אתר זה משתמש בקבצי קוקיז אתר זה משתמש בקבצי Cookies כדי להתאים אישית תוכן ומודעות. למידע נוסף OK
X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
מועדון החברים של פורטל נכי צהלהכרה כנכהחמי מרפאייעוץ משפטיקנאביס רפואיטפסים להורדהרכב רפואיטבלאות תגמוליםטיפולים רפואייםזכויות והטבותארגון נכי צהלאגף השיקום
X סגירה
 

בית המשפט קבע - אין חובה להציג תג נכה

בית משפט לענינים מקומיים ירושלים

בתאריך: 02/08/2009

ת"פ 8 / 3071
 
בפני:  1. כב' השופט/ת תמר בר-אשר צבן
 
מאשימים:  1. מדינת ישראל
 
 - נגד - 
נאשמים:  1. דוד רותם, עו"ד
 
ב"כ מאשימים:  1. עו"ד לימור בן-חיים
 
הכרעת דין

הנאשם מזוכה מן העבירה שבה הואשם.

הכרעת הדין עוסקת בשתי שאלות. האחת, האם החניית מכוניתו של נכה ברגליו ליד תמרור ג-43, המסמן מקום חנייה לרכב של נכה רגליים, מחייבת הצגת תג נכה ברכב. השנייה, האם תובע שהוסמך לבטל הודעת קנס מוסמך גם לפחית את סכום הקנס.

א. האישום והדיון

2. הנאשם הואשם בכתב-אישום מסוג ברירת משפט, המייחס לו עבירת חניה לפי סעיף 5(ו)(18) בחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960, בכך שביום 24.5.2007 בשעה 12:09 העמיד את מכוניתו סמוך לבית מספר 25 ברחוב קרן היסוד בירושלים, על-יד תמרור ג-43, המסמן מקום חנייה לרכב של נכה משותק רגליים.

3. בדיון שהתקיים ביום 5.6.2008 הודה הנאשם בכל עובדות כתב האישום אך העלה שתי טענות שלפיהן, כך לטענתו, יש לזכותו חרף הודאתו בעובדות, ואף לחייב את המאשימה לשאת בהוצאותיו.

בהחלטה שניתנה בתום הדיון התאפשר לבאת-כוח המאשימה להשלים את טענותיה עד יום 26.6.2008, ונקבע כי הנאשם יודיע עד יום 10.7.2008 אם הוא מבקש להגיב לכך. עד היום לא הוגשה תגובת הנאשם או כל הודעה אחרת מטעמו. נראה כי בשל ההמתנה לתגובת הנאשם או שבלא משים, נעלם מעיני התיק, ומסיבה זו נדרשתי לו רק עתה, באיחור ניכר. עם הצדדים הסליחה.

ב. העובדות, תשובת הנאשם לאישום וטענותיו בעניין האישום

4. הנאשם כאמור, הודה בכל עובדות כתב האישום, ובכלל זה בכך שהמכונית שמספר הרישוי שלה מופיע בכתב האישום בבעלותו, כי אכן חנתה במקום ובמועד המופיעים בכתב האישום ליד תמרור ג-43. כן אישר שבעת החניית מכוניתו כמתואר בכתב האישום, לא הוצג בה תג נכה. הנאשם גם אישר שהתמונות שצילם פקח החניה משקפות את מכוניתו בעת מתן הודעת הקנס, והסכים להגשתן (ת/1 ו-ת/2).

פירושו של תמרור ג-43 בהתאם להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970 הוא "חניה לכלי רכב של נכה משותק רגליים". בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי הנאשם אמנם נכה ברגליו, וכי ברשותו תג נכה המתייחס לשתי מכוניות, שאחת מהן היא זו שחנתה כמתואר בכתב האישום.

5. יחד עם זאת, הנאשם העלה כאמור, שתי טענות אשר לטענתו מצדיקות את זיכויו מן האישום.

טענתו הראשונה של הנאשם, היא כי לא עבר עבירה. מיוחסת לו עבירה של החניית מכוניתו ב"מקום חניה לרכב של נכה משותק רגליים". לטענתו, הוא אמנם החנה את מכוניתו כמתואר מבלי להציג תג נכה, אלא שאין בכך עבירה, מן הטעם שהוא נכה ברגליו, ובעת החניית מכונית של נכה ליד תמרור ג-43 אין חובה להציג תג נכה.

טענת הנאשם היא, כי לעניין העבירה שבה הואשם אין כל רלוונטיות לתג הנכה ולהצגתו. הצגת תג הנכה רלוונטית רק כדי להתיר לנכה להחנות את מכוניתו במקום שבו החניה אינה מותרת, אם התמלאו הוראות חוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993, ובכללן הצגת תג נכה. עוד הוסיף, שגם אין רלוונטיות לעובדה שתג הנכה מתייחס לשתי מכוניות, מאחר שיתכן מצב שבו הוא עצמו ישתמש בשתיהן, ורק באחת יוצג תג הנכה.

