אלי חוף - גזר דין

בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו פ 040003/02

בפני: כב' השופט זכריה כספי
תאריך: 16/09/03

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה

נ ג ד

1. אלי חוף
הנאשם

ב"כ המאשימה: עו"ד ר. ארז ועו"ד ר. שביט
ב"כ הנאשם 1: עו"ד מ. ישראל ועו"ד צ. פורר

גזר - דין

מעשי הנאשם

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בכתב האישום המתוקן, בגין מעשי עבירה שעשה החל משנת 1989 ועד אמצע שנת 2000, בעת ששימש ראש היחידה לתביעות תגמולים והטבות באגף השיקום במשרד הבטחון ומשנת 1993 - כסגן ראש אגף השיקום במשרד, והיה אחראי, מתוקף תפקידו, בין היתר, על ביצוע ההוראות בכל הנוגע לשיקום ואישור סיוע כספי, הלוואות והטבות אחרות לזכאים שהם נכי צה"ל, משפחות שכולות ויתומים ושימש גם כנציג אגף השיקום בוועדות שונות של משרד הבטחון שדנו בבקשות הזכאים.

נאשם 2, יהושע תורג'מן, שהורשע גם הוא על פי הודאתו, הוא נכה צה"ל קטוע-רגליו ופגוע קשה, שהיה נשוי בין השנים 1977 ו- 1997 לאחיינית אשתו של הנאשם.

על פי האישום הראשון, פעל הנאשם, במהלך כעשר שנים עד שנת 1998, במסגרת קשר שקשרו שני הנאשמים, להשגת זכויות שיקום והטבות לנאשם 2, חלקן בניגוד לנהלים ולהוראות ומבלי שיידע את הנוגעים בדבר, אודות קרבת המשפחה ביניהם, על מנת שנאשם 2 יקבל במרמה ממשרד הבטחון את הזכויות וההטבות שלא הגיעו לו כדין.

לאחר שבקשתו של נאשם 2 לשיקום אושרה ובחר בשיקום באמצעות תחנת דלק ולא באמצעות קבלת רשיון להפעלת מונית, אישר לו הנאשם, בחודש ספטמבר 1990 רשיון למונית, שנרכש על ידו תמורת 36,000 ש"ח ששילם למשרד התחבורה.

בחודש מרץ 1991 אישרה ועדת שיקום באגף, בה נטל חלק הנאשם, שרשם את החלטתה, את שיקום נאשם 2 בתחנת דלק בבעלות חברת הדלק "פז", בעמק האלה ולאחר משא ומתן עם החברה, חתם נאשם 2 חוזה עימה, במסגרתו קיבל זכויות בתחנה, סכום של 50,000 דולר ותשלום חודשי למשך שנה של 1,500 דולר, כפיצוי עבור כדאיות נמוכה שלה. מאז ועד שנת 2000, פעל הנאשם, כדי להגדיל את הכנסותיו של נאשם 2 בתחנה, באופן שהשניים הציגו את מצבו הכלכלי הקשה של זה וכך זכה הנאשם 2 לתשלומים שונים וכן חתם עם גורמים חיצוניים חוזים לענין שימוש בשטח התחנה ובמבניה.

באוקטובר 1991, לאחר שסיכם עם נציג חברת "דור אנרגיה", אשר ביקשה להקים תחנת דלק באלקנה ללא שיתוף בפועל של זכאי משרד הבטחון, כי החברה תשלם למשרד הבטחון תשלום חודשי של 3,000 ש"ח, כפיצוי למשך חמש שנים, לנכה צה"ל המפעיל תחנת דלק קטנה, העבירה החברה, על פי סיכום זה, לחשבונו של הנאשם 2 את הפיצוי החודשי האמור החל מחודש מרץ 1993 ועד חודש פברואר 1997.

בחודש יוני 1994 העביר הנאשם לתורג'מן, נאשם 2, רשיון למונית, אותו רכש מנכה שנאלץ להשיבו למשרד הבטחון, בעקב בעיות בריאות שמנעו ממנו את מימוש הפעלת המונית וזה שעה שלתורג'מן היה, כבר, רשיון למונית והוא גם שוקם בתחנת דלק.
נאשם 2 השכיר כל רשיון מונית עבור 400 דולר לחודש.

בחודש יולי 1994 אישרה ועדת שיקום במשרד, בה נטל חלק הנאשם, שותפות לנאשם 2 בתחנת דלק שעתידה היתה לקום במושב משואות יצחק, בעקבות הטענה לכדאיות כלכלית נמוכה של התחנה שברשותו בעמק האלה. אגב כך, לא יידע נאשם 1 את חברי הוועדה, כי תורג'מן מקבל סיוע זמני בתחנה באלקנה ומחזיק בשני רשיונות להפעלת מונית.

במהלך חודש דצמבר 1994 הגיע הנאשם להסדר עם נציגי חברת "דלק", לפיו תשלם החברה, מחודש ינואר 1995 ועד אוקטובר 1996 פיצוי כספי חודשי בסכום של 1,300 דולר, שיועבר לנכה, בשל כך שנכה צה"ל שהפעיל תחנת דלק באילת, עזבה. בהמשך פנה הנאשם לראש אגף השיקום וסיפר לו על ההסדר עם חברת דלק וכי הדבר ישמש כהסדר מוגבל בעבור נאשם 2, עד שיקבל את זכויותיו בתחנה במשואות יצחק, תוך שהעלים ממנו במרמה כי זה מקבל תגמול חדש מתחנת אלקנה ומחזיק בשני הרשיונות להפעלת מונית. כך קיבל נאשם 2, על פי הנחיות הנאשם, מינואר 1995 ועד אוקטובר 1996 סכום חודשי זה.

בהמשך ובניגוד להנחיית ראש האגף, אישר הנאשם את הארכת ההסדר הזה, כך שנאשם 2 קיבל עד ספטמבר 1998 סכום חודשי של 14,000 ש"ח ובהמשך, סכום של 19,000 ש"ח, עד סוף שנת 2000.

