלי היו הרבה מאוד פצועים צעירים. מהר מאד השתלבתי חברתית. הנכים הוותיקים נתנו טיפים להמשך הדרך. אסף אגמון, למשל, נכה ותיק, קלט אותי במגרש החנייה מסתבך עם כיסא הגלגלים והוא זה שלימד אותי איך להכניס את הכיסא גלגלים לאוטו".

איך הגעת לתפקיד יו"ר מחוז תל אביב? מה פתאום? מאיפה זה בא?

"שנה אחרי הפציעה נסעתי לטיפול ניסיוני בלוס אנג'לס. היה לי המון זמן פנוי אחרי הטיפולים. הגיע קונסול ישראל לבקר ושאל אותי במה הוא יכול לעזור. אמרתי לו: 'תן לי עבודה'. הוא לא היסס ואמר: 'בוא לעבוד בקונסוליה'. השתלבתי שם נפלא ואף נשארתי לעבוד אחרי שהטיפול הסתיים.

מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להתקדם בחיים בלי תואר אקדמאי. חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד משפטים. אחרי הלימודים התמחיתי בפרקליטות תל אביב בעבירות צווארון לבן. בשנת 2003 פנה אלי אחד החברים הצעירים וסיפר לי שיש לו בעיות עם אגף השיקום. הוא ביקש ממני לעזור לו. עזרתי לו ונחשפתי לעולם שלא ידעתי שהוא קיים - בעיות של נכי צה"ל אל מול אגף השיקום.

תבין שבמשך למעלה מעשר שנים לא היתה לי שום אינטראקציה עם האגף. למדתי, עשיתי, נסעתי, חייתי את החיים שלי. אלה גם היו ימים שהיה הרבה יותר קל לנכי צה"ל מול אגף השיקום. פקס היה פקס, טלפון היה טלפון, ודברים זרמו יחסית בצורה נורמטיבית. לא היה צריך מאבקים, הייתה הידברות חברית אמיתית.

בשנת 2004 התנדבתי לנציגות המשותקים, והתחלתי להכיר את המנגנונים בתוך אגף השיקום, ומשם נשאבתי לתוך עבודה בארגון. בשנת 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה, התנדבתי לדבר עם הנכים החדשים. היתה לי איתם שפה משותפת. הכרתי טוב את דרום לבנון. הייתי בבינת ג'בל, הכרתי את הצירים שם. היה להם הרבה יותר נוח לפרוק אצלי את התסכולים ואת הזעם שלהם מהקרבות שהתנהלו שם. אחרי חודשיים התבקשתי על ידי יו"ר הארגון להישאר ולעבוד כעוזר במחוז".

"עבדתי שלוש וחצי שנים כעוזר במחוז, אחר כך ניהלתי את האגף המשפטי בארגון, ובבחירות האחרונות, אחרי שעברתי תפקידי רוחב בתוך הארגון, התמודדתי לתפקיד יו"ר מחוז תל אביב וזכינו, ביחד עם אילן אגוזי, שהוא דמות מופת".

מה מהות התפקיד שלך כיו"ר המחוז? מה אתה חושב ייחשב לך בסוף הקדנציה כהצלחה?

"אני בא ממקום שאני מבין שכשהתפקיד יגיע לסיומו, אני חוזר להיות בין החברים שלי. כלומר, אנחנו פה כדי לשרת את החברים. אני רוצה שיזכרו לי שהובלתי מהלך להחזרת האמון בין החברים לארגון. מאוד חשוב לי להרחיב את מעגל הנכים שבאים במגע עם המחוז. בכל הגילאים. שזה לא יהיה מחוז שמשרת את המקורבים ולא רק את אלה שנזקקים לטיפול פרטני, אלא שניכנס ללב של כל אחד.

אני מנסה בכל כוחי להחזיר את הכבוד לנכי צה"ל, כבוד שנרמס בשנים האחרונות, ואני רוצה שהחברים יחזרו להאמין בארגון הזה, כי יש בארגון הזה הרבה מאוד אנשים טובים, שבאמת נותנים את הנשמה, ונוצר איזה ריחוק בין הנכים לארגון וזה מאד מאד כואב לי.