טענתו השנייה של הנאשם כוונה כלפי החלטת התובע אשר דחה את בקשתו לביטול הודעת הקנס, אשר לטענת הנאשם, ניתנה בחוסר סמכות. קודם שביקש הנאשם להישפט, ביקש לבטל את הודעת הקנס נושא האישום, ולבקשתו צירף צילום של תג הנכה שברשותו, המתייחס לשתי מכוניות. בתשובה מיום 7.2.2008 (נ/1), נאמר לו שפנייתו נדחית מהטעם שלא הוצג תג נכה, והוצע לו, לפנים משורת הדין, לשלם את מחצית הקנס (250 ש"ח במקום 500 ש"ח).

לטענת הנאשם, הצעה זו היא בגדר הסדר טיעון שנעשה בחוסר סמכות. משמוגשת בקשה לביטול הודעת הקנס, מוסמך התובע שהוסמך לכך לבטלה, או שלא לבטלה, אך לא הוסמך להפחית את סכום הקנס. בדיעבד נאמר לנאשם כי הקנס לא בוטל על-אף היותו נכה ברגליו ובעל תג נכה, מהטעם שתג הנכה מתייחס לשתי מכוניות, וישנה אפשרות שבעת החניית מכוניתו, נעשה שימוש בתג הנכה במכוניתו האחרת על-ידי אחר. אפשרות זו, לטענת הנאשם, טעונה הוכחה. אם תתברר כנכונה, כי אז אין מקום לביטול הקנס ובלבד שיוכח שלא הוא השתמש בשתי המכוניות. אם אינה נכונה, כי אז יש לבטל את הודעת הקנס. בכל מקרה, לטענתו, התובע אינו מוסמך להפחית את הקנס בשלב שבו מתבקש ביטולו.

לאור העובדה שבעת הגשת כתב האישום ידעה המאשימה שהנאשם לא עבר עבירה, ולאור התנהלותה כנטען בטענה השנייה, ביקש הנאשם כי המאשימה תחוייב לשאת בהוצאותיו.

6.  באת-כוחה של המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום. במענה לטענותיו השיבה בדיון ובהודעה שהוגשה על-ידה ביום 17.6.2008, כלהלן.

בעניין טענתו הראשונה של הנאשם, טענה באת-כוח המאשימה, כי משהחנה הנאשם את מכוניתו במקום המיועד לנכה משותק רגליים מבלי שהציג ברכבו תג נכה כנדרש, הרי שיש להרשיעו. כך גם על פי חוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), וכך לפי חוק חניה לנכים. לטענתה כאמור, מאחר שברשות הנאשם תג נכה המתייחס לשתי מכוניות, כי אז יכול שבעת החניית המכונית כמתואר בכתב האישום, שימש תג הנכה מכונית אחרת. מסיבה זו, אין די בכך שברשות הנאשם תג נכה למכוניתו, ומשלא הוצג, יש להרשיעו. בעניין זה ביקשה באת-כוחה של המאשימה להקיש מפסק-דין שלפיו הורשע נאשם שהחנה את מכוניתו באזור שהוקצה לבעלי תו חניה אזורי, מבלי שהוצג תו חניה אזורי מתאים שהיה ברשותו של אותו נאשם (עפ"א (מחוזי תל-אביב) 80077/06 דוד לוינטל נ' עיריית בני-ברק (21.2.2008)).

באשר ל טענתו השניה של הנאשם, השיבה באת-כוחה של המאשימה כי סעיף 229 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד, קובע כי תובע שהוסמך לכך על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, מוסמך לבטל הודעות תשלום קנס בנסיבות הקבועות בסעיף משנה (ג). בעניין זה נקבעו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה החניות הקובעות את הנסיבות שבהן יבוטלו הודעות קנס (הנחיה מספר 4.3040). היועץ המשפטי הקודם של עיריית ירושלים, עו"ד אסא אליאב, פירש את הסמכות לביטול הודעות קנס ככוללת גם את הסמכות להפחתת סכום הקנס, ופרשנות זו אומצה גם על-ידי היועץ המשפטי הנוכחי של העירייה, עו"ד יוסי חביליו. יחד עם זאת ציינה, כי לנוכח הספק אם סמכות הביטול כוללת גם סמכות להפחתה, הועבר הנושא לבחינת משרד המשפטים, אך לא נאמר מה הייתה התשובה לכך, ככל שהייתה. מכל מקום באת-כוח המאשימה הדגישה, כי משהוגש כתב-אישום, ההצעה להפחתת סכום הקנס אינה עומדת עוד, וכי אין רלוונטיות להליכים שקדמו להגשתו.