בחודש יוני 1996 התכנסה ועדה של האגף לדון, בין היתר, בשיקומו של נאשם 2 באמצעות תחנת דלק ונאשם 1 נכח בה כנציג האגף. הנאשם הציג את תורג'מן כנכה ששוקם בתחנת עמק האלה, הפועלת על סף כדאיות כלכלית ונמנע לחשוף בפניהם את יתר ההטבות בהן זוכה, כנזכר. באותו מעמד אישרה הועדה את שיקומו באמצעות תחנת דלק במושב משען, כפתרון קבע, במקום התחנה במשואות יצחק.

בעקבות החלטת הועדה, תיווך הנאשם בין חברת הדלק "אלון", לבין תורג'מן, באופן שנחתם חוזה, על פיו קיבל זה האחרון, החל מדצמבר 1998, סכום חודשי מינימלי של 6,000 דולר והכנסות נוספות, אם תהיינה, כתמריץ.

כך ניצל הנאשם את מעמדו ותפקידו כדי לאפשר לנאשם 2 לקבל במרמה, בנסיבות מחמירות, זכויות והטבות שלא הגיעו לו כדין, תוך העלמת מידע ועובדות והורשע, על פי המפורט לעיל בעבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

באישום השני, פעל הנאשם, במסגרת הקשר שבין השניים, תוך הצגת מצג כוזב, כדי לאשר לתורג'מן מענקים שלא כדין. כך גרם לקבלת סכום של למעלה מ- 325,000 ש"ח ע"י נאשם 2, כספי עזבון שנתרמו, באמצעות האפוטרופוס הכללי לטובת אגף השיקום, עבור רכישת דירה לנכה צה"ל. הוא עשה כן לאחר שהתבקש להציג מועמד לקבלת המענק והמליץ על נאשם 2, לצורך כך. במסמך שכתב למי שכיהן, אז, כסגן ראש אגף השיקום ויו"ר ועדת עזבונות במשרד, פירט, במרמה, את מצבו הקשה, כביכול, של תורג'מן ונמנע מלציין את הסיוע והכספים שקיבל מן האגף.

בהמשך, העביר הנאשם חוזה פיקטיבי לרכישת דירה שחתם תורג'מן, על מנת שיוכל לזכות, במענק האמור.

בחודש יוני 2000, ביודעו כי נאשם 2 פנה, בכוזבין, בבקשה לסיוע בשיקומו מחמת מצבו הכלכלי שהחמיר, הנחה עובדת שיקום בלשכה ברחובות לאשר לו מענק של 30,000 ש"ח, שהועבר, בסמוך לכך, לחשבונו של נאשם 2.

בגין אלה הורשע הנאשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק ושימוש לרעה בכוח המשרה, לפי סעיף 280(1) לחוק.

לפי האישום השלישי ניצל הנאשם נכה צה"ל, שאושרה לו הפעלת מונית, כדי לגנוב כספים ממשרד הבטחון ולקבל כספים במרמה מן המשרד בעבור נאשם 2. לצורך כך שכנע, בחודש דצמבר 1998, את הנכה, להעביר את תמורת הרשיון בסכום של 80,000 ש"ח, במזומן, אותו קיבל ממנו במשרדו. בהמשך אישר, במרמה, תשלום מענק של כ- 130,000 ש"ח לחשבונו של הנכה, התקשר עימו, הודיעו, כי סכום הכסף הופקד בחשבונו בטעות וביקשו להחזירו לו במזומן. הנכה, לאחר שנועץ עם הבנק, החזיר לנאשם, במזומן, סכום של כ- 30,000 ש"ח ואת היתרה, 100,000 ש"ח, החזיר בהעברה לחשבון של משרד הבטחון.

חודש מאוחר יותר אישר הנאשם, שוב, במרמה, מענק כספי של כ- 130,000 ש"ח לאותו נכה והורה, כי סכום של 100,000 ש"ח ממנו יועבר לחשבון הבנק של נאשם 2, שנפתח עבורו ע"י המשרד.

כך גנב הנאשם סכומים של כ- 80,000 ש"ח וכ- 30,000 ש"ח, כמפורט, וגרם לקבלת 100,000 ש"ח במרמה, באמצעותו, על ידי נאשם 2.

מכוח אלה הורשע בעבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, גניבה בידי עובד הציבור, לפי סעיף 390 לחוק וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק.

לפי האישום הרביעי, כאשר טיפל בזכאים שזכותם לרשיון מונית בוטלה, גרם, במרמה, לכך שזכאים אחרים, שרכשו זכויות אלה, שילמו לו סכומי כסף עבור הרכישה, בתואנה, כי אלה יועברו לזכאים שזכותם בוטלה. כספים אלה שקיבל, גנב ושלשל לכיסו. בחלק מן המקרים אישר הנאשם, במרמה, תשלומי מענקים והלוואות עבור זכאים לתמורה כספית מבין מעבירי הזכויות, ואלה הועברו לחשבונותיהם.

בחלק אחר אישר מענקים והלוואות למקבלי זכויות או מעביריהן, ואלה העבירום במזומן אליו בתמורה לקבלת הרשיון.

באחד מן המקרים אישר, במרמה, רשיון למונית לאחיו של תורג'מן, שאיננו מוכר כנכה צה"ל, קיבל ממנו סכום במזומן של 80,000 ש"ח, אותו גנב ושלשל לכיסו.

במעשיו אלה, שבוצעו בשנים 1997 עד 1999, ב- 14 מקרים (המפורטים בנספח לכתב האישום), קיבל הנאשם במרמה וגנב סכום כולל של כ- 800,000 ש"ח.

כאן הורשע הנאשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, גניבה בידי עובד הציבור, לפי סעיף 390 לחוק, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק וגניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(3) לחוק.

על פי האישום החמישי ניצל את ידידותו עם אחות של נכה צה"ל והעביר לחשבונה, בתואנה, כי המדובר בכספים שלו, שאיננו מעוניין, כי יגיעו לחשבונו המשותף עם אשתו, סכומי כסף, מכספי המשרד, שהורה, במרמה, על העברתם לחשבון. לאחר מכן קיבל מידיה את הכספים במזומן.