הצוות שלי פה נותן את הנשמה. אשתי אומרת לי שאני אבא לעשר דקות. אני רואה את ילדיי בבוקר לעשר דקות ומגיע הביתה תמיד כשהם ישנים, יש לי איתם רק חגים ושבתות. לא תמיד נצליח לפתור את הבעיות לנכים, אבל הצוות שלי הוא באמת מהבוקר עד הלילה מוכוון לעזור וחשוב שאנשים ידעו את זה".

מונית לאחרונה ע"י יו"ר הארגון, חיים בר, להוביל את מאבק ארגון נכי צה"ל מול ועדת ביקורת המדינה בכנסת. זה לא סוד שמופעל לחץ כבד מצד משרד הביטחון ליישם את מסקנות ועדת גורן.

"קודם כל אני רוצה לומר כמה מילים טובות על יו"ר הארגון, חיים בר. זה לא סוד שהמחוז שלי לא תמך בחיים בר. למרות זאת הוא ידע להתעלות ולשים את הפוליטיקה בצד, ושם את צרכי הארגון בראש סדר העדיפויות. אני שמח להוביל את המאבק הזה בכנסת.

בתור ילדים כולנו גדלנו על המשפטים של 'הטובים לטייס', 'אחריי לצנחנים', ו'איתי לגבעתי'. יש שני משפטים מטורפים שנאמרו לוועדת גורן, שהם מסבירים בדיוק איך במשרד האוצר ובמשרד הביטחון רואים אותנו כיום. זה הכל כלים שלובים. ואלה משפטים שאתם הראשונים שתפרסמו אותם בעיתון כלשהו.

המשפט הראשון: 'ההוצאה על אגף השיקום באה על חשבון רכש, אימונים וכדומה'. המשפט השני: 'תקציב אגף השיקום שוחק מדי שנה חלק גדול יותר ויותר מיתרת כספי הביטחון המיועדים להתעצמות הצבא'".

איפה זה הופיע?

"את המשפטים הפוגעניים והשקריים הללו, ואת זה אמרתי בפני ועדת העבודה ורווחה, לא אמרו חברי ה-BDS ולא ארגונים רדיקליים, אלא נאמר על ידי ד"ר אודי ניסן, הממונה על התקציבים באוצר, וגברת קרן בראון, ראש תחום תקציבים באגף שיקום. הם אמרו את זה לחברי ועדת גורן, ולמעשה הבהירו מה יחס משרדיהם לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות.

כלומר, אין 'האדם שבטנק ינצח', יש את הטנק. האדם פחות חשוב. נלחם, נפצע, הכושי עשה את שלו, הכושי יכול כבר ללכת. זה מה שהם אומרים. מי שאמר את זה הם האנשים שמובילים את המשרדים האלה, כי היום הכל זה כסף. אנחנו, פצועי צבא הגנה לישראל והמשפחות השכולות, הפכנו לגיבורי האתמול. כיום אנחנו עול כבד על צוואר ביטחון האומה. המשפטים האלה מחלחלים למטה".

איך זה בא לידי ביטוי?

"מביאים רופאים חדשים לאגף השיקום שמחליפים רופאים שעבדו שם 30 שנה, והם אומרים: 'אנחנו נעשה סדר'. כאילו הרופאים שלפניהם לא ידעו באיזה נכים הם מטפלים. והם מתחילים להוריד טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה ודיקור, ומבטלים לאנשים כל מיני טיפולים אחרים, ומתחילים לספר לי שהם יודעים יותר טוב מהרופאים שהיו לפני, כאשר מעכבים לאנשים פרוטזות, כאשר מעכבים לאנשים חילופים ברכבים רפואיים, כאשר אנשי כספים מתערבים בדברים שקשורים בכלל לאלמנטים רפואיים.

תראו מה היחס היום בין כמות עובדי שיקום לעובדי מנהלה באגף השיקום. כיום אגף השיקום הוא כמו הרבה אגפים במדינה, מובל על ידי אנשי כספים ואנשי משפטים. רק שבשיקום זה לא מתאים. אנחנו לא מספרים. היום אגף השיקום עובד על בסיס טבלאות אקסלים. איפה שאתה לא מתאים במשבצת של האקסל, אתה לא קיים. באגף השיקום יש לא מעט עובדים מופלאים, חברים, אנשים ששנים רבות נתנו את הנשמה לנכים וגם הם נפגעים מהתהליכים האלו".

