X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
ועדות רפואיות ועדות רפואיות רופאים מומחים רופאים מומחים מכונים רפואיים מכונים רפואיים הוראות אגף השיקום הוראות אגף השיקום ביטוח לנכי צה"ל ביטוח לנכי צה"ל הכפתור הכפתור
X סגירה
 

מוות שאינו מפקיע זכויות

מדינת ישראל מבטחת את אזרחיה מפני רעות

מדינת ישראל מבטחת את אזרחיה מפני רעות אפשריות בתחומי חיים שונים כמו תאונות עבודה, נזקי מלחמה, פגיעה במסגרת שרות צבאית ועוד. כמבטחת ניתן היה לצפות מהמדינה כי תהווה דוגמא למוסר תשלומים גבוה והתחשבות באזרחיה. אלא, למרבה הצער, המדינה אינה מגבילה עצמה בשום טיעון כדי להימנע מתשלום.

כל מה שניתן להעלות על הדעת, אפילו הוא מקומם את הלב, מועלה בשם המדינה במשפטי ביטוח סוציאלי אלה.

ארז לוי גוייס לשרות סדיר בצה"ל וכעבור שנה נתגלתה אצלו מחלה ממארת.

הוא הגיש תביעה לקצין התגמולים שיכיר בו כנכה צה"ל הואיל ולטענתו מחלתו נגרמה בזמן ועקב השרות הצבאי.

איתרע המזל ולוי נפטר לפני שמערכת השיפוט הספיקה לסיים את הדיון בעניינו.

שלוש ערכאות, ובהן תשעה שופטים, העסיקה המדינה בטענה כי עם מותו של המנוח הסתלקו מן העולם גם התגמולים המגיעים לו. במילים אחרות - המדינה זכאית לשמור לעצמה את תגמוליו של המנוח ואינה חייבת לשלמם לאמו - יורשתו היחידה.

לטענת המדינה זכות נכה צה"ל היא זכות אישית. רוח החוק ומטרתו הינם לסעוד נכה החי בנכותו כדי לפרנסו, להקל עליו ולהיטיב עמו. מכאן שעם מותו של הנכה פוקעת הזכות ופוקעת התביעה. זכותו של הנכה אינה ניתנת להורשה.

אין חולק - קובע השופט אליעזר גולדברג, שדן בעניין בערכאה הסופית בבית המשפט העליון - כי זכות נכה צה"ל הינה זכות אישית. החוק מעניק לנכה את הזכות למגוון של סעדים, תגמולים, טיפול רפואי ועזרה בניידות. אלה ניתנים לנכה עצמו, הם אישיים ולא ניתן להעבירם לאחר. אסור לנכה להעביר את זכותו לתגמול, או לתיתו בערבות או לשעבדו בשעבוד כלשהו. בדומה לכך אין להטיל עיקול על התגמול. הוראות אלה מגבילות את עבירות הזכות לתגמולים בחייו של הנכה. מטרתן להבטיח כי הנכה יהיה זה שייהנה מן התגמול.

בחוקים סוציאליים קיימת מגמה ברורה להבטיח כי התגמולים המיועדים למחייתם של הזכאים להם, אכן יגיעו לידי הזכאים בלבד. אך האם עולה מכך - שואל השופט - כי תגמולים שהיו צריכים להיות משולמים לנכה, אולם לא שולמו לו בשל פטירתו, לא יועברו ליורשיו של הנכה ?

בתשובתו מסתמך השופט על סעיף בחוק אשר קובע כי כאשר נפטר נכה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומי נכות ישולמו הסכומים למוטב שנקבע על ידי הנכה בכתב ואם לא נקבע - לבן זוגו או ליורשיו.

סבורני, קובע השופט גולדברג, כי גם מי שטרם הוכר כנכה ומצוי בתהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו ניתן לומר כי "בשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכח החוק", אם בסופו של דבר יוכר על ידי בית המשפט כנכה.

