דנה פנחסוב - יושבת ראש מחוז ירושלים
רקע אישי
דנה פנחסוב, יו״ר מחוז ירושלים בארגון נכי צה״ל, היא סמל לעוצמה, נחישות ונתינה.
את שירותה הצבאי עשתה כחובשת קרבית במשמר הגבול, ובשנת 1996 נפצעה באורח קשה בפיגוע ההתאבדות בקו 18 בירושלים. דנה סבלה מכוויות קשות ומפגיעות נוספות, ועברה מסע שיקום ארוך ומורכב — גופני ונפשי כאחד.
מתוך הכאב נולדה שליחות. במקום להיכנע לפציעה, דנה בחרה להקדיש את חייה לשיקום, לעזרה לאחרים ולחיזוק קהילת נכי צה״ל.
יצירת קשר עם מחוז ירושלים
דרך של שליחות וקהילה
לאורך השנים השתלבה דנה בפעילות ציבורית וקהילתית ענפה. היא לקחה חלק במיזמים חברתיים רבים, ביניהם פרויקט “ילדי האומץ”, המלווה את ילדיהם של נכי צה"ל ומעניק להם מסגרת חמה ותומכת.
במהלך השנים הפכה לדמות מוערכת בארגון נכי צה״ל, וביוני 2024 נבחרה לכהן כיו״ר מחוז ירושלים — אחד המחוזות המרכזיים והמשפיעים בארגון.
מחויבות לשיקום, רווחה וזכויות
כיו״ר המחוז, דנה מובילה תפיסה רחבה ומעמיקה של עשייה חברתית למען נכי צה"ל, פצועות ופצועים ובני משפחותיהם. היא שמה דגש על שירות אישי, מקצועי ומכבד לכל חבר וחברה, ומקדמת שיתופי פעולה עם אגף השיקום, רשויות מקומיות ועמותות אזרחיות.
לדבריה, “שיקום אמיתי הוא לא רק פיזי – הוא גם נפשי, קהילתי וערכי. כל נכה צריך לדעת שהוא לא לבד.”
השראה ומנהיגות נשית
דנה פנחסוב היא אחת הדמויות הבולטות בגל ההנהגה החדש בארגון נכי צה״ל – דור של מנהיגים ומנהיגות שמביאים עימם רוח רעננה של אכפתיות, נגישות ויוזמה.
היא מהווה השראה לחברי הארגון בזכות הסיפור האישי שלה, האמונה באדם, והיכולת להפוך פגיעה אישית לכוח מניע לשינוי חברתי.
סיכום
דנה פנחסוב אינה רק יו״ר מחוז – היא סמל לתקווה, לעוצמה ולנתינה ללא גבולות.
באישיותה החמה והנחושה היא מובילה את מחוז ירושלים קדימה, מחזקת את החוסן הקהילתי של נכי צה"ל וממשיכה להוכיח בכל יום מחדש: גם מתוך כאב אפשר לצמוח, להנהיג, ולהאיר דרך לאחרים.
אודות דנה פנחסוב - סיפור פציעתה של חובשת במשמר הגבול
פיגוע התאבדות - אירוע שעיצב את חיי
דנה פנחסוב, ממחוז ירושלים - שירתה כחובשת במשמר הגבול. דנה נפצעה אנושות בפיגוע תופת שאירע בקו 18 בירושלים, היא סבלה מכוויות בכל חלקי גופה. עברה שיקום ארוך וכואב אך יחד עם כל הצלקות הנראות והנסתרות היא הצליחה לשקם את חייה - להינשא לבחיר ליבה (שלומי), להקים משפחה ולהתנדב בארגון נכי צה"ל.
לרגל יום האישה שצוין השנה (2020) ב- 8 במרץ, פרסמה דנה תור אישי באתר מאקו בו היא חושפת בפני הגולשים את סיפור חייה שקיבל תפנית אי-שם בשנת 1996 עת שעלתה על קו 18 בדרך לבסיס מג"ב בו שירתה, הפיגוע, ההחלמה והניצחון על הנכות הקשה.
במהלך השנים דנה נמנתה כמנהלת פורום נכי צה"ל בפורטל. להלן העתק מהתור האישי שכתבה דנה:
נלחמה בבג"צ להיות החובשת הראשונה בקבע בצה"ל
זה היה סתם עוד יום ראשון רגיל בדרך לבסיס הטירונים של מג"ב בו הייתי אחראית המרפאה, החובשת הראשונה בקבע בצה"ל, תפקיד עליו נלחמתי בבג"צ. רק כמה חודשים לפני כן נאמר לי ע"י סגן מפקד מחוז ירושלים כי אצלו במחוז לא תהיה אישה חובשת. אמנם נעלבתי אבל לא ויתרתי.
באמצעות האגודה לזכויות האזרח הגשתי בג״צ על אפליה מינית נגד משטרת ישראל, הייתי ילדה מפוחדת בת 20 שאולי עמדה על דעתה וזכותה אבל ידעה שהמערכת הגדולה יכולה לנפנף אותה בקלות.
