ציפור הנפש

מאת : אירית גרינברג-שאול

דני נחושתן, פעיל בחירות של חי אדיב ומי שמונה בשבוע שעבר כאחראי על נושא הנגישות לנכים בעיר, מספר כיצד הגיע מחיל הים לעיסוק בבניית מצבות ולמעורבות פוליטית בעיר, וזאת - שנים ספורות לאחר שהוגדר כהלום קרב.

נחושתן, שנפצע במלחמת יום הכיפורים, לא הצליח במשך שנים להתמיד בלימודים ובעבודה, ורק את העבודה הציבורית נראה שהוא לוקח ברצינות תהומית.

נחושתן, בן 52, אב לשלושה ילדים ויליד העיר טבריה, הגיע להוד-השרון כבר לפני כ-20 שנה. בשבוע שעבר נודע כי נחושתן מונה על-ידי ראש העירייה חי אדיב, לאחראי על נושא נגישות נכים בעיר. זאת, לאחר שמונה נחושתן למנהל פורום אתר האינטרנט של העירייה, למזכיר ועדת הרווחה, לחבר בוועדות חינוך ותרבות, ולאחראי על הקשר עם הנכים בעיר. הוא גם יזם את הקמת מחסני ציוד לנזקקים ויזם את פרויקט ההסעות לחיילים. כל זאת בהתנדבות, למעט קבלת שכר של 1000 ש' בחודש בעבור הוצאות.

יש לציין כי אדיב ומנכ"ל העירייה מני פרידמן, אישרו גם הקצאת תקציב לפקידה שתסייע לנחושתן, ואישרו אפשרות לשימוש ברכב של העירייה במידת הצורך, במסגרת עבודתו.

נחושתן, נכה צה"ל, נפצע במהלך מלחמת יום הכיפורים, ורק בשנת 1996, 23 שנה אחרי המלחמה, הוכר כהלום צה"ל, והחל לקבל תמלוגי נכות, מהם הוא מתקיים כיום.

במהלך חייו נראה היה כאילו נחושתן אינו מצליח להתמיד בשום דבר שבו הוא מתחיל. השינוי הגיע לאחר התמוטטות בשנת 1996, והיום הוא משקיע את רוב מרצו בפעילות ציבורית.

נחושתן: "במהלך מלחמת יום הכיפורים שירתתי בסיירת חיל-הים שהוצבה על ספינות הדבורים בשארם. בלילה הראשון של המלחמה נשלחנו לאזור נמל מצרי, ותוך כדי לחימה עלינו על שרטון. המצרים החלו לירות לכל עבר ולהפגיז, וכל אנשי הצוות נפצעו, ואחד מהם אף נהרג.

אני נפצעתי באזור בית החזה ויד ימין, ושכבתי שותת דם, כשאני בטוח שאני עומד למות. מסביב המשיכו לשרוק הכדורים והפגזים שירו המצרים, ונראה היה כאילו לא נצליח להיחלץ. בסופו של דבר נחלצנו בזכות ספינת הדבור השנייה, וכמעט כל אנשי הספינה שלי קיבלו צל"ש.

פוניתי לבית-החולים, שם שהיתי כמעט עד סוף המלחמה. לאחר מכן אובחנתי כהלום קרב, ובמקום לקבל טיפול, החלטתי לברוח ולחזור ליחידה שלי.

"מבחינתי, במושגים של אז, להיות מאובחן כהלום קרב, משמעו היה כמו להיקרא משוגע. זו הייתה בושה, ואני לא הייתי מוכן לכך. למרות שנותרתי נכה ומוגבל בצד ימין של הגוף, ניסיתי להדחיק את הפציעה, והדחקתי כליל את זה שאובחנתי כהלום קרב.

סיימתי את השירות הסדיר, למדתי במכינה של הטכניון, והתחלתי ללמוד כלכלה באוניברסיטת חיפה. אחרי שנתיים בלבד החלטתי לעזוב, וחזרתי לים. הפעם בתפקיד קצין בצי סוחר ימי. גם בתפקיד הזה החזקתי מעמד שנתיים בלבד.

ירדתי מהים, והתגייסתי למשטרה. התפקיד הראשון שלי היה סוכן סמוי במשך שלושה חודשים בנמל חיפה, שם ניהלנו מבצע נגד הברחות מהים. תשעה חודשים נוספים שירתתי בבילוש, ואז עזבתי גם את המשטרה. התחלתי שוב בלימודי כלכלה וראיית חשבון, ואז פגשתי את אשתי לעתיד.