כך עשה 3 פעמים במהלך השנים 1996 עד 1999, וגנב סכום כולל של כ- 115,000 ש"ח.
באישום זה הורשע הנאשם במרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין ובגניבה בידי עובד הציבור, לפי סעיף 390 לחוק.

לפי האישום השישי קיבל הנאשם בחודש אפריל 2000, מנכה צה"ל שהחליף את רכב הנכה שלו, את סכום חובו בגין הפרשי מסי המכס בשיעור של כ- 15,000 ש"ח, במזומן, שלשלו לכיסו וגנבו. לאחר מכן מילא אישור, לפיו שילם הנכה את חובו בגין מסים אלה למשרד הבטחון ומכוחו קיבל הנכה את הרכב החדש.

בגין מעשיו אלה הורשע הנאשם בעבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(3) לחוק העונשין ובמרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק.

הראיות לעונש

מטעם התביעה העיד עמוס ירון, מנכ"ל משרד הבטחון, שסיפר על אגף השיקום ועל מהלך שרותו של הנאשם, במשך השנים, באגף. עוד עמד על הנזקים, מנקודת מבטו, בעיקרם תדמיתיים ופגיעה באמון, שנגרמו לאגף השיקום לאחר שנחשפו מעשיו של הנאשם. לדעתו, המדובר בכתם על כל המערכת ושבירת אמון מוחלטת בין ציבור הנכים והמשפחות השכולות לבין המערכת. להערכתו, דומים מעשיו של הנאשם למעשיו של רמי דותן, מי שהיה תא"ל בחיל האוויר ונידון בבית דין צבאי למאסר ממושך.

התביעה הגישה טבלה מסכמת (ת/1) של הנזקים הכספיים באישומים השונים בכתב האישום, משוערכים לעת האחרונה.

מטעם ההגנה העידה שורה של עדי אופי בעבור הנאשם, מרביתם נכי צה"ל, כולל יו"ר ארגון נכי צה"ל, וכן אריה פינק, מי שכיהן כראש אגף השיקום במשך כ- 23 שנים, עד שנת 1990.
העדים כולם ידעו במה הורשע הנאשם ועמדו על חומרת מעשיו. עם זאת פרשו את הצדדים החיוביים שבעבודתו, תארו את מסירותו הרבה לנכים ולמשפחותיהם ואת הסיוע הרב שהגיש להם יומם ולילה, כך ממש, הרבה מעבר למתחייב מתפקידו. "הוא הכניס נשמה בתוך עבודתו. מאות ואיני רוצה לומר אלפים, כדי שלא להיתפס פה (בהגזמה - ז.כ.), מהאנשים, חייבים לו את חייהם", הדגיש יו"ר ארגון הנכים, משה מטלון.

עו"ד יוסי כהן, נכה צה"ל שנפצע אנושות ושוקם, עורך דין מצליח מן השורה הראשונה, דחה נסיעה לחו"ל, כדי לבוא ולהעיד בעבור הנאשם. הוא הבהיר, כי הנאשם אחראי, הלכה למעשה, לכך שלמד את לימודי המשפטים וסיימם בהצטיינות, שכן בתחילה שוקם כנהג מונית. הנאשם הוא שהזמינו אליו ועל בסיס נתוניו הטובים המליץ בפניו, אף דחפו, להחל בלימודיו, כנזכר. גם במהלך הדרך סייע לו ובהמשך, גם לנכים רבים, באמצעותו. הוא עצמו, כרבים אחרים, היה אחוז הלם ותדהמה כאשר פורסמו בציבור מעשי הנאשם.

גם העדים האחרים, נכי צה"ל ברמות פגיעה קשות ובן משפחה של נכה קשה, סיפרו על הסיוע והעזרה ובמיוחד בשעות משבר ומצוקה, נפשית וכלכלית כאחד, שהושיט להם הנאשם, ועד כדי הצלת נפשות ממש.

אריה פינק, ראש אגף השיקום לשעבר, עמד על תכונותיו של הנאשם, נכונותו להקשיב ולהתמודד עם בעיות סבוכות וקשות ועל ההבנה שגילה כלפי האנשים שבאו אליו בשעות משבר קשות. "זכור לי שהאיש פעל ללא לאות", הוסיף, "כדי למצוא פתרונות ולהענות לאנשים שמגיעים להם שרותים והטבות וכדי למצוא את הדברים בסביבה יוצאת-דופן, בחריצות וביעילות... בתקופה שאני הכרתי אותו, הוא היה, מבחינתי, דוגמא של משרת ציבור נאמן". וסיים: "הוא בהחלט היה עובד מצטיין וחום הלב והיחס האנושי והחם היו המאפיינים הבולטים שלו".

ד"ר רוני פיאמנטה, פסיכולוג קליני, סיפר על מצבו הנפשי של הנאשם, שפנה אליו להתייעצות בתחילת מרץ 2003. הוא תיאר אדם עצוב, שבור, מדוכא ומכה על חטא. העד התרשם, כי הוא שרוי במצב של שברון לב על רקע הגעתו למצב זה, רואה עצמו כמי שעולמו חרב עליו, בלא עתיד, מי שיחסיו עם ידידים ואחרים התרסקו ונעלמו, בוש מפני ילדיו ומצוי במצב של משבר משפחתי כאשר חומה קמה בינו לבין אשתו.

הוא אבחן, כך אמר, בנאשם, תסמונת מוכרת הנקראת חבלה כתוצאה מאשמה על הצלחה. לדעתו, על הרקע המשפחתי ממנו צמח, כאשר הוא לבדו הפגין כישורים גבוהים וחרג מן המציאות הסוציו-אקונומית בה גדל, התפתח אצלו דחף לפגוע בעצמו, כפי שאכן עשה במעשי העבירה שביצע.

בחקירה הנגדית התקשה ד"ר פיאמנטה להגן על אבחונו זה. מתברר, כי לא ערך לנאשם מבחנים כלשהם, כולל פסיכו-דיאגנוסטיים והתבסס רק על ראיון קליני לבדו. הוא התקשה להסביר כיצד מתיישב אבחונו האמור עם ביצוע עבירות, בהסתר, במשך שנים, מה עוד שלא עיין בכתב האישום בו הורשע הנאשם. הוא לא יכול היה גם להצביע היכן הוא מאתר אצל הנאשם את הרצון להיתפס, בשעה שהנאשם עצמו, כך הודה העד, כופר באבחון זה.