ארגון נכי צה"ל החליט לצאת למאבק גלוי מול אגף השיקום?

"כן. במשמרת שלי לא יקום ולא יהיה שנכים ייפגעו. לא יהיה מצב כזה. לא באתי לפה בשביל ללוות במבט את התהליכים של האגף. לארגון נכי צה"ל יש אחריות גדולה מאד בתור ארגון יציג יחיד על פי חוק, והוא צריך לדרוש את האחריות הזאת. אנחנו שותפים מלאים להתנהלות הזאת מול אגף השיקום. נכון שאגף השיקום רושם את הצ'ק, אבל זה לא אומר שהם יקבלו החלטות שיפגעו בחברים שלנו ואנחנו נשב בשקט.

יו"ר הארגון מוביל כיום מאבק גם באמצעי התקשורת וגם בכנסת. אנחנו עושים את זה בסינכרון מלא, כל הארגון. אין פה פוליטיקה בין המחוזות, אין שום חסמים. כולם מבינים שזה ייהרג ובל יעבור.

הדרישות שלנו מאוד פשוטות. אני רוצה שהנכים שלי יקבלו את התרופות שהם צריכים לקבל, את הציוד הרפואי שהם צריכים לקבל, את התגמולים שהם צריכים לקבל, ואת השיקום שהם צריכים לקבל. זה הכל. ושיעשו את זה בצורה מנומסת ומכובדת. וכיום זה לא קורה. אני רק יכול להצטער על עובדים מסורים באגף שנפגעים במהלך המאבק הזה, אבל המאבק הוא נגד התהליכים והתפיסה המוטעית".

מה אתה חושב על התדמית שנוצרה לנכי צה"ל בקרב הציבור?

"במשך שנים לא מעטות שחטו בכלי תקשורת רבים את התדמית של נכי צה"ל. פרסמו טבלאות לא נכונות, מספרים לא נכונים, אפילו הסיתו נכים כנגד נכים. נוצרו פה מחנות, והאחדות שלנו היא מאוד חשובה. לפני שאתה יוצא למאבק ברחוב, אתה קודם כל חייב להחזיר את הדימוי החיובי שהיה לנכי צה"ל.

יום ההוקרה עושה את זה נפלא. חברים שלנו עוברים בבתי הספר ומספרים לנוער על הפציעה שלהם ועל הארגון. זה נפלא. ההצפה בפייסבוק עובדת. התפקיד שלנו זה לשים לציבור את האמת מול העיניים. אתה יודע למה אנחנו ננצח? כי אנחנו פשוט שמים את האמת מול הפרצוף. כל עוד הדרגים הגבוהים במשרד הביטחון יתכחשו לאמת, אנחנו נמשיך להיאבק".

יש למשרד הביטחון טענות הפוכות. הם מביאים מספרים.

"כל התגובות של משרד הביטחון שאגף השיקום מטפל בנאמנות ב-56 אלף נכים, זה דוברות למתחילים. אנחנו באים עם האמת. כל מה שאמרנו בפני חברי ועדת הכנסת זה אמת לאמיתה. ראיתם את התגובות. שלושה מיליון צפיות ביו-טיוב. פעם ראשונה שלוחמים שנפצעו הפסיקו להתבייש והתחילו להגיד את האמת.

ומפה אני קורא לחברים: אנחנו פה בשבילכם. ושלא אובן לא נכון, אני באמת ובתמים מאמין שאגף השיקום וארגון נכי צה"ל צריכים לעבוד ביחד. המטרה היא לשים את הנכה במרכז העניינים. כלומר, אם האגף והארגון ישתפו פעולה, כשהדבר היחיד שעומד לנגד עיניהם זה טובת הנכה, אנחנו יכולים לעשות פה שיקום מדהים לאנשים. אבל זה לא קורה כיום. קיים מתח גדול מאד".

עידן, אני ממנה אותך כרגע במקומו של תת אלוף (מיל') משה צין לראש אגף השיקום. מה היית עושה אחרת?