ג. דיון

(1) חניה במקום שנועד לרכב של נכה מבלי שהוצג תג נכה

7. טענתו הראשונה והעיקרית של הנאשם היא כי בהיותו נכה ברגליו, לא עבר עבירת חניה לפי 5(ו)(18) בחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), בכך שהחנה את מכוניתו ליד תמרור ג-43, גם מבלי להציג תג נכה.

8. סעיף 5(ו) בחוק העזר, שעניינו "איסור חניה", קובע רשימה של שמונה-עשר מקומות שבהן נאסרה חניית כלי רכב, שאחד מהם הוא זה שנקבע בסעיף 5(ו)(18), ליד תמרור ג-43. זו לשונו של הסעיף:

" לא יעמיד אדם ולא יחנה, ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות חוק עזר זה או תקנות התעבורה או אם סומן בתמרור אחרת -

- - -

(18) ליד תמרור ג-43 המסמן מקום חניה לרכב של נכה משותק רגליים".

פירושו של תמרור ג-43 בהתאם להודעת התעבורה (קביעת תמרורים) הוא כאמור, "חניה לכלי רכב של נכה משותק רגליים".

מכאן אפוא, שבהתאם לסעיף 5(ו)(18) חל איסור גורף להחנות ליד תמרור ג-43, "אלא ... אם סומן בתמרור אחרת". ביחס לכלי רכב של נכה ברגליו "סומן בתמרור אחרת", והתמרור - תמרור ג-43 - הוא שמתיר לנכה את החניה במקום.

9. לאור לשונו הברורה של סעיף 5(ו)(18), נמצא כי נכונה טענתו של הנאשם כי בסעיף זה, בהוראותיו של התמרור או בכל הוראה אחרת שנקבעה בחיקוק, אין כל קביעה שלפיה החניית רכבו של נכה ברגליו לצד תמרור ג-43 מותנית בהצגת תג נכה.

הצגת תג נכה היא תנאי הכרחי רק כדי לאפשר לנכה להחנות את מכוניתו במקום שבו החניה נאסרה, ובכפוף להוראות חוק חניה לנכים. חוק זה קובע כי נכה, רשאי להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו, ובלבד שרכבו נושא תג נכה (כהגדרתם של "נכה" ו"תג נכה" בחוק זה), ושהתמלאו כל התנאים הקבועים בחוק. בכלל זה, קיומם של כל ארבעת התנאים שנקבעו בסעיף 2 בחוק זה (היעדר מקום חניה מוסדר לנכים במקום סמוך, או שאינו פנוי; היעדר מקום חניה מותר במקום סמוך, או שאינו פנוי; החניה

אינה מסכנת עוברי דרך ואינה מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, עגלות ילדים ועגלות נכים; החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה). כן נקבעו בסעיף 3 בחוק שבעה מקומות שבהם בכל מקרה נאסרה החניה לרכב של נכה הנושא תג נכה (צומת, כניסה לחניה, מעבר חציה, נתיב תחבורה ציבורית ותחנת אוטובוסים, תחנת מוניות, ליד ברז כיבוי, במקביל לרכב חונה). בנוסף לכך נקבעו בחוק (בסעיף 4) הוראות בעניין אכיפת עבירת חניה של רכב הנושא תג נכה (איסור נעילת גלגליו, והיתר להזזתו למקום סמוך, או אף גרירתו, אם הפריע לתנועה או סיכן עוברי דרך), נקבעו הוראות הפוטרות רכב נכה הנושא תג נכה מתשלום בעד חניה במקום ציבורי (סעיף 4ב), והוראת עונשין ביחס לשימוש שלא כדין בתג הנכה (סעיף 4א). אך פרט לכל אלו, אין כל הוראה לפי חוק חניה לנכים המחייבת הצגת תג נכה בעת חניה שלא בהתאם לחוק זה.

10. באת-כוחה של המאשימה ביקשה לגזור גזרה שווה מההוראות המחייבות הדבקת תו חניה אזורי, כתנאי לחניה ללא תשלום אגרת חניה בתחומי אזור שנקבע כאזור חניה מוסדר לתושבי אותו אזור. בעניין זה הפניתה, לפסק הדין שניתן על-ידי כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן בעפ"א (מחוזי תל-אביב) 80077/06 דוד לוינטל נ' עיריית בני-ברק (21.2.2008), אלא שאין הנדון דומה לראייה, לאור השוני בהוראות החוק ביחס לתו חניה אזורי, לעומת תג נכה.