ההגנה הגישה תיק מסמכים (ס/1) ובו, בין היתר, מכתבי הערכה ותודה, שנכתבו אודותיו במהלך השנים ועד לעת האחרונה וכן תיעוד אישי ורפואי ופרסומים בתקשורת אודותיו.

טיעוני הצדדים

התובעת תיארה את מהלך עבודתו של הנאשם במשך השנים עד היותו, לפני חשיפת מעשיו, מועמד, כמעט וודאי, לתפקיד ראש אגף השיקום במשרד הבטחון.

היא עמדה על טיב עבודתו ומילוי תפקידו, רחב-ההיקף והסמכויות וכיצד גדע, במעשיו הקלוקלים, את התנהלות חייו, שמו הטוב ואת מעמדו הבכיר, בהם זכה בעמל רב ובזיעת אפיים. אלא שעל אלה, אין לו אלא להלין על עצמו.

התובעת סקרה את העבירות בהן הורשע הנאשם, את נזקן הכספי הניכר ואת הדרך, שיטת הפעולה ותדירות המעשים, המציירת תאוות בצע חסרת-מורא, באמצעות שליטה בלעדית בהעברות כספי משרד הבטחון, בתחום זה, שנוצלה לביצוע הגניבות על ידו ולזיכוי כספי, במשך שנים, למי שאינם זכאים לכך כדין.

היא הפנתה להיבטים הכספיים, שעל פיהם (הטבלה ת/1) סכום הנזק שגרם הנאשם, צמוד למדד, נכון להיום, וכולל סכומים שקיבל נאשם 2, הוא כ- 1,773,000 ש"ח. בגדר זה אינם כלולים סכומי הפיצוי וההטבות הכספיות שקיבל נאשם 2 מחברות הדלק, כמפורט באישום הראשון.

התובעת הציגה את הסדר הטיעון שנחתם עם נאשם 2 ולפיו התחייב בהשבה למשרד הבטחון בסכום של 1,550,000 ש"ח. ברכיב הכספי של העונש, הציעו הצדדים גם להטיל עליו קנס בסכום של 100,000 ש"ח.

למרות שהסכימה, כי הניזוק (המדינה - משרד הבטחון) איננו יכול ליהנות פעמיים, לאחר ששמעה, כי גם בדעת הנאשם להשיב למשרד הבטחון כספים, בשיעור של 1,000,000 ש"ח, (מה שעשה, בינתיים, בהפקדה לגזברות), ביקשה לקחת בחשבון גם את הסכומים הכספיים שלפי האישום הראשון, שלא נכללו בטבלה ת/1 ואת העובדה, כי הסכומים המשוערכים אותם גנב הנאשם, לפי יתר האישומים, מסתכמים ב- 1,258,000 ש"ח.

התובעת ביקשה לדחות את חוות דעתו של הפסיכולוג ד"ר פיאמנטה והצביעה על הליקויים בהערכותיו המקצועיות.

מתוך הסתמכות נרחבת ומפורטת על פסיקה שהביאה, על שיקולי הענישה הראויים בעניננו, וכן על נסיבותיו האישיות של הנאשם, שאיננו חסר-אמצעים, עתרה התובעת להטיל עליו עונש של מאסר בפועל ההולם את חומרת העבירות, כפי שתוארו בטיעוניה, מאסר על תנאי מרתיע, פיצוי כספי למשרד הבטחון וקנס כבד שעונש מאסר בצידו.

הסניגור לא חלק על חומרת מעשיו של הנאשם, אך ביקש להביא, כנגדה, נימוקים רבים לקולא, תוך העמדת הדברים במידתם הנכונה והראויה, כולל ראיה נכוחה של כל אחד מן האישומים ומשמעויותיהם, כולל אלה הכספיות.

לטענתו, עדותו של מנכ"ל משרד הבטחון לא היתה מאוזנת והיתה בה מידה לא-קטנה של נקמנות שאיננה במקומה, כולל ההשוואה, הבלתי-תסולח, לדעתו, של הנאשם לרמי דותן, שמסכת מעשיו שונה וחמורה בהרבה, ממעשי הנאשם.

הוא כפר בתוצאות של שבירת האמון המוחלטת שגרם, כביכול, הנאשם, במשרד הבטחון, מצד הזכאים, הנכים ובני המשפחות השכולות. על כך ניתן היה לעמוד, כך הוסיף, מעדויות הנכים שהעידו בבית המשפט, מעדות יו"ר ארגון הנכים, שהסתכן בעצם מסירת עדותו, כך הוברר, ומעדות ראש האגף לשעבר, שהציג את הדברים בתוך איזון ראוי.

שמעתי מן הסניגור דברי רקע על אישיות הנאשם ומשפחתו והפניות אל דברי הנכים, עדי האופי, שתיארו בהתרגשות בבית המשפט, כנזכר, את שעשה הנאשם למענם, במיוחד בשעות מצוקה קשות.

הוא עצמו ביקש להתייחס אל אותו חלק בחוות דעתו של הפסיכולוג, שלא היתה מחלוקת אודותיו ואשר תיאר את קשיי הנאשם ומצוקותיו.

גם על עשרות מכתבי ההערכה והתודה עמד הסניגור, הגם שכותביהם לא ידעו, בשעת הכתיבה, אודות מעשי העבירה של הנאשם, שטרם נחשפו אז. עם זאת ביקש להעריך, כי רבים מהם היו חוזרים על הדברים, כדוגמת העדים שהעידו, אפילו ידעו על חטאיו.

בשיקולי הענישה ביקש לציין, לקולא, את הודאת הנאשם, בעלת משמעות מיוחדת, שחסכה הוצאות, זימון עדים רבים, זמן שיפוטי ואף עינוי דין לנאשם, הסובל רבות בשל עינוי זה.
עוד הפנה לחרטתו של הנאשם, עד עומק ליבו, והיותו בוש ונכלם - והרבה מעבר לזה - בשל מעשיו, ציין את מצוקותיו המשפחתיות והאישיות והדגיש את משמעות השבת הכספים, בשיעור של 1,000,000 ש"ח על ידו, כשהיא מצטרפת להשבה של סכום בשיעור 1,550,000 ש"ח, ע"י נאשם 2.