"הייתי מתייחס אחרת להנהגת הארגון, כשותפים. נכנס להידברות אמיתית ומקבל את ההערות הבונות מתוך התפיסה וההבנה שיש דברים שרק אנחנו יכולים להאיר את עיניו.

הייתי מקפיד לשתף את הארגון בכל התהליכים ולהבין שהוא לא יכול לקבוע איך החיים שלנו יראו מבלי שאנחנו נהיה שותפים מלאים לתהליך.

אני מצפה ממנו להתייצב מול מנכ"ל משרד הביטחון, לדפוק על השולחן ולהגיד לו: תקשיב, יש פה בעיה אמיתית. בטח שלא להגיע לוועדת חוץ וביטחון ולהגיד: חסכתי מאה מיליון שקל מתקציב האגף. ואז אני שואל אותו, ממה חסכת? מהחשמל? מהמשכורות של העובדים שלך? מארנונה? ממה חסכת? הרי ברור שחסכת על הגב של הנכים.

והוא לא עונה לי. הכל בפרוטוקול של ועדת חוץ וביטחון. אני מצפה מראש אגף שכשאני בא ואומר לו מה כואב לחברים שלי, שהוא יפתור את זה ולא יספר לי על תזכיר חוק הנכים. אני לקוח הקצה. ואגב, אני לא מקבל את המינוח שלו של "זכאי", כי אני לא ביטוח לאומי. אני רוצה שגם אתם תבינו את מה שכבר נהיה לכם טבעי וטריביאלי, כיסא הגלגלים שאני יושב עליו, כמו הפנים השרופות שלך, כמו הפציעות האורתופדיות שלך או של כל נכה צה"ל שקוראת או קורא את הריאיון הזה - זה לא גורל, זה לא מזל רע, זו הקרבה!!! לא היה לך מזל רע. אתה הקרבת למען המדינה!!! וכשהם יושבים שם ובונים את התקציבים האלה, הם צריכים לזכור את זה.

כיום הם שכחו את זה. זה שהם אומרים את זה ביום ההוקרה, והם נואמים את זה מעל לבמה, אותי זה לא מעניין. אני מסתכל על השורה התחתונה. אני רוצה שרופא מחוזי, לפני שהוא מוריד לנכה שלי תרופה, הידיים ירעדו לו. שכאשר מגיע נכה לרופא המחוזי ויגיד לו שהטיפול הרפואי שהופסק לו פוגע בו, הרופא המחוזי קודם כל יחזיר לו את זה, ואז ילך בעצמו להתייעץ עם גורמים מקצועיים מה עושים ולא ישלח את הנכה שלי להוכיח שהוא לא שקרן.

זאת עזות מצח וככה לא מטפלים. זה מה שאני מצפה מטיפול בנכי צה"ל, לא פחות מזה. ומי שחושב שיהיה פחות מזה לא מכיר אותי. ולשם אני מפוקס מטרה עד הסוף. יהיה המחיר אשר יהיה. ואני רציני אתך לגמרי. לא פחות מזה".

אתה יכול להביא דוגמא?

"יש לי נכה צה"ל, גיבור ישראל, שהגיע עם מקרה דחוף אל הרופא המחוזי בשעות קבלת קהל, אבל לא קבע תור, והוא ביקש להיכנס והרופא המחוזי נפנף אותו עם היד, ואמר לו בלי למצמץ: לא קבעת תור.

ואני אומר לו לאותו רופא: תגיד, אתה מבין מה אתה עושה? עומד מולך נכה צה"ל במצוקה ואתה הרופא שלו. הוא צריך את עזרתך כרגע. אתה צריך להיות מוכוון מטרה מולו לחלוטין. אתה צריך לדאוג שהוא יקבל את התחבושת הכי טובה, את הפרוטזה הכי טובה, את התרופה הכי טובה.

לכן אני מצפה מראש האגף שילך לדפוק על השולחן של מנכ"ל משרד הביטחון. חסר חצי מיליארד שקל? למה אתם מסתירים את זה? מה הבעיה שלכם לבוא ולהגיד, חבר'ה, חיי הנכים התארכו. מה אתם רוצים, שנהרוג אותם צעירים? אנחנו צריכים לטפל באנשים האלה, הם הקריבו למען המדינה, אנחנו צריכים עוד חצי מיליארד שקל. למה שלא ייתנו"?