בפסק-דין זה הורשע נאשם שהחנה את מכוניתו באזור שהוקצה לבעלי תו חניה אזורי, מבלי שהוצג במכוניתו תו חניה אזורי מתאים, על-אף שתו החניה ניתן לו והיה ברשותו. ביחס לתו חניה אזורי נקבע בפסק הדין כי חובת הצגתו, נועדה לאפשר לפקח החניה לדעת כי למכונית שהוחנתה ניתן תו חניה אזורי מתאים. כך, לטענת באת-כוח המאשימה, גם הצגת תג נכה, נועדה לאפשר לפקח החניה לדעת אם בעליה של המכונית שהוחנתה ליד תמרור ג-43 הוא נכה, ובכך יימנע ממתן הודעת קנס.

אולם כאמור, לאור השוני בהוראות החוק, לא ניתן להקיש מאותו מקרה לענייננו. כפי שנקבע בפסק הדין, בחוק העזר נקבעה הוראה מפורשת, הקובעת שהצגת תו חניה אזורי במכונית, בדרך שנקבעה לכך, היא תנאי לכך שתושב אותו אזור יוכל להחנות את מכוניתו בתחומי האזור הרלוונטי מבלי לשלם אגרת חניה. הוראה זו קובעת שתושבי אזור שנקבע כאזור חניה מוסדר, רשאים להחנות את רכבם בתחומיו מבלי לשלם אגרה. אולם חניה כאמור "מותרת רק לרכב הנושא תווית שאישר ראש העירייה ואשר עליה צויין מספר הרכב והאזור שבו מותרת החניה לבעל הרכב הגר באותו אזור", אשר הודבקה על השימשה הקדמית. בפסק הדין הנזכר נדונה ההוראה בחוק העזר של עיריית בני-ברק, אך הוראה זהה קיימת גם בסעיף 11ב(ב) בחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) (סעיף 11ב(ו) קובע את המיקום ברכב שבו יודבק תו החניה האזורי). אכן נקבע כי תכליתן של הוראות אלו, כטענת באת-כוחה המאשימה, היא לאפשר לפקח החניה לדעת כי בעליו של הרכב שהוחנה הוא תושב האזור הרלוונטי. אך בשונה מתו חניה אזורי, אין הוראה מקבילה בעניין חובת הצגת תג נכה בעת החניית רכב של נכה ליד תמרור ג-43.

11. נמצא אפוא, שנכון להיום, וכל עוד לא תתוקן הוראת סעיף ה(ו)(18), די בכך שמי שהחנה את מכוניתו ליד תמרור ג-43 יוכיח כי הוא נכה ברגליו, כדי שיותר לו להחנות את רכבו ליד התמרור. הצגת תג נכה במכונית מהווה ראיה לכאורה לכך שבעליו של הרכב שהוחנה ליד תמרור ג-43 הוא נכה, ולפיכך מותרת לו החניה במקום. אך אם לא עשה כן מלכתחילה, יכול להוכיח זאת בדיעבד ובכך להביא לביטולה של הודעת הקנס. זאת בדומה למשל, למי שהחנה את מכוניתו במקום שהעצירה בו הותרה רק למטרת פריקה וטעינה. אם נראה על-ידי פקח החניה בעת הפריקה או הטעינה, לא תינתן לו הודעת קנס - בדומה למי שהציג תג נכה - אולם אם לא נראה על-ידי הפקח, עדיין פתוחה לו הדרך להוכיח בדיעבד, כי העמיד את רכבו במקום "לטעינה או לפריקה מיידית ובלתי פוסקת" (סעיף 5(א) בחוק העזר).

12. לפיכך, ומאחר שלא הייתה מחלוקת כי הנאשם נכה ברגליו, המסקנה המתבקשת היא כי משהוכיח עובדה זו, הרי שהיה מקום לביטולה של הודעת הקנס שניתנה לו. לחלופין, היה על המאשימה לבקש להוכיח את השערתה, כי בעת שהוחנתה מכוניתו של הנאשם כמתואר בכתב האישום, הוחנתה המכונית השניה שבבעלותו שגם אליה מתייחס תג הנכה, במקום אחר, תוך שימוש בתג הנכה. המאשימה לא ביקשה להוכיח זאת, ואף אמרה בעצמה כי עמידתה על האישום נובעת מהספק שמתעורר לנוכח אפשרות זו. אך הצגת ספק, פועלת דווקא לטובת הנאשם ולא לחובתו.

בנסיבות אלו, ומן הטעמים שעליהם עמדתי, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מן העבירה שבה הואשם.