על פי הבהרותיו, המדובר, בהיבט הכולל של ההשבה בתיק זה, בפיצוי המדינה מעבר לשווי הנזק שנגרם לה, שהרי הנזק שנגרם לפי האישום הראשון, איננו למדינה.
הוא התקומם כנגד פרסומי התקשורת, שהפריזו מאד בתאור מעשי הנאשם, עיוותו אותם וחרצו, בדרך כזו, את חריפותם, לדעתו.

מתוך הפנייה גם לאסופת פסיקה משלו, ביקש הסניגור לעשות את האיזון הראוי בין השיקולים כולם.

דברי הנאשם

הנאשם, כבן 52 שנים, בדברו האחרון, דיבר בהתרגשות בולטת, על סף דמעות ומתוך בכי ממש. הוא הביע חרטה עמוקה, כנה ואמיתית ותיאר את סבלו האישי, ימים כלילות, בלא שינה. בבקשו רחמים פירט את מצוקותיו ואת פירוק משפחתו וסיפר, כי הוא בוש להביט בעיני ילדיו, שנפגעו חמורות בעטיו.

הוא הודה והתוודה על כך שמעשיו חמורים, אך ביקש לזקוף לזכותו את מעשי הטוב והחסד שעשה במשך השנים, ולנהוג עימו במידת החסד והרחמים, באופן שיוכל לחזור לחברה, לתרום לה ולהשתקם. ואם לא למענו, כי אז למען ילדיו.

שיקולי הענישה

ראשית לכל, בדומה לכל נאשם שגזירת דינו על הפרק, יש להעריך את מעשיו, משמע, לבחון את חומרתם, בדרך של בדיקת שיעור הענישה עבורם, שנקבע בגבול המירבי, בחוק, אופיים, משמעויותיהם, מימדיהם ונזקם, תחומי ביצועם וזמניהם ועוד ממין אלה.
מטבע הדברים הוא, ולכך זכאי כל אדם שפשע וסרר, שיש להעמיד מול השיקולים הנזכרים, את מה שעומד לזכותו, בין במעשיו הטובים שעשה במשך שנותיו, בין בנסיבות אישיות הראויות להילקח בחשבון, בהקשר זה, ובין מתוך המשפט גופו ואופן ניהולו, כמו הודיה, חרטה ועוד.
על שקלא וטריא זו עמד כב' השופט ברק כתוארו דאז, בע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י לד (2) 421, בעמ' 434:

"המשפט הפלילי מגדיר התנהגות אסורה וקובע את הסנקציה שבצדה. מטרתה של הסנקציה היא להבטיח את קיומה של הנורמה, ולהביא לידי כך שההתנהגות אשר אותה מבקשים למנוע אכן תימנע. בדרך כלל קובע המחוקק סנקציה מקסימלית, ומעניק שיקול דעת לשופט לקבוע את הסנקציה הספציפית אשר הנאשם האינדיבידואלי צריך לשאת בה. הפעלתו של שיקול דעת זה הוא אחד מתפקידיו האחראים והקשים ביותר של השופט. הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לענין אינדיבידואלי... השיקולים אותם רשאי וחייב השופט לשקול הם רבים ומגוונים והם כוללים בחובם הן שיקולים כלליים והן שיקולים שהם אינדיבידואליים לנאשם העומד לדין... במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים... העונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' - אם תרצה פשרה - של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת 'שקלול' זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית, כפי שהיא מתבצעת על ידי בתי המשפט".

על שיקולי הענישה והאינדיבידואליות שלה, ראה גם את שנאמר על ידי המשנה לנשיא אלון בע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פד"י מג (4) 170, בעמ' 175-174 ובספרו של כב' השופט ח. כהן, "המשפט", בהוצאת מוסד ביאליק (1991) בעמ' 701. הכל כדי שיגיע השופט, כדבריו שם, "לגזר דין צודק".

אין חולקין על חומרת מעשי הנאשם, שנתבצעו וחזרו ונעשו, במהלך של יותר מעשור שנים. הוא שימש, בתחילתה של תקופה, בתפקיד בכיר באגף השיקום במשרד הבטחון ובהמשך מונה לסגן ראש האגף, וכל אותה עת, במקביל לעשייתו הפעלתנית במשרד, טובה וברוכה, כפי שהוברר, עשה בסתר למען מקורביו (בעיקרו של דבר בעבור נאשם 2) ולמען עצמו, כפי שפרטתי, בהרחבה, בראשית גזר הדין, תוך ניצול מעמדו הבכיר. כמי שהיה שליט, כמעט יחיד, כך התרשמתי ממה שהובא בפני, בכספי השיקום המיועדים לנכים, עשה בהם גם כבתוך שלו, ברמייה ובכוזבין. כמידת האמון הרבה שרחשו לו הממונים עליו ואחרים, כולל אלה שנזקקו לשירותיו הטובים, כך גודל ההפרה של האמון הזה והפגיעה בו. אפשר ומידת אמון זו - רבה מדי, מותר לי להעריך - היא זו שעומדת גם ביסוד אי-חשיפת מעשיו, מדאיג, צריך לומר לגבי מערכת כמערכת הביטחון, במשך שנים הרבה. מותר לי להניח, כי כבר הופקו לקחים גם מכך, בדומה למה שצריך היה להיות מופק ממקרים אחרים, אליהם אשוב בהמשך. שוב מצינו, איפוא, עובד ציבור בכיר שסרח, נכשל חמורות והוליך עצמו, כמו אחרים כמותו בשירות הציבור והמדינה, במשך השנים, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. גדול קלונו וגדול קלונם של מעשיו.

