פיגוע בתחנת הרכבת בנהריה

סיפור הפציעה שלי....

הכל מתחיל בחודש מאי 2001. אני חייל בשירות קבע, הנדסאי חשמל, המשרת בבסיס חיל הים בחיפה מזה שלוש שנות חובה וכ- 4 שנות קבע. [אני] מרגיש עייפות ואכזבה לאחר מספר אירועים שקרו לי בבסיס, ובמקביל אני מחליט לעבור לגור עם חברתי לאחר כשישה חודשי הכרות – דבר שמלא בלחצים והחלטות חשובות. כך שבסך הכל האווירה סביבי די לחוצה.

ואז, בוקר אחד במהלך חודש יוני, אני מקבל הודעה בכתב מרס"ר הפלגה, שבחודש ספטמבר יש לשלוח נגד כלשהו נע"ת (ראשי תיבות של "נוסף על תפקידו". בצה"ל, מלבד העבודה השוטפת, יש גם מה שנקרא תיקים נוספים – ומכאן: נוסף על תפקידו) לטיפול במשפחות חיילי צד"ל באכזיב, מטלה שנראתה לי באותו הרגע חיונית ולאומית, והתאימה לי קצת להרגשת חופש למחשבות אישיות בלי אווירת הבסיס והחברה – ואולי לרוגע מאווירת הלחץ. מיד אני פונה לנגד המחלקה שלי ואומר לו משפט שרק לאחר מספר חודשים יקבל משמעות אחרת, "נראה לי שנפל עליי תיק" ואני אהיה זה שילך למשימה.

בבוקר ה - 9/9/2001 הגעתי ברכבת מחדרה לבנימינה ומבנימינה לתחנת נהרייה. לאחר ברור טלפוני מול האחראי על הארגון בכפר הנופש באכזיב נאמר לי שישלחו רכב שיאסוף אותי מתחנת ההסעה מול תחנת הרכבת. בתחנת הרכבת בחיפה הספיק לשאול אותי חייל שמכיר אותי מהבסיס, "אתה לא יורד פה?” ואני שוב במשפט שיובהר אחר כך, "לא, נפל עליי תיק אני נוסע לאכזיב". מיד קפץ נגד מחיל האוויר שישב בספסל לידי – "גם אתה לצד"ל?" התיישבנו ביחד והתחלנו להכיר ולדבר על נושאים רבים. מעולם לא נפתחתי כל כך מהר לאדם לא מוכר והכרתי כה הרבה פרטים בחצי שעה.

יצאנו ביחד מהרכבת בתחנת הרכבת בנהרייה. אני עוד הלכתי לקופת הכרטיסים כדי לקנות לוח זמנים (פרט שנראה חסר משמעות באותו הרגע) ובדרכנו המשותפת בשביל הגישה לכביש היציאה מתחנת הרכבת, בסמוך לקיוסק, ראיתי אדם די שמן עם זקן, עם קרטון של וידאו בידיו. הנגד מחיל האוויר נתקל בו והספיק לבקש ממנו סליחה, ואז אבדתי קשר עם הסביבה למשך זמן לא ידוע וכשהתעוררתי גיליתי שידי כבולות במעין מכת חשמל (ואני חשמלאי במקצועי ומפחד מההרגשה) ולא מבין שזה "הדף" - מנסה להשתחרר ולהבין איפה אני ומה קרה, "עוד פעם התחשמלתי?" (שלוש שנים קודם לכן התחשמלתי ואיבדתי הכרה) ואז ראיתי מספר תמונות של אש – פצועים – חלקי גופות, תמונות שכנראה שחבל שראיתי אבל אז הבנתי מייד שהיה פה פיגוע טרור. לאחר זמן קצר עזרו לי לקום ולקחו אותי במונית לבית החולים.