(2) סמכות התובע להפחית את סכום הקנס בעקבות בקשה לביטול הודעת קנס

13. טענתו השנייה של הנאשם הייתה כי תובע שהוסמך לבטל הודעות קנס בשל עבירות חניה, לא הוסמך להפחית את סכום הקנס.

בעניין זה, מקובלת עליי טענת המאשימה, כי נושא זה לכאורה, אינו רלוונטי עוד. אפילו חרג התובע מסמכותו בכך שבמענה לבקשת ההנאשם לבטל את הודעת הקנס, הציע להפחית מסכום הקנס, הרי שמשהוגש כתב אישום, אין עוד רלוונטיות להליכים שקדמו להגשתו. למרות זאת, ראיתי לנכון להתייחס לכך בקצרה, משני טעמים. הטעם האחד, הוא הקשר בין טענה זו לבין בקשת הנאשם לחייב את המאשימה לשאת בהוצאותיו. הטעם השני עניינו בהשלכה שיש לעניין זה, לעתים קרובות, על טענות נאשמים בעת שמיעת משפטם, לאחר שבקשתם לביטול קנס נענית בהצעת התובע להפחיתו.

14. בתגובת המאשימה נאמר שנערכה פניה אל היועץ המשפטי לממשלה בשאלה הנדונה, אך לא נאמר מה הייתה תשובתו, לפיכך התייחסותי תהיה אל האמור בתגובה שהוגשה ביום 17.6.2008.

תחילה ראיתי להעיר כי מן הראוי שתינתן הנחייה ברורה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, כך שהתובעים ברחבי הארץ יפעלו באופן אחיד, ובכך יימנע מצב שבו, שפי שהשתמע מתגובת המאשימה,  בירושלים נוהגים התובעים אחרת.

במקרים רבים, קודם לבקשתם של נאשמים להישפט בשל עבירות חניה, מפנים הם אל התובע המוסמך לכך בקשה לביטולה של הודעת הקנס. מאותם מקרים לא מועטים שבהם פניות אלו מוזכרות במהלך בירור המשפט, עולה כי אכן במקרים רבים, כוללת תשובת התובע הצעה להפחתת סכום הקנס. כך בעוד שנראה כי טענתו של הנאשם בעניין זה נכונה, וכי התובעים אינם מוסמכים להציע להפחית את סכום הקנס, אלא סמכותם מוגבלת לבטל את הודעת הקנס או שלא לבטלה.

סמכות מוגבלת זו של התובע נובעת מהעובדה שמדובר בהליך פלילי, מההוראה המפורשת שנקבעה בסעיף 229(ג) בעניין סמכותו של תובע לבטל הודעת קנס, אשר נועדה להשוות בין הליך של הודעת קנס לבין ההליך הפלילי הרגיל, וכך גם משתמע במפורש מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין ביטול הודעות תשלום קנס.

15. ככלל, בהליך פלילי רגיל, נפתחת חקירה כאמור בסעיף 59 בחוק סדר הדין הפלילי, שלאחריה על-פי סעיף 60 בחוק, מועבר חומר החקירה לתובע (כהגדרתו בסעיף 12 בחוק). על התובע לבחון את חומר החקירה, ואם מצא כי הראיות מספיקות, יגיש לבית המשפט כתב אישום, זולת אם מצא כי אין עניין לציבור באישום (סעיפים 62 ו-67).

בענייננו מדובר בהליך מסוג ברירת משפט, אשר על-פי תקנה 38 בתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, מתנהל כהליך מקוצר, בשונה מההליך הפלילי הרגיל. הליך מסוג ברירת משפט נפתח בהודעת קנס שניתנת לאדם על-ידי שוטר או מי שהוסמך לכך, ובענייננו פקח החניה, שהיה לו יסוד סביר להניח שאותו אדם עבר עבירה. השוטר, או פקח החניה, הוסמך למלא מספר תפקידים ופעולות, ובכללם גם את תפקיד החוקר וגם את תפקיד התובע. לא נפתחת חקירה מעבר לראיות שנאספו על-ידי הפקח, וחומר החקירה אינו נבחן על-ידי תובע המחליט אם יש מקום להגשת כתב האישום (ראו דנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' רמי בקשי, פ"ד נד(3), 556 (21.8.2000) (פסקאות 8-6)). אם בוחר הנאשם לשלם את הקנס, אזי על-פי סעיף 229(ח) בחוק סדר הדין הפלילי, "רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו". אם ביקש להישפט, על-פי סעיף 229(א)(2), כי אז הודעת הקנס הופכת לכתב האישום. בהליך זה, מתן הודעת הקנס מניע את ההליך הפלילי, והמשמעות היא שלמעט מקרים שבהם הודעת הקנס נבחנה על-ידי תובע בעקבות בקשה לביטולה (שהוגשה על-פי סעיף 229(א)(1)), אין שלב שבו נערכת בחינה של חומר הראיות על-ידי תובע, או בחינה של העניין שיש לציבור בהליך.