על משמעות קלונה של עבירה, כשהיא נעברת על ידי איש כנאשם, עובד הציבור ונאמן המערכת, עמד כב' השופט, כתארו דאז, מורנו ורבנו ח. כהן בע"פ 395/75 צור נ' מדינת ישראל פד"י ל (2) 589, בעמ' 598:

"... לענין מידת העונש אינו דומה קלונה הרב של עבירה כשהיא נעברת בידי איש משכיל ונשוא-פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון: עבירתו של בעל 'הצווארון הלבן', המקפיד על נקיון בגדיו ומזניח נקיון כפיו, חמורה פי כמה וענשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים. ואם בכל מועלי המעל כן, בעובדי ציבור וראשי מוסדות ונאמני המדינה, לא-כל-שכן...".

הצורך בשמירה על נקיון הכפיים וטוהר המידות הוא שמכתיב, כך הוסיף ולימדנו, בע"פ 364/76 גוזלן נ' מדינת ישראל פד"י לא (2) 405, בעמ' 411, את ענישתם של עובדי הציבור שסרחו, למען יראו וייראו:

"... תופסים מקום בראש, עובדי הציבור אשר מעלו בתפקידם: אחת דינם למאסר, יהא אשר יהא הזמן שחלף מאז ביצוע עבירותיהם. הם חייבים במאסר, לא מפני שמהבחינות האישיות שלהם ראויים הם למאסר, אלא אף על פי שמבחינותיהם האישיות אולי אינם ראויים למאסר. השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי מחייבת הטלת מאסר, למען ישמעו ויידעו שיהיו אשר יהיו הנסיבות האישיות המקילות שבמקרה פלוני, שום עובד ציבור המועל בתפקידו אינו יוצא בעונש קל מזה".

ראה גם את שנאמר על ידי כב' השופטת בייניש, בע"פ 2499/97 טופול נ' מדינת ישראל, תק-על

(99) 2, 1111, אודות עבירות של שחיתות, גניבה ושליחת יד בכספי הזולת.

ולבד מהשחתת המנגנון של השירות הציבורי, בתחום כה רגיש וייחודי, עומדת הפגיעה החריפה, כפי שהזכרתי, באמון: באמון העמיתים והממונים במערכת הבטחון כבאמון האזרחים והנזקקים לשירותו, כאחת. ובמלוא ההיקף, הלא זה אמון הציבור. הציבור הוא שראה את מסירותו של הנאשם ואת עבודתו הנאמנה, כמו גם את דרכו הטובה וחסרת הדופי - ורק את אלה - ואת מיומנותו המקצועית, שהפיח בה בשנות עבודתו, רוח ונשמה. הציבור הוא שגם השליך עליו את יהבו, מהכא ומהתם, והפקיד בידו סמכויות ואחריות, בקנה מידה ובשיעורים כספיים ניכרים.

על חשיבות הערך המוגן של אמון הניתן בממלא תפקיד ציבורי, עמד חברי כב' השופט מודריק בת.פ. 40035/01 מדינת ישראל נ' יאיר כהן, דינים מחוזי לג (1) בעמ' 24, שגם ענינו בבכיר, סגן חשב משלחת משרד הבטחון בארה"ב, שסרח.

על הפגיעה באמון, מנת חלקם של זכאי השיקום במשרד הבטחון ובמיוחד הנכים, העיד, מנקודת מבטו שלו, מנכ"ל משרד הבטחון. נקל להבין את תחושותיו האישיות וגודל אכזבתו של מי העומד בראש הפירמידה המינהלית במשרד, בהקשר עניינו של הנאשם. עוקצה החריף של הפגיעה הזו באמון, שמצאה לה ביטויים קונקרטיים בציבור הנכים, מוקהה, במידה מסויימת, מתוך מה שהשמיעו עדי האופי מתוך ציבור זה, שאמונם לא פג ואף ביקשו לזקוף לנאשם גם את זכות מעשיו הטובים בעבורם ובעבור רבים אחרים.

ממדי הביצוע ונזקו, גדולים, יחסית. כבר אמרתי, כי המעשים מתפרשים על פני שנים ארוכות, למעלה מעשור. נזקם של אלה למדינה (משרד הבטחון), כולל מה שהיטיב עם נאשם 2, שלא כדין, עולה כדי 1,773,000 ש"ח, בערכים דהיום. אלה, כשלעצמם, סכומים ניכרים. שיעורים כאלה של מעל ושליחת יד, המציירים, עניינית, את היקף הפשיעה, דרכם להחמיר עוד יותר, את מה שנראה, בלאו-הכי, חמור לעצמו.

אלא שמול אלה עומדים שיקולים כמו החרטה ובצידה השבת הגזילה. גם על השיקולים האלה עמד כב' השופט ח. כהן בענין צור, שם בעמ' 599, ומקובל עלינו להביא את דבריו:

"לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמותו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתיים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעושה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות, כמו שהיושר הולך אחר הדין. משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תבעניים ואינם תאוותניים כולי האי; לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור את הפרצות ולחזק בדק החוק".

על בתי המשפט, כיוצא מזה, לעודד מעשי השבת הגזל בגזירת דין מומתקת, לימדנו, שם בעמ' 599

"פשיטא שמדיניות בתי-המשפט בפלילים צריכה להיות, לעודד נאשמים שיתקנו את המעוות שעיוותו במעשה עבירתם: ואין עידוד אלא בידיעה שמה שיתקנו יותר, ימתיק עליהם בית המשפט את דינם יותר, וכך אמנם מנהג נהוג בבתי-המשפט שלנו מימים ימימה, שאין לך עילה להקלת העונש, טובה ויעילה ומרשימה מעילת השבת הגזילה או שיפוי הניזוק...; יידע נא מראש שאם יחזיר, יוקל ענשו - ובלבד שיחזיר".

ועל צור, שדינו נגזר ל-15 שנות מאסר בפועל בגין שוחד ושלמונים שעלו על 15 מיליון דולר, אמר, שם בעמ' 600:

"אמת נכון הדבר שהמערער דנן החזיר עד כה רק מקצת הגזילה והשלמונים; אילו החזיר הכל, הייתי ממתיק עליו דינו בהרבה".