אולי בגלל שמדובר בסכום מאוד גבוה?

"אני רוצה לשאול שאלה אותה שאלתי את ח"כ עופר שלח, והוא לא ידע מה לענות לי. אני שואל אותך: מי אמר ששלושה וחצי מיליארד שקל זה יקר לטיפול בנכי צה"ל? מי אמר"?

אין לי מושג.

"תקציב מדינת ישראל עבר את ה-400 מיליארד שקל. תקציב אגף השיקום הוא פחות מאחוז, למרות שאתה 67 שנים חי בשכונה הכי מופרעת במזרח התיכון. אתה חי במדינה שחיה על החרב שלה.

מי אמר ששלושה וחצי מיליארד שקל, שכבר שש שנים לא מתעדכנים כאשר תקציבי משרדים ממשלתיים אחרים עולים ועולים, זה הרבה כסף? אני שואל ואין תשובה על זה. פשוט מישהו החליט ואמר, אתם עולים מלא כסף.

אתה מבין?. בזמנו שאלו את בני בגין, שהיה סגן שר הביטחון, שאילתה בכנסת, על הטיפול בנכי צה"ל, והוא אמר בהגינותו שפשוט הם עולים הרבה כסף. אז אורלי לוי, שהיתה יו"ר המליאה, לא הצליחה להתאפק ואמרה לו, אז תגיד להם להיהרג ולא להיפצע. אתה מבין? מישהו החליט ששלושה וחצי מיליארד זה הרבה, וזהו, עכשיו תתחילו להתכווץ".

אתה מרגיש שיש אמפתיה בכנסת לארגון נכי צה"ל?

"באופן כללי בהחלט. ארגון נכי צה"ל הוא ארגון ממלכתי. אנחנו ארגון אחראי, ואני בתור אחד מהמובילים של המאבק נושא באחריות הזאת. המאבק הזה הולך להיות מאבק ממושך. אבל לאורך כל הדרך אנחנו מקפידים להגיד לנוער שרואה אותנו: מי שיכול, שיתגייס לקרבי. אוי ואבוי אם מאתנו יצא משהו שהוא נגד המסר הזה של נשיאה בנטל.

מפה אני אומר לך חד משמעית שצריך להפריד לחלוטין בין המאבק הזה של זכויות הנכים לבין הנשיאה בנטל. כל צעירה וצעיר בן 18 שיכול, צריך לצאת ולתת את המיטב למען המדינה. כמו שאתה נתת, כמו שהוא נתן, כמו שאני נתתי.

האהבה שאנחנו מקבלים מהאזרחים היא מדהימה. אתה חייב לעשות את ההפרדה המוחלטת בין האזרח ברחוב, שמעריך ומוקיר את התרומה שלך, לבין האנשים שמנהלים את התקציבים במשרד הביטחון. הרבה פעמים זה מתפוצץ מול עובדי האגף שהם אנשים טובים. הם נמצאים בחזית. הם ממלאים הוראות שיורדות מלמעלה. הם נמצאים מול הנכה אז הם חוטפים. הרבה פעמים יוצאים עליהם, שלא במתכוון".

מה אתה בעצם אומר: שיש כיום הוראה מלמעלה לפגוע בזכויות נכים?

"אני לא מאמין שקם יום אחד בן אדם ושם את האיקס על נכי צה"ל ומנסה לפגוע בהם, אבל אם פעם נכי צה"ל היו פרח מוגן, אז כיום הם לא".

בשנים האחרונות מתקבלות במערכת העיתון המון תלונות על נושא החלפת הרכב הרפואי.

"צודקים הנכים. יש בעיה קשה. פעם ראשונה שנכים שיש להם רכב רפואי צריכים להכניס יד לכיס ולהוציא 20-30 אלף שקל כדי להחליף רכב".

איך זה קורה?

"זה קורה מכיוון שאגף השיקום לא התאים את עצמו לכוחות השוק. כאשר התחילו להיכנס רכבי הליסינג, השוק של המשומשות נשחט. כיום הליסינג מציפים את שוק הרכב המשומש. הגעתי לאגף שיקום עם הטיעונים האלה. אמרתי: 'לא יתכן שנכה צה"ל שמקבל רכב רפואי, שזה הרגליים שלו, יצטרך להוציא פעם ראשונה מאז קום המדינה כסף מהכיס שלו בשביל להחליף רכב'.