האפשרות של מי שקיבל לידיו הודעת קנס לפנות לתובע בבקשה לבטלה (סעיף 229(א)(1) וסעיף 229(ג)), יוצרת, ביוזמת מקבל הודעת הקנס, את השלב המובנה הקיים בכל הליך פלילי רגיל, שבו תובע בוחן אם יש מקום להגשת כתב-אישום, או שמא אין להגישו בשל היעדר ראיות מספיקות, או שמצא כי אין עניין לציבור בהגשתו (סעיף 62). אין חולק כי בהליך פלילי רגיל, שבו מצא תובע כי אין להגיש כתב אישום בשל אחת משתי עילות אלו, כי אז לא יוגש כתב אישום. בנסיבות אלו, תובע אינו מוסמך לסיים את ההליך הפלילי בעצמו, בכך שיציע לנאשם הסדר טיעון שלפיו יוטל עליו עונש מופחת. תובע מוסמך להחליט על הגשת כתב אישום או על אי הגשתו, אך חלופה אחרת אינה קיימת בדין.

סעיף 229(ג) מקביל לסעיף 62 שנקבע ביחס להליך פלילי רגיל. סעיף זה קובע כי "תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס" בהתקיים אחת משלוש נסיבות. שתי הראשונות שבהתקיימן יבטל תובע את הודעת הקנס הן, "אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה", שאלו הן המקבילות של העדר ראיות מספיקות בסעיף 62. השלישית היא, אם "היה סבור שבנסיבות המקרה אין עניין לציבור בהמשך ההליכים", בדומה להליך פלילי רגיל, אשר גם מטעם זה לא יוגש כתב אישום. נמצא אפוא, שסעיף 229(ג), בדומה לסעיף 62, מסמיך תובע לבטל את הודעת הקנס, אך לא להפחית את סכום הקנס. הסמכות היחידה שעניינה הפחתת החוב, נקבעה ביחס לסמכות תובע להפחתת תוספת פיגורים בשל קנס שלא שולם במועד (סעיף 229(ו)).

16. מסקנה זו, שלפיה תובע מוסמך רק לבטל את הודעת הקנס, אך לא להפחית מסכום הקנס, עולה גם במפורש מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, שעניינה "ביטול הודעות תשלום קנס - הנחיה לתובעים" (הנחיה מספר 4.3040). הנחיה זו כוללת את הנסיבות שבהן יבטל תובע הודעות קנס מטעמים טכניים, בשל העילה שלא נעברה עבירה, או שהעבירה נעברה בידי אחר, וכן את הנסיבות שבהן תבוטל הודעת קנס בשל חוסר עניין לציבור בהמשך ההליכים. כן כוללת הנחיה זו הוראות טכניות בדבר המעקב אחר ביטול הודעות קנס וכיוצא באלו. ההנחיות היחידות בעניין הפחתת סכום החוב בשל קנס, עוסקות בהפחתת תוספת פיגור בשל אי תשלום קנס במועד, שלגביה נקבעה כאמור, הוראה מפורשת בחוק (סעיף 229(ו)). נמצא אם-כן, שגם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה עוסקות רק  בסמכות תובע לבטל הודעת קנס, ואין בהן כל התייחסות לאפשרות של הפחתת סכום הקנס בעקבות בקשה לביטול הודעת הקנס.

17. הגם שכאמור, ספק אם הכרעה בעניין דרושה לענייננו, ראיתי לנכון להעיר כי אין עיגון בחוק לפרשנות שניתנה בלשכה המשפטית בעיריית ירושלים, שלפיה סמכות תובע לבטל הודעת קנס כוללת את סמכותו להציע להפחית את סכום הקנס. כשם שבהליך פלילי רגיל, אם מצא תובע כי אין ראיות מספיקות או אין עניין לציבור בקיום ההליך, הוא אינו מוסמך להציע לנאשם עונש מופחת תחת הגשת כתב-אישום, כך הדבר גם אינו אפשרי במסגרת בקשה לביטול הודעת קנס. כך גם לאור הוראות החוק המתייחסות להליך פלילי רגיל, כך גם לאור ההוראות המיוחדות לסמכות תובע בעניין ביטול הודעת קנס (בסעיף 229).

הסדר טיעון שבמסגרתו יופחת העונש אפשרי מטעמים שונים, רק לאחר שהוגש כתב אישום, וזאת בכפוף לאישורו של ההסדר על-ידי בית המשפט. כך בהליך פלילי רגיל וכך בעבירות קנס המתבררות בבית המשפט לבקשת הנאשם (ברירת משפט).