אין מדובר ביורשים האמורים לקבל תגמולים עקב מותו של הנכה, אלא בכסף שהגיע לנכה עצמו בחייו, אילו היתה אז מוכרת נכותו. יורשיו רק מממשים זכות זו והם באים ב "נעליו". אין מקום להבחין בין נכה שכבר הוכר כנכה על פי החוק, ובין נכה שנפטר טרם הוכר כנכה. הזכות קיימת מיום האירוע מיום החבלה, אף שטרם הוכר רשמית כנכה.

לשון העבר בה נוקט החוק אין בה לשנות. ההכרה בזכאותו של הנכה היא פעולה הצהרתית (דקלרטיבית). הזכות לתגמולים מתגבשת עם החבלה למרות שהיא מקבלת הכרה מאוחר יותר.

השופט אליעזר גולדברג הורה לפיכך למדינת ישראל כי לכשיוכר ארז לוי כנכה צה"ל יועברו תגמולי הנכות לאמו - יורשתו.

הכתבה באדיבות עורך דין חיים קליר.

מצ"ב פסק הדין :

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2426/90
בפני
כבוד הנשיא מ. שמגר
כבוד השופט א. גולדברג
כבוד השופט מ. חשין

המערער: קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)

נ ג ד

המשיבים: יורשי המנוח ארז לוי ז"ל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע"א 472/87 מיום 1.1.90 שניתן על ידי כבוד השופטים: פורת, בן יאיר, רוטלוי

בשם המערער:עו"ד נ. שטרן
בשם המשיבים:עו"ד נפתלי גרינברג

פ ס ק - ד י ן

השופט א. גולדברג:

1. ערעור ברשות על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר דחה את ערעורו של המערער (להלן: קצין התגמולים) על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים). בהחלטה זו הותר ליורשי המנוח ארז לוי ז"ל לבוא במקומו בערעור שהגיש, טרם שנפטר, על החלטת קצין התגמולים בה לא הוכרה נכותו כנכות שנגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי.

בהתאם להחלטת השופט ד' לוין ברע"א 756/90 ניתנה למערער רשות הערעור בשאלה: האם רשאים יורשיו של נפטר להמשיך במקומו בערעור על החלטה של קצין תגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 [נוסח משולב].

2. המנוח, יליד שנת 1964, גוייס לשרות סדיר בצה"ל ביום 11.8.82. שנה לאחר מכן נתגלתה אצלו מחלה ממארת. ביום 9.2.84 הגיש תביעה להכרה בנכות עקב מחלה, שלטענתו נגרמה לו בזמן ועקב השירות. ביום 16.5.84 דחה קצין התגמולים את התביעה בנימוק שמחלה זו לא ארעה עקב השירות הצבאי. ביום 2.6.84 הגיש המנוח ערעור לוועדת הערעור, לפי סעיף 33 לחוק הנכים, על החלטתו של קצין התגמולים.

ביום 27.12.85, תוך שהערעור היה תלוי ועומד, נפטר המנוח. בצו ירושה מיום 6.11.86 הוכרזה אימו של המנוח כיורשת יחידה.

בא-כוח האם ביקש לאפשר לה, כיורשת המנוח, לבוא כמערערת במקום בנה. ועדת הערעור קיבלה את הבקשה והחליטה כי אימו של המנוח תבוא במקומו בערעור. לדעת ועדת הערעור אין להבחין לעניין סעיף 39א לחוק הנכים בין מי שכבר הוכח כנכה בעבר ובין מי שטוען לזכותו כנכה. שכן, חייל שנפגע בזמן שרותו ועקב שרותו בצה"ל הופך לנכה בזמן שנפגע ולא בזמן שהוכר כנכה.

עוד הוסיפה ועדת הערעור כי פרשנות אחרת עלולה לשלול קבלת תגמולים שהמנוח היה זכאי להם, רק משום עיכובים בדיון, "הכרוכים לעתים כה קרובות לדאבוננו בעומס העבודה בלשכתו של קצין התגמולים".

3. על החלטה זו ערער קצין התגמולים לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 34 לחוק הנכים.
בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי את נימוקי ועדת הערעור והוסיף כי לפי עקרונות כלליים שבדין אכן יש לאפשר החלפת תובע שנפטר ביורשיו. זאת בהתאם לעקרון הקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו, ולאור הוראות סעיפים 20א ו- 39א לחוק הנכים והוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, העוסקות בהחלפת תובע שנפטר.

