ברכה לראש השנה מחב"ד

נברא בשלבים

בעלי־החיים והצמחים נבראו גוף ונפש יחד, ובלשון חז"ל: "בצביונם נבראו". הבריאה שלהם הייתה מעשה אחד שלם, וכפי שהתורה מסכמת: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). היינו, שמלכתחילה נבראו באופן של "טוב מאוד".

לעומת זה, האדם נברא בשלבים. תחילה "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ולאחר מכן "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב,ז). הקב"ה לקח עפר ויצר ממנו גוף, שהיה 'גולם', יצר בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ובשלב האחרון נפח נשמה באפו.

עיסה מעפר

נמצא שגופו של האדם הוא במדריגה נמוכה משאר הברואים. הוא נוצר מן הדומם, ולא דומם ממקום נעלה, אלא "עפר מן האדמה" – "צבר... מכל האדמה מארבע רוחות" (רש"י בראשית ב,ז). רש"י משווה את יצירת גופו של האדם לגיבול עיסה. לאור זאת מתעוררת שאלה: הייתכן שגופו של בחיר הבריאה ותכליתה הוא הנחות ביותר משאר הגופים?!

אלא היא הנותנת – מכיוון שהאדם הוא בחיר הבריאה, ותפקידו לרומם את כל חלקי הבריאה, נשמתו צריכה להיקלט בגוף הנחות ביותר, כדי שיוכל לרומם את הברואים הירודים ביותר. בספרי החסידות מובאת דוגמה לכך מדרך הפעולה של מנוף, המרים את המשא מבסיסו, מהחלק התחתון ביותר שלו.

החיבור בראש השנה

לכן גוף האדם נבדל מיתר הברואים, בכך שגופו הוא "עפר מן האדמה", נחות וירוד, ובה בעת נשמתו היא המהות הקדושה ביותר, "חלק א-לוה ממעל ממש". כך יכול האדם למלא את תפקידו ולהעלות לקדושה גם את הגשמיות הנחותה ביותר.

בראש השנה, יום בריאת האדם, מודגש החיבור של הנעלה עם הירוד, כדי לכוון את האדם לתפקידו בעולם, על־ידי התבטלות לבורא האין-סופי. חז"ל אומרים שאדם הראשון קרא לכל הנבראים ואמר: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צה,ו). כך מתעלה האדם מ'אדמה' נחותה עד לבחינת "אֶדַמֶה לעליון" – לפסגת הקדושה.