יתכן שהפרשנות שהוצעה בלשכה המשפטית בעיריית ירושלים מוצדקת בנסיבות מסוימות משיקולי יעילות, אך פרשנות שתכליתה ייעול ההליכים אינה גוברת על הוראות החוק.

ד. חיוב המאשימה לשאת בהוצאות הנאשם

18. לבסוף, ביקש הנאשם לחייב את המאשימה לשאת בהוצאותיו. לטענתו, כתב האישום הוגש בשל דחיית בקשתו לביטול הודעת הקנס, שבמסגרתה הציג את תג הנכה, ובכך הוכיח כי הוא נכה ברגליו. לפיכך טען, כי לא היה מקום לדחיית בקשתו ולהגשת כתב האישום. באת-כוחה של המאשימה לא התייחסה לבקשה לפסיקת הוצאות, אך טענה שלא היה מקום לביטול הודעת הקנס וכי יש להרשיע את הנאשם מהטעמים שפורטו קודם לכן (אי הצגת תג הנכה, והעובדה שתג הנכה שברשות הנאשם מתייחס לשתי מכוניות, כך שיתכן שבעת החניית המכונית נעשה בו שימוש במכונית השנייה שאליה מתייחס).

19. שיפוי נאשם על-ידי אוצר המדינה על הוצאות הגנתו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל האישום שבוטל (וכן פיצוי על מעצרו של הנאשם או מאסרו, בשל כך, שאינו רלוונטי לענייננו), נקבע בסעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה". סעיף זה קובע כי אין די בעצם הזיכוי או בביטול האישום כדי לזכות נאשם בפיצוי או בשיפוי, לפי העניין, אלא כי יהיה זכאי לכך רק בהתקיים אחת משתי עילות. האחת היא במקום שבו "ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה", והשנייה אם "ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

העילה שלפיה "לא היה יסוד להאשמה" מתקיימת אם נמצא, לאחר בדיקת תשתית הראיות שעמדה לחובת הנאשם, כי לא היה בכוחה לבסס הרשעה בעיני תובע סביר, בין מן הטעם שנמצא כי כלל לא נעברה עבירה, ובין כי לא הייתה תשתית ראויה לביסוס ההאשמה (ראו בפסק-דינו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(3), 73 (22.1.2002) בפסקאות 17-16), וכי בהגשת כתב האישום נהגה התביעה בחוסר סבירות, העולה לכדי "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" (שם, פסקה 47). במסגרת העילה הבוחנת אם ישנן "נסיבות אחרות המצדיקות" לפצות את הנאשם או לשפותו בגין הוצאות הגנתו, על בית המשפט לבחון אם יש מקום לחיוב זה מטעמים של "צדק". זאת "כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי" ( ראמי דבש, פסקאות 20-18). המבחן לכך הוא בעיקר אם נמצא שלנאשם נגרם "עוול" (שם, פסקה 18. ראו גם: ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1) 297, 303).

20. שיקול נוסף שעליו יש ליתן את הדעת במקום שבו הואשם הנאשם בעבירת קנס ובהליך של ברירת משפט, עניינו בכך שאלו הן "עבירות קלות שעונשן קנס, והן אינן נושאות עימן סטיגמה פלילית" (פסק-דינה של כבוד השופטת ד' ביניש בע"פ 1382/00 עמית בן ארויה נ' מדינת ישראל (בפסקה 4) (6.6.2002)). יחד עם זאת, והגם שמדובר בהליך של ברירת משפט המתייחס לעבירות קלות, הוסיף בית המשפט כי "זכותו של אדם לבחור במשפט, ולהילחם על חפותו ... ואולם הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה - כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית - כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו" (שם).

21. טענת הנאשם היא כי אפילו מלכתחילה היה מקום למתן הודעת הקנס, הרי שלאחר שפנה בבקשה לביטול הודעת הקנס, והוכיח את נכותו (בכך שצירף את תג הנכה), לא הייתה הצדקה לדחיית בקשתו, תוך הצעה להפחית את סכום הקנס, באופן שהביאו לבקש להישפט ובכך להגשת כתב האישום נגדו.

משזוכה הנאשם מן הטעמים שעליהם עמדנו קודם לכן, לכאורה יש ממש בטענתו. יחד עם זאת, כאמור, יש הצדקה לחייב את המאשימה לשפות את הנאשם בשל הוצאותיו, אם נמצא שכתב האישום הוגש חרף היעדר ראיות לכאורה, וכי היה בהגשתו "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" ( ראמי דבש, פסקה 47), או כי התקיימו נסיבות אחרות המצביעות על "עוול" שנגרם לנאשם (שם, פסקה 18).