אמרו לי: 'אנחנו לא יודעים להתמודד עם זה. אנחנו עובדים לפי המחירון. שטויות. ברור שהם יודעים להתמודד עם זה, רק שהעלויות הן גבוהות והם חוסכים על גב הנכים הקשים.

באותה נשימה אני אומר: באיזה זכות אתם מונעים מנכה צה"ל להתעדכן על מחירי הדלק? למה נכה צה"ל צריך לקבל אחזקת רכב לפי 3.71 שקל לליטר, ולא לפי שישה או שבעה שקלים שזה מחיר ליטר כיום?

יש עוד הוראות כספיות שלא דאגו להם מלכתחילה למנגנוני הצמדה. מי שכתב אותם מלכתחילה כתב את זה לא נכון. נוצר פה פער אדיר. עכשיו, למה אני מתריע על זה בכזו חריפות? קודם כל, אני נלחם על זכויות הנכים שלי, אבל אני בא ואמרתי את זה גם לחברי כנסת, מתחיל להיווצר פער, בסוף אתם לא תצליחו לסגור את הפער הזה, זה יהיה כמו ניצולי שואה, שפתאום מגלים שהפער הוא איזה מיליארד שקל.

חבר'ה, תעצרו עכשיו את העניין הזה, תכניסו את זה עכשיו כבר לתוך האקסלים שלכם. נוצר פער גדול מאד. אסור, אסור לתת לזה להימשך, חייבים להילחם על זה".

מה עושים? איך נלחמים?

"על זה אנחנו נאבקים. על שינוי של התפיסה של איך שאגף השיקום צריך לראות את נכי צה"ל. אני כבר חוויתי בעבר אגף שהם היו חברים, שהם היו בחתונות שלנו, שהם היו בבר מצוות של הילדים שלנו, שהם היו איתנו ולמעננו, כמו משפחה אחת גדולה. אני רוצה לחזור לימים האלה. אני רוצה לחזור לימים שבאגף השיקום חשבו על הנכה, לא על המערכת, לא על הייעול הכספי על חשבון הגב של הנכה.

יש שיתוף פעולה מלא בינך לבין יו"ר הארגון, חיים בר?

"ייאמר לזכותו של יו"ר הארגון, חיים בר, שהוא תומך והוא נותן, וכשהייתי צריך כוח אדם, הוא פירגן, וכשהייתי צריך עוד ציוד הוא פרגן. חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד, הוא בא לפה ואמר לי: 'כיו"ר מחוז לשעבר קבל ממני טיפים' ואני מעריך את זה מאוד. ואני מודה לו שהוא הטיל עלי לעמוד בראש הפרויקט של ביטול מבחן ההכנסה מול אגף השיקום, שהוא פרויקט שמאוד יקר לליבי".

בהחלט עוד נושא מביש.

"כן, זה אחד המבחנים המבישים והמעוותים של המדינה, ואת זה לא אני אמרתי. את זה אמר אהוד ברק בהיותו שר ביטחון, כשהוא ביטל את מבחן ההכנסה למשפחות שכולות, אבל השאיר את נכי צה"ל מאחורה. אז חיים בר נתן לי להוביל את זה, הוא מבין שזה יקר לליבי. וחיים בר נתן לי להוביל את הפעילות הפרלמנטרית בכנסת, ויש בינינו שיתוף פעולה מלא בכל מה שקשור למלחמה על זכויות הנכים. די כבר עם הפוליטיקה הפנימית. אני רוצה שהנכים יתגאו בהנהגה הזאת, שהיא נלחמת על זכויות הנכים, ואני מאמין בזה. אי אפשר למצוא מילים שיתארו עד כמה אני מאמין בזה".

בוא נחזור למחוז תל אביב. על איזה פרויקטים אתם עובדים?