המזל הטוב האיר לי פנים ונפצעתי באורח בינוני בלבד - עפ"י מה שהבנתי רק מאוחר יותר "התיק" שהזכרתי שנפל עליי הוא התיק שבסופו של דבר הציל את חיי – תיק גב גדול שהיה מלא בבגדים לשבועיים היה מהודק עם חגורות המתיחה לגבי, וספג את מרבית ההדף – התיק נשרף והגב שלי נשאר שלם וללא פגיעות לעומת העכוז הבטן, והרגליים שהיו חשופות ונפגעו מרסיסים וכוויות. לבית החולים הגעתי כמעט ערום – ללא ציודי האישי, רק הדיסקית והמשרוקית שמחוברת אליה נשארו לי – ולכן אחזתי בהן ולא הסכמתי לעזוב כי זה באותם הרגעים היה רכושי היחיד.

בבית החולים הייתה אווירת בלבול ועדיין לא הבינו שם מה קרה. התחילו סדרת בדיקות ואני הייתי די ישנוני, אבל מספר פעמים התעוררתי וביקשתי דברים - בפעם הראשונה שראיתי שוטר היה לי חשוב לקרוא לו ולהגיד לו שהאקדח שלי נשאר בשטח ושאני דואג לאקדח – דבר לא הגיוני לחלוטין במצב הגופני בו הייתי אבל החדירו לנו כל כך חזק את תחושת האחריות לנשק שהיא צצה לה גם אז. לאחר זמן מה התחלתי לבקש מכשיר טלפון לצלצל למשפחתי, שאחר כך התברר לי שהייתה כבר די מודאגת כי שמעה שהיה פיגוע במקום אליו הייתי צריך להגיע, ומכשיר הטלפון שלי לא ענה, וכל ניסיון לאתר אותי דרך הבסיס לא הצליח. אז גם הגיע נגד מהבסיס שלי לבקר קרוב משפחה שלו וראה שמצבו טוב, ואז הוא גילה אותי, ולמרות שעד אותו היום לא היינו בקשר ישיר, הוא נשאר לידי והמתין איתי עד שמשפחתי הגיעה. שלחתי אותו לבדוק מה עלה בגורלו של חברי החדש מחיל האוויר והוא גילה לי שהוא גם פצוע, שוכב במחלקה אחרת וגם הוא דואג לי – כאן התחילה לה ידידות מיוחדת במינה שממשיכה עד היום. ביום למחרת הגיע לבית החולים בחור דתי מירושלים וחילק לחיילים הפצועים דגל ישראל, ואני ששהיתי במחלקה לטיפול נמרץ תחת השפעת מורפיום ראיתי את הדגל ומיד ביקשתי שישימו אותו מעל מיטתי כמעין סימן מזל.

רציתי להאמין שהפגיעות הן גופניות בלבד ודחיתי כל בקשה למתן עזרה נפשית. חשבתי שלאחר גמר הפציעה הגופנית והחזרה לעבודה ההבראה הנפשית תבוא מאליה ולכן חזרתי לעבודתי חודשיים לאחר הפגיעה. למרות שגופנית עדיין היה לי קשה שכנעתי את הרופאה התעסוקתית להחזיר אותי לעבודה חלקית מתוך ציפייה שהחזרה לעבודה תקל מבחינה נפשית. אז לא ידעתי לקרוא לזה בשמות ורק ביקשתי לחזור לעבודה "כדי שתהיה לי סיבה לקום בבוקר". לבסוף, כשהזיכרונות והרגשות הציפו אותי מעבר למה שהייתי מסוגל להכיל, ולאחר שקיבלתי עצות מאותו נגד שנפצע איתי, מאחותי ומחברתי, פניתי לעזרתה של פסיכולוגית - מקצוע שלא הכרתי עד אותו הרגע וחשבתי כמו כל מי שלא מכיר "שרק פסיכים הולכים לפסיכולוג". חשבתי שפגישה אחת או שתיים יפתרו לי את כל הבעיות בחיים, אבל תוך כדי הטיפול הארוך שבעצם עדיין לא הסתיים לחלוטין גיליתי שלמרות שאינני יודע כלום על מקצוע הפסיכולוגיה אני מתיישב ומתחיל לדבר ותמיד מוצא נושאים לשיחה – כנראה היו הרבה רגשות ומחשבות שהיו צריכות טיפול .