לשם פרשנות הוראות חוק הנכים פנה בית המשפט ובחן את ההסדר שנקבע בסוגיה זו בחוקים אחרים העוסקים במטריה דומה, והם: חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954; חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957; וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: חוק משפחות חיילים). אף שבחוק אחר, חוק נכי רדיפות הנאצים, נקבע מפורשות כי "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה", הוכרו יורשיו של נכה שנפטר כזכאים לתגמולים שהצטברו עד פטירתו

אפילו אם בירור התביעה טרם הסתיים, "היינו טרם נקבעה דרגת הנכות שהיא תנאי לתשלומי תגמולים ולמעשה לעצם היותו של הנכה מוכר כנכה...".

כמו כן ציין בית המשפט, בהתאם לפסיקה הנוגעת לחוק נכי רדיפות הנאצים, כי לו נסתיים בירור התביעה תוך תקופה קצרה, היו היורשים זוכים לתשלום, ואין זה צודק כי עקב התמשכות הטיפול, יפסידו את התגמולים.

מסעיפים 20א ו- 39א לחוק הנכים עולה כי המחוקק לא התכוון לפגוע בעקרון שבחוק הירושה, וכל שהתכוון היה להגביל את משך התקופה שבעדה ישולמו התגמולים. גם חוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום) וטובות ההנאה שעל פי אותו חוק לא חייבים להשפיע על פרשנות סעיף 39א לחוק הנכים, בפרט נוכח ההסדרים שבסעיף 20א.

4. טענת המערער היא כי זכות הנכה לפי חוק הנכים היא זכות אישית, המוענקת לכל מי שכבר הוכר כנכה על פי החוק, במטרה להיטיב עמו בחייו. רוח החוק ומטרתו הינם לסעוד נכה החי בנכותו כדי לפרנסו, להקל עליו ולהיטיב עמו. מכאן שעם מותו של הנכה פוקעת הזכות ופוקעת התביעה, אלא אם נקבע מפורשות אחרת, דוגמת ההוראה שבסעיף 19(א) לפקודת הנזיקין או בסעיף 4 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. מאחר וחוק הנכים אינו כולל הוראה כזאת, מבקש המערער ללמוד כי כוונת החוק היתה שלא לאפשר הורשת הזכות.

5. אין חולק כי זכות הנכה לפי חוק הנכים הינה זכות אישית. חוק הנכים מעניק לנכה הזכות למגוון של סעדים, מלבד סעד התגמולים, כדוגמת טיפול רפואי או עזרה בניידות. סעדים אלו הניתנים לנכה עצמו הינם אישיים ולפיכך לא ניתן להעבירם לאחר. סעיף 14(א) לחוק הנכים קובע כי "אסור לנכה להעביר את זכותו לתגמול, או לתתו בערבות, או לשעבדו כל שיעבוד שהוא". בדומה לכך קובע סעיף 15 לחוק כי אין להטיל עיקול על תגמול לפי חוק זה. הוראות אלו מגבילות את עבירות הזכות לתגמולים בחייו של הנכה. מטרתן להבטיח כי מי שיהנה מן התגמול יהיו הנכה ובני משפחתו. כך גם קובע סעיף 20 לחוק כי תגמול ישולם לנכה שלו הוא מגיע. מכאן טענת המערער כי אם הזכות איננה יכולה להיות מועברת בחייו של הנכה, בהיותה זכות אישית, הכיצד ניתן להעבירה עם הפטירה?

הגבלה דומה לזו הקיימת בסעיף 14 לחוק הנכים על עבירות הזכות לתגמולים קיימת גם בחוקים אחרים. כך לדוגמא סעיף 135(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח-1968 (אשר פרשנותו נדונה בבג"צ 291/86 בן יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מא(1) 449); סעיף 31(א) לחוק משפחות חיילים; וסעיף 9(ב) לחוק נכי המלחמה בנאצים.
בחוקים אלו ואחרים, שהינם חוקים סוציאליים, קיימת מגמה ברורה להבטיח כי התגמולים המיועדים למחייתם של הזכאים להם, אכן יגיעו לידי הזכאים בלבד.

