מלחמה של שוטר צבאי
סיפורו של אלן
כן זה התחיל בוקר אחד בהיר,
שום דבר לא יכול להעיד מה עלול לקרות באותו יום.
זה קרה במילואים בתקופה החגים של 1988.
תשאלו איך אני זוכר היטב .
זו היית תקופה של אולימפיאדה סיאול.
האינתיפאדה הראשונה היית בשיאה.
התקופה שהפלסטינאים עדיין לא העיזו לפגוע בחיילים בנשק אוטומטי.
אלה זרקו על החיילים סלעים, אבנים ומקלות .
כשהגענו לכלא הסבירו לנו שכל העצורים הם עצורים של האיתיפאדה.
צעירים שנעצרו על זריקת אבנים או סלעים על חיילים ישראליים.
לא סיפרו לנו שמוחזקים רוצחים מסוכנים בתוך הכלא.
לא היינו מאומנים.
לא הסבירו לנו מה עלינו לעשות כשיתפרעו אסירים.
לא ידענו איך זורקים רימוני -עשן וגז מדמיע .
לאחר יום כיפור לא שקט במיוחד , בבוקר שלמחרת אחרי ארוחת -בוקר רגילה .
מנהיגי הכלא נכנסו לאוהלים, יחד אם האסירים.
הציפורים הפסיקו לצייץ.
שקט מתוח שרר בכל הכלא.
בפתאומיות החלו להזרק לעברינו מכל הבא ליד.
מוטות, מסמכים, סלעים.
כל החיילים ברחו מן המקום.
השוטרים הצבאיים גם ברחו.
אני לא הייתי מסוגל לברוח הייתי בהלם טוטאלי . לא זזתי.
לא היה לי אמצעי מיגון מינימלים, לא קסדה ולא מגן.
עמדתי מול מוות בטוח חשוף לחלוטין.
הסתתרתי כמו חייה רדופה מאחורי הבודקה.
הייתי לבד אם עוד חייל שלא ברח מן המקום.
לבד מול אסון המשמש ובא.
עד היום תחושת המוות והפחד והחוסר אונים מלווים אותי .
לא הייתי מאומן להתמודד אם מצבים מן הסוג הזה .
זו האינתיפאדה שחוו מספר רב של שוטרים צבאיים .
אלן