ביטוי של יישום השיקול הזה, הלכה למעשה, ראינו, לאחרונה, בע"פ 1341/02 מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002 (3) 2938, שם הקל בית המשפט העליון בעונשה של המערערת שגנבה 616,000 דולר מכספי מעבידיה, בשל תשלום בסכום של 350,000 ש"ח, ששולם לאחר גזירת דינה, על ידי משפחתה לחברת הביטוח, ששיפתה את הניזוקים. כב' השופטת דורנר, שסברה, כי העונש של 3.5 שנות מאסר בפועל שנגזר על המערערת, לאחר משפט הוכחות, הוא מתון יחסית, לנוכח סכום הכסף הגדול שנגנב, אמרה, כדברים האלה, בעת שהציעה להעמידו על 3 שנים, בהתחשב בהשבה של מקצת הכספים הגנובים:

"לא היינו, איפוא, מתערבים בעונש המאסר אילמלא הוחזרו 350,000 ש"ח מן הכספים הגנובים. אכן, זהו חלק מזערי מן הסכום שנגנב. ברם גם החזר סכום זה היה כרוך במאמץ בני משפחת המערערת, שעל פי הנטען אספו כל אשר להם כדי להשיב מקצת מן הגזילה - כידוע אינטרס ציבורי הוא לעודד החזרת הגזילה על ידי הקלה מסוימת בענישה, שמידתה תלויה בהיקף ההשבה".

את חרטת הנאשם בענייננו, מצאתי כנה ואמיתית. על אשר חווה, אישית, מאז נחשף קלונו, שמעתי מפיו, כמו גם מדר' פיאמנטה, הפסיכולוג שטיפל בו. האיבחון עליו ביקש הפסיכולוג להצביע, כמניע שעמד ברקע מעשי הנאשם, רחוק מלשכנע. בצדק לא חזר עליו הסנגור הנכבד ואף לא ביקש לבסס עליו ממצא כלשהו. עם זאת ניתן היה ללמוד גם מדבריו על מצבו של הנאשם, שבור, רצוץ, בוש בעצמו ונכלם גם מפני ילדיו והקרובים לו. כפי שלמדתי לדעת מתוך מה שהוגש על ידי ההגנה, היה גם למשיסה בתקשורת.

על עיקרן של תוצאות אלה, עמדה גם התובעת, שסברה, ובדין כך, כי אין לו לנאשם להלין אלא על עצמו.

על צפונות ליבו של הנאשם, בעת עשיית מעשי הקלקלה והמעל שלו, קשה לעמוד. כמו במקרים אחרים של גנבים ומועלים, כך, ובמיוחד מי שהיו עובדי ציבור רמים ונישאים, מותר להעריך, כי תאוות בצע, אם בעבור עצמו ואם בעבור מקורביו, עומדת בבסיסם של מעשיו. אפשר ותאווה זו, על רקע סמכויות רחבות, כיוצא מן המעמד הרם, העבירה אותו על דעתו, במובן זה שאיבד את הבלמים המונעים מאדם לפשוע ולחטוא ולא נתן דעתו לתוצאות הקשות והמרות, בעת שימוצה עימו הדין.

ההתעשתות והחרטה באו, אמנם, מאוחר למעשים, אך בכל מקרה, מעמד להן בעת גזירת הדין, במיוחד כאשר לוו בהודייה מלאה ובמניעת הצורך להזמין עדים רבים ולנהל משפט הוכחות מורכב, במשך זמן רב. לא-כל-שכן כך, כאשר לאלה נלוותה גם השבת הגזילה.

לאמיתו של דבר השבת הגזילה היא מלאה ולמעלה ממנה. ההשבה למשרד הבטחון, כאשר לוקחים בחשבון גם את הסכום שיושב, על פי ההסדר עם התביעה, על ידי נאשם 2, עולה על שיעור הנזק למדינה, בערכים של היום. היא עשויה, איפוא, לכלול גם את הנזק, ששיעורו לא חושב על ידי התביעה, לחברות הדלק, על פי האישום הראשון. כך יוכל משרד הבטחון לעשות שימוש ראוי ביתרה זו - מכספי החברות, המושבים - לטובת נכים הזכאים להטבות, בשעה שהנאשם, בכוזבין, גרם להפניית כספים אלה אל נאשם 2.

ברירת השיקולים

מה צריך שיהא דינו של נאשם זה? על מושכלות ראשונים ושיקול הדעת במלאכה קשה ועדינה זו, עמדתי בראשיתם של דברים. מלאכה זו של שיקול הדעת מבוססת על סמכותו של בית המשפט, הוא ולא אחר, לענוש את מי שהרשיע בדין. על סמכות זו, הכרוכה, מיניה וביה, באחריות, עמד כב' השופט מ. חשין, אמנם בהקשר של כיבוד הסדרי טיעון, אך הדברים יאים גם לענייננו; בהקשריו הרחבים, בע"פ 1289/90 יאיר לוי נ' מדינת ישראל, פד"י מח (5) 158, בעמ' 171:

"... הסמכות להשית עונשים על מי שהורשעו בדינם ניתנה לבתי המשפט, להם ולא לאחר זולתם. ועם הסמכות באה האחריות, שהרי כידוע, אין סמכות בלא שתילווה אליה אחריות, כשם שלא תתקיים אחריות אלא אם נלוותה אליה סמכות. עונשים חמורים כי יטילו בתי המשפט על עבריינים - כך יהיה בעונשים קלים - מעשיהם יזכום, מעשיהם יחייבום, והאחריות על שכמם תרבוץ".

ובעשותו כן, בעת שגוזר הוא את העונש הראוי, לדעתו, בית המשפט מפעיל את סמכותו שלו ואיננו בא מטעם אחרים, כדברי כב' השופט מצא בע"פ 4722/92 מרקוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מז (2) 45, בעמ' 57:

"יש לזכור, כי גם במילוי תפקידו בתחום הענישה אין בית המשפט פועל בשם הציבור כלפי הנאשם, אלא כפוסק בין הציבור (המיוצג על ידי התביעה) לבין הנאשם".