אך האם עולה מכך כי תגמולים שהיו צריכים להיות משולמים לנכה, אולם לא שולמו לו בשל פטירתו, לא יועברו ליורשיו של הנכה?

סעיף 39א לחוק דן ביתרות התגמולים המגיעים לנכה שנפטר וקובע:

"נפטר נכה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח החוק, ישולמו הסכומים על אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שהנכה הורה בכתב לקצין התגמולים; לא הורה - ישולמו לבן-זוגו, ובאין בן-זוג - ליורשיו" והשאלה הניצבת בפנינו היא האם גם על מי שטרם הוכר כנכה, ומצוי בהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו, ניתן לומר עליו כי "בשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח החוק", אם ייקבע לאחר פטירתו כי יש להכיר בו כנכה.

סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב, שכן אין ענייננו ביורשים האמורים לקבל תגמולים עקב מותו של הנכה, אלא בכסף שהגיע לנכה עצמו בחייו, אילו היתה אז מוכרת נכותו. יורשיו רק מממשים זכות זו והם באים ב"נעליו". לפיכך אין לראות את זכות היורשים לקבל כסף זה כזכות מלבר לעזבון (ראה מאמרו של פרופ' ג. טדסקי, "זכוית מלבר לעזבון", משפטים יא, 20). כפי שציינה ועדת הערעור, אין מקום להבחין בין נכה שכבר הוכר כנכה על פי החוק, ובין נכה שנפטר טרם שהוכר כנכה. שהרי הנכות קיימת מיום הארוע שארע בתקופת שירותו עקב שירותו (ראה הגדרת "נכות" לפי סעיף 1 לחוק הנכים), והזכאות לתגמולים קיימת לנכה מיום החבלה, או מיום השחרור או מיום התביעה (כאמור בסעיף 18 לחוק הנכים), אף שטרם הוכר רשמית כנכה. לשון העבר בה נוקט סעיף 39א לחוק הנכים אין בה לשנות, כשההכרה בזכאותו של הנכה היא פעולה דקלרטיבית, לאחר שהזכאות לתגמולים כבר התגבשה, אף אם טרם הוכרה.

6. טענה אחרת של המערער היא כי פטירתו של המנוח מסכלת את האפשרות המעשית להמשיך ולדון בערעורו, כשעל פי חוק הנכים שעור התגמולים הוא פונקציה של דרגת הנכות הנקבעת בבדיקה רפואית. לטענת המערער, פרשנות החוק לפיה הזכות להמשיך בערעור לפני ועדת הערעור, הנה זכות עבירה, תוביל לתוצאה בלתי מעשית ובלתי ניתנת ליישום. זאת במיוחד לאור ההליך המתקיים לפי חוק הנכים כאשר בדיקתו הפיזית של התובע וקביעת אחוזי הנכות מתבצעת בשלב מאוחר, ולאחר קביעתו של קצין התגמולים בנושא הקשר הסיבתי לשירות הצבאי. בעיה נוספת נוגעת להעדר עדות התובע על תנאי השירות בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה והשירות הצבאי והעדר יכולת לחקרו בחקירה נגדית.

אף שלא ניתן להתעלם מקשיים ראייתיים, אין בהם כדי לשנות את התוצאה הראויה, לפיה יש לאפשר למי שעשוי להיות זכאי לקבל את תגמולי המנוח עד לפטירתו, להמשיך בערעור לפני ועדת הערעור במקום המנוח.

מסקנתי היא, על כן, כי יש לדחות את הערעור ולאפשר לאמו של המנוח להמשיך בערעור במקומו לפני ועדת הערעור.

המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך -.6000 ש"ח.

הנשיא מ. שמגר:
אני מסכים.

השופט מ. חשין:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג.
ניתן היום, י"ד בכסלו תשנ"ד (28.11.93).

 

כתבות שאולי יעניינו אותך


המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
אנא הזן את המספר ארבע מאות חמישים ושש:
לשרותך, נכה צה"ל