לאור הראיות והמידע שהיה בידי המאשימה, אינני סבורה כי דחיית הבקשה לביטול הודעת הקנס ובעקבותיה הגשת האישום לקתה בחוסר סבירות בולטת, או כי בהגשתו נגרם לנאשם עוול. המידע שעמד לפני המאשימה היה כי ברשות הנאשם תג נכה המתייחס לשתי מכוניות. בנסיבות אלו ולאור הפרקטיקה הסבירה, שלפיה במקרה כאמור יש צורך בבירור עובדתי, שאכן לא נעשה שימוש באותה עת בתג הנכה במכונית האחרת, וכי הנאשם הוא זה אשר החנה את המכונית במקום כמתואר בכתב האישום, הייתה הצדקה לכאורה לבירור הדברים. בפועל, לא הובא הדבר לשלב של בירור ראייתי, והמאשימה כלל לא ביקשה לעשות כן, לאור עמדתה, אשר כאמור נדחתה, כי די באי הצגת תג נכה כדי להרשיע את הנאשם.

22.  בנסיבות אלו, שבהן עמדת המאשימה נשענה על פרקטיקה סבירה, וכי טענת הנאשם הייתה טעונה הוכחה - הגם שלא התבקשה הוכחתה - אין הצדקה לחייב את המאשימה לשפות את הנאשם על הוצאות הגנתו. בדומה, גם העובדה שבעקבות בקשתו לביטול הודעת הקנס הוצא לו להפחית את הקנס, אינה מצדיקה לשפותו על הוצאותיו. הצעה זו אמנם הוצעה כאמור, בחוסר סמכות, אך בפועל משמעות התשובה שקיבל הנאשם הייתה שבקשתו נדחית, לאור הצורך בהוכחת טענתו כי הוא זה שהחנה את מכוניתו (וכי הוא לא עשה שימוש באותה עת במכוניתו האחרת, תוך הצגת תג נכה או מבלי להציגו).

ה. סיכום ומסקנות

23. מהטעמים שעליהם עמדתי, הגעתי לכלל מסקנה כי באי הצגת תג נכה לא עבר הנאשם את העבירה שיוחסה לו, ולפיכך הוא מזוכה מעבירת החניה שבה הואשם. יחד עם זאת כאמור, לא התקיימו הנסיבות המצדיקות לחייב את המאשימה לשפות את הנאשם על הוצאותיו.

24. בשולי הדברים:

(א) על-אף המסקנה שאליה הגעתי, ראיתי לנכון להפנות את תשומת ליבו של מחוקק חוק העזר  לירושלים (כמו גם לערים אחרות) לכך שנראה כי יש מקום לתקן את הוראת סעיף 5(ו)(18) בחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960. נראה כי מטעמי יעילות, ובעיקר כדי להקל על אכיפת ההוראה המתירה רק לנכים להחנות ליד תמרור ג-43, יש מקום להוספת הוראה, כמו זו המצויה בעניין תו חניה אזורי, שלפיה החניית רכב נכה ליד תמרור ג-43 תהיה מותרת רק אם הוצג תג נכה, כהגדרתו בחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

(ב) לאור האמור בהכרעת הדין, שלפיו סמכות תובע לבטל הודעת קנס אינה כוללת הסמכה להציע לפונה בבקשה לביטולה הפחתה של סכום הקנס, נראה שיש מקום לכך שהיועץ המשפטי לממשלה ייתן דעתו לסוגיה זו. יכול שיש מקום להבהרת ההנחייה בעניין "ביטול הודעות תשלום קנס - הנחיה לתובעים" (הנחיה מספר 4.3040), תוך התייחסות לפרשנות שניתנה לסמכות התובעים בעניין זה בלשכה המשפטית בעיריית ירושלים, ויכול אף שיש מקום לעיגון פרשנות זו בחקיקה. כך או אחרת, מן הראוי שהדברים יהיו ברורים, שיתישבו עם הוראות החוק, ושתהיה אחידות בעניין זה באופן פעולת התובעים ברחבי הארץ.

המזכירות תשלח את הכרעת הדין לצדדים.

לאור האמור בסעיף 24, תשלח המזכירות העתק מהכרעת הדין גם אל:

(1) לשכת היועץ המשפטי לממשלה.

(2) היועץ המשפטי של עיריית ירושלים.

ניתנה היום י"ב באב התשס"ט, 2.8.2009, בהעדר הצדדים.

תמר בר-אשר צבן, שופטת

באדיבות אתר פסק דין : http://www.psakdin.co.il/
 


 

נותני חסות: