סיפור מהחיים (בצל ובזבל) - מאז המלחמה

כשתסכול, ייאוש וזעם הופכים למילים

חלפו להן שש שנים. בכוחות אחרונים החלטתי להעלות על הכתב מחשבות, תהיות, תחושות. אני כותבת אותן בעיקר לעצמי וגם לוקחת בחשבון שיהיו לא מעט "נשים של" ומשפחות שיוכלו להזדהות, להבין בדיוק על מה אני מדברת...

לא כך דמיינו את חיי הזוגיות והמשפחה המצומצמת שלנו, בהגיע בנותינו לבגרות...

אבל אז זה קרה.

יולי 2006. עוד מלחמה ארורה החלה. ואנחנו (בנותינו ואני), כבר הבנו, בשתיקה מעיקה, שאין סיכוי שאבא יישאר בבית. עוד לפני שהספיקו לגייס אותו, כבר היה עסוק בארגון הצ'ימידן... הסתובב חסר מנוחה, המתין בדריכות לשיחת הטלפון עם הסיסמא המובנת, כדי להתניע את הרכב, לגמוע את הקילומטרים בכבישים ולהתייצב בזמן. חלילה, לא לאחר.

לא יכולנו לחשוב אחרת. מאז ומתמיד קראנו לו "שרוט" ו"שרוף" על הצבא... מדי שנה שירת עשרות רבות של ימי מילואים. גם כשלא קראו לו, התייצב. גייס חיילים שלו לשירות במקומות לא פשוטים, כדי לאפשר לחיילים הסדירים לצאת לחופשות רענון בבית... בין לבין, הרצה (בהתנדבות. אלא מה?!) על מורשת קרב של הצנחנים. תמיד חיכה שיקראו לו מאיזשהו בי"ס תיכון ברחבי הארץ. חשוב היה לו לחנך להתנדבות, לחנך לתרומה לחברה, לצבא...

כזה היה גם המוטו של החינוך בין כותלי הבית.