אספתי לי בשקית, ניילון מזכרות מהפיגוע, עיתונים מיום הפיגוע, כתבות שפורסמו מאוחר יותר על משפחת המחבל, כתבות מהאינטרנט מיום הפיגוע, מכתבי תמיכה שקיבלתי בעת שהייתי מאושפז בבית החולים, תמונות שצילמתי, הקלטת כתבה בוידיאו שהוקרנה בערוץ 1 עליי, הדפסות של התכתבויות ביני לבין אחותי בתקופה שלאחר הפיגוע. גם היום כל פתיחה של השקית (שהפכה לקופסא) מלווה ב"פחד" מה יצא מהקופסא, אילו זכרונות יעלו, לפעמים בעת קריאת מכתבים מתוך הקופסא זולגת לה דמעה, או איזושהי תחושת הזעה.

מספר דוגמאות לנושאים שהעסיקו אותי ועלו בטיפול הפסיכולוגי:

תוך כדי הטיפול הבנתי שבפיגוע נהרגו שני אזרחים וחייל ושהחייל מטריד אותי. אני חושב עליו מתעניין בו מוצא את עצמי מדבר איתו ומתייעץ איתו, עולה לקיברו , מנסה להנציח את זיכרו, כאשר השיא הרגשי היה בהתייצבות בטקס האזכרה הצבאית במלאת שנה למותו - אירוע שהתכוננתי אלייו מראש אך עדיין הוא היה לי קשה כי שימש לי מעין תזכורת מה היה עלול לקרות לי.

מספר שירים וסיפורים שהכרתי מהעבר פתאום קיבלו משמעות אחרת לגביי, ודרכם ניסיתי להתקדם בטיפול הפסיכולוגי ע"י שימוש בהם להסביר מה אני מרגיש לדוגמא: שירה של מרים ילן שטקליס – "דני גיבור ... אינני בוכה אף פעם, אך הדמעות זולגות מעצמן" סימל אצלי את החשש האם אני צריך להיות חזק או שמותר לי לבכות ולהביע מה שיש לי בלב. שירו של שלמה ארצי – "גם חרש רוצה לשמוע שוב, גם עיוור רוצה עניים אפילו לדקה", העלה לי את ההתמודדות עם הנכות. סיפרה של מיכל סנונית "ציפור הנפש" הסביר לי פתאום מדוע פתאום נושא אחד מעסיק אותי ולמחרת נושא אחר- זו רק הציפור שהחליטה לפתוח את מגירת הפחד או מגירת העצב או מגירת הפחד מהמוות.

יחס הסביבה – זהו דבר מסובך ומורכב, בעיקר משום שהאנשים השונים מסביבך הם שונים ומורכבים. יש קרובי משפחה שפשוט לא ידעו איך ל"אכול" את האירוע ולכן ניתקו קשר. יש שהתקרבו יותר, לדוגמא אחותי שעמה תמיד היה לי קשר מופלא שרק התחזק וביחד עברנו חלק גדול בטיפול הנפשי בכך שהיא עזרה לי לעבד מחשבות שהיו לי. ויש את החברה מלפני הפיגוע (שמאז הפכה להיות אשתי) ששמה חומות הגנה סביבה ופסלה כמעט כל סיפור חוויה שניסיתי לספר - דבר שהכאיב לי מאוד בהתחלה - אך כשהבנתי שחומות ההגנה הן לא נגדי אלא כחלק מניסיון שלה להתמודד אז התחלתי לקחת את הדברים בפרופורציה אחרת.

אחרי שנה עברתי ניתוח בניסיון לתקן אוזן שאיבדה שמיעה, ועצם הידיעה על חזרה למסדרונות בית החולים גרמו למחשבות להתפזר ולהכאיב, כמו גם הפחד מה"מוות", ובעיקר האם זו התגרות בגורל להיכנס לניתוח בהרדמה מלאה אחרי שבשנה קודם זכיתי בחיי במתנה.