גזירת עונשו של הנאשם תיעשה באמצעות לקיחה בחשבון של שיקולי הענישה הרלבנטיים ואיזון ביניהם, תוך מתן משקל יחסי, לכל אחד מהם, בין אם הוא שיקול לחומרה ובין אם הוא משמש לקולה, והכל במסגרת מדיניות הענישה בסוג זה של עבירות ובנסיבות ענין זה.

עמדה על כך כב' השופטת דורנר בענין מזרחי:

"מטרות הענישה, המשקפות ערכים שונים ואף מנוגדים, הן מגוונות. כך, אף מול הגמול - שעניינו הגשמת הצדק ללא תכלית מעשית - עומדות מטרות תועלתיות: הרתעה כללית ואישית, מניעה, חינוך ושיקום. בקביעת העונש, על בית המשפט לאזן בין מטרות העונש השונות, תוך מתן משקל סגולי לשיקולי הענישה השונים, ההולם את סוג העבירה ואת נסיבות המקרה הקונקרטי".

הופניתי על ידי הצדדים הנכבדים למקרים אחרים, כדי שאראה מה עונשים נגזרו שם. מטבע הדברים הוא שאת המקרים החמורים, הביאה התביעה. מקצתם של אלה חמורה, בהרבה, מעניינו של הנאשם; הן מבחינת העושה, הן מבחינת מה שנעשה, והן מבחינת מה שלא נעשה - השבת הגזילה. ביניהם ענייניהם של צור, אתי אלון (ת.פ. ת"א 40182/02) וטופול, שהובאו, כך נראה, כדי להצביע על מדיניות הענישה, ככלל.

כך, בוודאי, עניינו של רמי דותן (ביד"צ מיוחד 1/91), החמור מענייננו בהיקף הגזל והמעל, עשרת מונים, ולא פחות מכך, במשמעויותיו הנרחבות, כולל במישור הבינלאומי, והפגיעה הקשה במערכת הבטחון, כולה, ובמיוחד בצה"ל. על אלה, ראה גם את דברי כב' השופט חשין, בבג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש ואח', תק-על 99 (2) 275, שעניינו החלטה להקל בעונשו של העבריין דותן. ההשוואה לעניינו של זה, היא בלתי ראויה.

אי אפשר, איפוא, ללמוד מענישתם של עבריינים אלה ולהקיש ממנה, באמת מידה משווה, על ענישתו של הנאשם שבכאן. השוואה כזו, קשה בכל מקרה. על הקושי הזה עמד כב' השופט גולדברג, בענין יאיר לוי, שם בעמ' 165:

"בהשוואה בין עונשים טמון קושי אובייקטיבי, שכן אין לך מקרה אחד הדומה בכל נסיבותיו למשנהו".

ההשוואה מושפעת, איפוא, בעיקרו של דבר ומעבר להשוואה אל מקרים אחרים, מגישת היסוד של בתי המשפט אל העבירות לסוגיהן, תוך לקיחה בחשבון את משמעות העבירה לגבי קורבנותיה ואת הסיכון אשר אותו היא יוצרת לאור טיבה.

ראה, שם, בענין לוי, וכן במובאה של כב' השופט גולדברג מתוך ע"פ 342/83 (לא פורסם).

בכפוף לקושי הזה ובהתחשב בחלק התקף שמתוך ההשוואה אל מקרים אחרים, אפשר להצביע על קווי דימיון, באשר לנסיבות (מעמד והיקף הגזל). אל עניינו של יאיר כהן, סגן חשב המשלחת, כנזכר, שדינו נגזר ל-48 חדשי מאסר, מתוכם 30 חדשים לריצוי בפועל ואל עניינו של חיים אורן קניין המשלחת (ת.פ. ת"א 411/93, דינים מחוזי, כרך כו (7) 813), שחברתי כב' השופטת קפלן-הגלר, גזרה עליו 3 שנות מאסר, מתוכן 15 חדשי מאסר בפועל וקנס ובית המשפט העליון (בע"פ 180/98, דינים עליון, כרך נד, 635) אישר את עונשו זה. על אלה הצביעה ההגנה.

עם זאת סברתי, כי למימד הזמן של הביצוע, ולמידת הפגיעה באמון, צריך לייחס משקל רב יותר בענישה, בהשוואה לעונשיהם של שני עובדי משרד הבטחון הנזכרים. על כן יהא עונשו של הנאשם גבוה משל אלה, במידה ממשית.

קציבת העונש

על פי מדיניות הענישה הנקוטה בידינו בעניינם של עובדי ציבור שסרחו ונטלו לעצמם או למקורביהם, במעל ובכוזבין, מקופת הציבור וגרמו לפגיעה באמון הציבור במערכת בה פעלו, ובשל הצורך להוקיעם ולהרתיע אחרים, יש לענוש את הנאשם במאסר בפועל משמעותי וממשי. מה שעשה, ביושר ובמסירות, למען הנזקקים לשירותו, הודייתו, חרטתו הכנה והשבת הגזילה, מעל ומעבר, בחישוב הכולל, יעמדו לזכותו, במידת עונש זה. בענישתו ראוי גם רכיב כספי של קנס. בקביעת שיעורו אקח בחשבון את השבת הגזל ואת תקופת המאסר הממשי שאגזור.

סיכומו של דבר הוא שאני גוזר על הנאשם עונשים אלה:

1. 6.5 שנות מאסר, מתוכן 4.5 שנים לריצוי בפועל והיתרה ע"ת ל-3 שנים שלא יעבור, במהלך תקופה זו, עבירה עליה הורשע או כל עבירת רכוש מסוג פשע או עבירה שיש בה יסוד של מרמה או הפרת אמונים.

2. קנס בסכום של 100,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו.

בשל השבת הכספים ע"י הנאשם בסכום של 1,000,000 ש"ח, שכבר בוצעה, והשבת הסכום הנוסף, כנזכר, ע"י נאשם 2, אין מקום לחייבו בפיצוי כספי. סכום השבה זה, שהופקד בגזברות, יועבר למשרד הבטחון.

זכות ערעור בתוך 45 ימים מהיום.

ניתנה היום י"ט באלול תשס"ג 16.9.03 במעמד הצדדים.
זכריה כספי, שופט