עזבתי את הלימודים, ועברתי לעבוד במפעל לייצור מצבות בקריית שאול, שהיה שייך לסבא של אשתי. במפעל עבדתי אמנם 17 שנה ובמקביל התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, אך עזבתי שוב לאחר שנתיים, והתחלתי בסחר בציוד ביטחוני, והייתי בעצם הראשון שהחל בשיווק אפודי מגן לשוק האזרחי".

בעצם העבודה היחידה שהצלחת להחזיק בה מעמד, היא העבודה בייצור מצבות, שעוסקת כל היום במוות. זה לא מוזר, העיסוק הזה במוות?

"העיסוק במוות הוא בעצם זה שהחזיק אותי במקום אחד כל-כך הרבה זמן. באותה תקופה גם התחלתי לכתוב שירה, ובראייה לאחור, יש בהחלט סממנים של מוות שקשורים למלחמה בשירים שלי, אך אז לא ראיתי זאת. פרסמתי שלושה ספרי שירה, הראשון בהם בשנת 1993. שלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות טיפול פסיכולוגי והליך גירושין שעברתי, התמוטטתי, ורק אז הוכרתי במשרד הביטחון כהלום קרב".

ההתמוטטות הגיעה למעלה מ-20 שנה אחרי המלחמה, כשבעצם היה נראה שאתה ממשיך לתפקד.

"זה לא שהרגשתי טוב או המשכתי לתפקד, פשוט הדחקתי את הכל הרחק הרחק בראש. זה כמו כדור שלג קטן, שמתגלגל וגדל, עד שבסוף הוא מתפוצץ ומתפורר. הכאב הפנימי והטראומה הנפשית לא דועכים, אלא רק גדלים מבפנים. אני הרגשתי שאני מתחיל לאבד פרופורציות, וכל לחץ קטן הופך לטרגדיה, ואולי זה משבר גיל ה-40, ופניתי מיוזמתי לפסיכולוג. הוא הפנה אותי למשרד הביטחון, שם אבחנו אותי, הכירו בי כנכה צה"ל הלום קרב, ועברתי טיפול של שבע שנים. במהלך הטיפול נכנסים למקומות הכי כואבים, שלא נגעתי בהם למעלה מ-20 שנה, ופתיחת הפצעים הישנים מביאה אותך למקום הרבה יותר קשה".

ואז התחלת בעצם דף חדש בחיים, כי הרי עד כה לא הצלחת להתמיד בשום דבר.

"פתחתי דף חדש, כשאני גרוש ובלי הילדים בבית. הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטת בר-אילן, ועזבתי שוב אחרי שנתיים. והאמת, שבמשך תקופה ארוכה כמעט לא יצאתי מהבית, ולא נפגשתי עם אנשים. עד שהתחלתי להתחיל להיות מעורב בפעילות ציבורית בעיר, בשל הכעס על הדרך שבה דברים התנהלו".

האם הקשר שלך עם חי אדיב נוצר משום שגם הוא נכה צה"ל וכיהן כיו"ר ארגון נכי צה"ל בשרון?

"לא השפיע עליי כלל שהוא נכה צה"ל, אבל זה בהחלט מהווה חלק מהקשר שלנו. הקשר בינינו נוצר עוד בבחירות המקומיות הקודמות, אבל אז לא הייתי מעורב. הפעם החלטתי להיות מעורב, ולטפל בנושאים הקרובים ללבי, ואפילו מוקמתי במקום השמיני ברשימה למועצת העיר".

ובכל זאת לא נראה לך לא תקין, שדווקא אתה מונית לעמוד בראש פרויקטים וועדות, בגלל היותך מקרוב לאדיב?

"אני מנהל פורום אתר האינטרנט של העירייה בהתנדבות, וזאת לאחר שניהלתי גם את פורום אתר הבחירות של אדיב, ואף הכנסתי שיפורים. את הקמת הוועדה לנגישות נכים אני יזמתי, מאחר שאני מקורב לזה, ויזמתי גם את פרויקט מחסני הציוד לנזקקים ואת פרויקט ההסעות לחיילים, עליו אני עובד בימים אלו. אני שמח שהיוזמות הללו מקבלות גיבוי מלא מראש העירייה וממנכ"ל העירייה. אני רוצה לקדם נושאים בעיר, ואני עושה זאת בהתנדבות ובשמחה, ואני שמח שאני מקבל גם גיבוי לכך".

נחושתן. פתחתי דף חדש

הכתבה נמסרה באדיבות עיתון "הוד הכפר"- הרשת המקומית, באדיבות הכתבת אירית גרינברג - שאול. התמונה באדיבות הצלם אלן שיבר, עיתון "הוד הכפר".