אבל מישהו היה צריך לגרום למערכת לחשוב על הדברים קצת אחרת ואני עשיתי זאת. בזכות אותו מאבק זכיתי גם לגייס את מחזורי הלוחמות הראשונים של מג״ב. הייתי חלק מגל מתעורר של נשים שביקשו להכיר ביכולותיהן ובזכותן לבחור את תפקידן בצבא ובמשטרה.
ובאמצע כל זה, בתוך כל ההתרגשות והגאווה העצומים, ברגע נורא אחד פתאום - התהפכו חיי.
שנת 1996, ירושלים, מחבל מתאבד מפעיל מטען ומתפוצץ באוטובוס קו 18
התמונות מטושטשות בראשי אבל גם אני כמעט הפכתי לזיכרון באותו היום. כאשר הפעיל המחבל את המטען באוטובוס, ישבתי ממש מעל מיכל הסולר שהתלקח מיד.
איבדתי הכרה ונשארתי דקות ארוכות בתוך האש הבוערת עד שמישהו שם לב שאני עדיין חיה.
התעוררתי אחרי שבוע פצועה אנושות, שרופה וחבולה בהדסה עין כרם וידעתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. חודשים ארוכים של בכי וכאבים עצומים בבית החולים, ניתוחים, השתלות עור, שיקום ארוך, ומאבק יומיומי לקיום חיים שגרתיים.
יכולת השליטה שלי בחיי ניטלה ממני...
לא היה דבר מבהיל ומפחיד יותר מאשר להתעורר בבית חולים ולגלות שיכולת השליטה שלי בחיי ובגופי ניטלה ממני באחת.
להבין שעלי לבלות חודשים ארוכים וכואבים מאוד בבית חולים בלי לדעת מתי זה יגמר.
כשחזרתי לעבודה גם אז פחדתי מאוד, פחדתי שלא תהיה בי עוד האמפטיה לכאב של אחרים, פחדתי (וצדקתי) שהמשטרה לא תקבל את נכותי המורכבת ושאאבד את מקום עבודתי.
לא נתתי לפחד לנהל את חיי - הפכתי את הפחד להצלחה
פחדתי מאוד בכל שלב ולפעמים אפילו נתתי לפחד לנהל את מעשי. כשפרשתי מהמשטרה פחדתי להיות חסרת תועלת ומטרה, פחדתי שלא תהיה לי סיבה לקום עבורה. הייתי בטוחה שאף אחד לא יאהב אותי בגלל הצלקות, בגלל הנכות, בגלל המגבלות, פחדתי מרחמים - אבל מצאתי את שלומי בעלי והתחתנו.
פחדתי שלא אוכל להיכנס להריון, פחדתי שאהיה אמא נוראית כי אני לא יכולה לעשות כל מה שאמא ״רגילה״ עושה - אבל הצלחתי ואני מגדלת את ארבעת ילדי.
כי פחד הוא דבר משתק אבל הוא גם דוחף. דוחף אותנו להעיז, לנסות, לתהות ולחיות!
הרצאה מרתקת על פציעה ושיקום - אלה הם חיי
24 שנים עברו מאותו בוקר בו עלה מחבל מתאבד על קו 18 בירושלים ושינה את מסלול חיי. 24 שנים חלפו, 24 שנים בהן אני גדלה ומתבגרת, 24 שנים בהן אני מגלה יותר את הכוחות שבי.
לא אחת פונים אלי לאחר סיום הרצאה על מסלול חיי, אומרים שמרגישים שאני אמיצה וחזקה. אבל למען האמת אני לא מרגישה שאני אדם אמיץ במיוחד, לא מחפשת הרפתקאות, לא חיה על הקצה ומחבקת בחום את השיגרה.
אני מנסה לבחון עם עצמי מה בסיפור חיי גורם לאנשים לחשוב כך.
במחשבה לאחור על האירועים שעיצבו את חיי אני יודעת שהייתי מבוהלת בכל אחד מהם. אבל אולי בעצם האומץ שלי הוא הפחד עצמו?
כי הרי כל אחד מאיתנו דואג ומפחד מאירועים שונים במהלך חייו אבל אם רק נבין שהדרך בה אנו בוחרים להגיב למשברים ופחדים היא החלטה שלנו כי בעצם אומץ הוא שליטה בפחד ולא היעדרו.
בזכות הפחד, ניצחתי בבג״צ, השתקמתי בצורה מופלאה, למדתי לבטוח באהבה של שלומי בעלי, אני מגדלת באהבה וגאווה ארבעה ילדים ואני חדורת מטרה להביא אושר לחייהם של עשרות משפחות בכל שנה במסגרת בית הלוחם קנדה וארגון נכי צה"ל, בו אני מנהלת בהתנדבות תכנית המוציאה מידי שנה עשרות ילדים, בנים ובנות לנכי צה"ל קשים, לחודש מחנה קיץ בקנדה.
אז למרות הקונפליקט אני אמיצה - פחדנית, מנהלת כל בעיה ומשבר בצורה שכלתנית, משתדלת לא לתת לפחד להכתיב את מעשי ונותנת לו להזכיר לי שהדברים לא תמיד בשליטתנו.
כאמור, דנה פנחסוב, הנה נכת צה"ל מנהלת תכנית ילדי האומץ של ארגון נכי צה"ל.
יצירת קשר עם מחוז ירושלים