"ההדגשים הגדולים ביותר שאני הנחתתי לצוות העובדים שלי זה תודעת השירות. החלפנו מיד את כל מערכת הטלפונים במחוז. נכון להיום, ותבדקו אותי, כשמתקשרים למחוז תל אביב עונים בין שתיים לארבע שניות. אין מתחרה לזה בשום מקום. הנכים יודעים שכשמתקשרים למחוז, אין דבר כזה שלא עונים להם. זה מאד חשוב ברמת השירות. הנחיתי את העובדים כמה שיותר מהר לקבל את הנכים לפגישות. הוספנו שש שלוחות, שזה המון".

כמה זמן בממוצע נכה מחכה לפגישה במחוז?

"מה זאת אומרת? גג יום. הוא מתקשר היום ומחר יפגשו אותו".

כמה שלוחות אתם מחזיקים בפריפריה?

"15 שלוחות כשעוד שתיים יש לנו בקנה".

הצטרפתם כבר למאה ה-21? התחלתם לעבוד עם אינטרנט?

"ברור. זה באמת היה חסר כשהגעתי לכאן, אבל כיום יש לנו אתר פייסבוק פעיל של המחוז. אנחנו עובדים עם דואר אלקטרוני. בשבוע שעבר ישבתי פה בשבע בערב ובן אדם שלח אימייל. קפץ לי האימייל במחשב עם הפרטים שלו והתקשרתי אליו. הוא היה המום. רק שלח מייל ותוך שניות יו"ר המחוז מתקשר אליו. הוא לא האמין שזה קורה.

ביום ההוקרה מחוז תל אביב הביא 22 אוטובוסים לירושלים. עשינו 19 טיולי מורשת, שלחנו אנשים לדרום, שלחנו אנשים לצפון, עשינו טיול לעוטף עזה, עשינו טיול שנקרא עמים וטעמים, התארחנו אצל הדרוזים, עשינו טיול סליחות לירושלים, פעילות לשומרי מסורת, אנחנו כל הזמן חושבים איך להרחיב את הפעילות ואיך להשביח אותה".

"ואם מדברים על המחוז. ואני מתעקש שזה ייכנס לכתבה. במחוז תל אביב ישנו צוות מדהים של אנשים שעושים לילות כימים כדי לשפר את השירות ואת הפעילות. זה לא יו"ר המחוז עשה. זה לא הצגה של אדם אחד - אנחנו צוות נפלא של עובדים ומתנדבים שפועלים בשיתוף פעולה. יש לי מועצה מדהימה. אין אצלנו תככים ומזימות. לא חונקים אותי פוליטית, לא מערימים עלי קשיים.

אנשים באים, מתנדבים, מנסים, עוזרים. אתה מגיע לישיבת מועצה, יש ויכוחים, אבל ויכוחים מקצועיים, אף אחד לא מחפש זה את זה. זו מועצה של אנשים שבאו לעזור. זה מדהים וזה כיף. יש פה מתנדבים שמנהלים שלוחות. אנשים מתקשרים אלי בעשר בלילה, תקשיב, הבחורצ'יק הזה, אני חייב להתייעץ אתך, אני מצטער שאני מתקשר בשעה כזאת. ואני אומר לו: אתה מתנצל שאתה מתקשר אלי בשעה כזאת? אני צריך להגיד תודה שאתה כמתנדב חושב להתקשר אלי בשעה כזאת".

אני בוחר לסיים בנושא החשוב ביותר בשיקום נכים – תעסוקה.

"אני מאמין באמונה שלמה שנכה שלא עובד, הוא לא נכה משוקם. אני חושב שהחלק המשמעותי ביותר בשיקום נכה זה לשים אותו בסביבה של אנשים בריאים, של אנשים עובדים, של אנשים שאפתניים. סביבת עבודה בריאה. שיחזור להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ויחזור להיות אזרח תורם. זה ירים אותו, זה יעשה אותו אדם אחר. עשיתי מאמצים גדולים למצוא תעסוקה לנכה שלא היה משוקם שנים רבות. אבא לשלושה ילדים. סידרתי לו עבודה. לא פגשתי אותו במשך שנה. לפני כחודש נתקלתי בו בחנייה בבית הלוחם והתעניינתי בשלומו והוא ענה: 'אני בן אדם אחר, אני אבא אחר, אני בעל אחר'. שמעתי את זה וזה הספיק לי".