X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
ועדות רפואיות ועדות רפואיות רופאים מומחים רופאים מומחים מכונים רפואיים מכונים רפואיים הוראות אגף השיקום הוראות אגף השיקום ביטוח לנכי צה"ל ביטוח לנכי צה"ל הכפתור הכפתור
X סגירה
 

הפחתת אחוזי נכות לנכה צה"ל

בבית המשפט העליון

רע"א 7454/10

לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט נ' סולברג

המבקש: שמואל בנית

נ ג ד

המשיב: משרד הביטחון - אגף השיקום קצין התגמולים מחוז דן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 29.07.2010 בע"ו 2166/09 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופטת י' שיצר

תאריך הישיבה: ד' באב תשע"ב (23.7.12)

בשם המבקש: עו"ד ר' שמגר

בשם המשיב: עו"ד מ' חשין

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר) בע"ו 2166-09 [פורסם בנבו] מיום 29.7.2010, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: החוק) אשר קבעה כי שיעור נכותו של המבקש יעמוד על 30%, בניגוד לשיעור הנכות שנקבע לו בעבר שעמד על 50%.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1. המבקש, שמואל בנית (להלן: המבקש), נפצע בשנת 1970, בהיותו חייל צעיר בן 20 בשירות סדיר, מהתפוצצות מוקש. כתוצאה מהפציעה נקטעה מחצית מכף רגלו הימנית. ביום 25.2.1971 קבעה הוועדה הרפואית כי המדובר ב"קטיעת כף הרגל הימנית באיזור הפרק המטוטרסו-טרסלי" וקבעה בגינה נכות בשיעור של 50% לצמיתות בגין "קטיעת כף הרגל הימנית Symes", בהתאם לתקנה 47(7)(ב) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים).

המבקש שב לאחר הקטיעה לשירות צבאי ארוך שנים – תחילה בשירות סדיר ובהמשך בשירות מילואים. במהלך שירותו הצבאי במרוצת השנים נפצע המבקש פעמיים נוספות, במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמהלך מלחמת לבנון (מלחמת שלום הגליל). בעקבות הפציעות הללו נבדק המבקש על ידי וועדות רפואיות – בשתי הזדמנויות נוספות, ביום 1.6.1981 וביום 22.6.1983 – אשר הותירו את דרגת נכותו הכוללת בשיעור של 50%.

2. בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה למבקש, היה זכאי המבקש ל"רכב רפואי". בשנת 2005 נגנב רכבו הרפואי של המבקש והוא פנה לקצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן: קצין התגמולים או המשיב) בבקשה לקבל רכב חדש.

במסגרת הטיפול בפנייה זו סבר קצין התגמולים כי דרגת נכותו של המבקש נקבעה על פי סעיף ליקוי בלתי מתאים. לפיכך הורה קצין התגמולים למבקש להתייצב לבדיקה רפואית חוזרת בפני וועדה רפואית בהתאם לסעיף 37(א) לחוק, על מנת לבחון "אם לא נפלה טעות בעת קביעת אחוזי הנכות".

תחילה סירב המבקש להתייצב לבדיקה כאמור ומשכך הורה קצין התגמולים ביום 30.11.2006 על הפסקת תשלום מחצית מן התגמולים למבקש, בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 37(ד) לחוק.

3. המבקש ערער על החלטה זו וטען כי לא היה מקום בנסיבות העניין שקצין התגמולים יזמן אותו לבדיקה רפואית חוזרת על פי סעיף 37(א), וזאת מכיוון שלא חל שום שינוי במצבו הרפואי. לטענת המבקש, הוראת סעיף 37(א) לחוק נועדה למקרים בהם מתגלה לקצין התגמולים עובדה חדשה המצביעה על שינוי שחל במצבו הבריאותי של הנכה המחייב שינוי או התאמה של דרגת הנכות.

קצין התגמולים טען מנגד כי לשון סעיף 37(א) לחוק אינה מגבילה את סמכותו של קצין התגמולים לזמן את הנכה אחת לשנה לבדיקה חוזרת. ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום (השופטת ש' יעקובוביץ וחברי הועדה ד"ר כץ ועו"ד שגיב) נתנה החלטתה ביום 16.9.2007 (ע"נ 29/07), [פורסם בנבו], במסגרתה נדחו טענות המבקש.

ועדת הערעורים ציינה כי סעיף 37(א) לחוק, בו קבועה סמכות קצין התגמולים לזמן את הנכה לבדיקה חוזרת, מתייחס לשני מצבים שונים: הרישא של סעיף 37(א) מקנה סמכות לבצע בדיקה אחת לשנה, ככל שלא הורתה הוועדה הרפואית אחרת, ואילו הסיפא של סעיף 37(א) מקנה סמכות לבצע בדיקה אחת לחצי שנה ובלבד שהיה לקצין התגמולים "יסוד להניח כי חל שינוי בדרגת נכותו של הנכה".

נקבע כי פרשנותו של המבקש, לפיה קצין התגמולים רשאי לערוך בדיקה חוזרת רק אם התגלתה עובדה חדשה, מאיינת את האבחנה בין שני המצבים ולכן אין לקבלה. נקבע כי פרשנות זו מצמצמת יתר על המידה את סמכותו של קצין התגמולים, שממילא צומצמה על ידי המחוקק בהשוואה לזכותו של הנכה לבקש להורות על בדיקתו מחדש אחת לחצי שנה (סעיף 37(ב) לחוק).

עוד נקבע כי לשון החוק ברורה ואינה טעונה פרשנות והיא מגשימה את כוונת המחוקק להעניק לקצין התגמולים סמכות רחבה להורות על בדיקה אחת לשנה ועל סמכות מצומצמת יותר להורות על בדיקה אחת לחצי שנה. נקבע כי הסמכות הרחבה הקבועה ברישא של סעיף 37(א) אינה מסויגת והיא מאפשרת לקצין התגמולים לזמן את הנכה לבדיקה חוזרת מכל טעם "רפואי" המצדיק בדיקה כזו, לרבות מקרים בהם מתעורר חשש שהנכות שנקבעה אינה משקפת נכונה את מצבו הרפואי של הנכה מחמת שגגה.

ועדת הערעורים קבעה עוד כי שימוש במנגנון "הבדיקה החוזרת" עולה בקנה אחד עם עקרונות של תום לב, יושר והגינות, מכיוון שהוא משרת את האינטרס הציבורי בתיקון טעויות, בין אם מדובר בטעויות שמקנות לנכה זכויות יתר ("טעות מזכה") ובין אם מדובר בטעויות שגורעות מזכויותיו.

הוועדה דחתה את טענת המבקש לפיה מדובר בפגיעה בזכות מוקנית, בקובעה כי דוקטרינה זו "נועדה לשמור לאדם זכויות ואינטרסים מפני שינויים נורמטיביים שיחולו בעתיד אך לא מפני תיקונן של טעויות היורדות לשורש הזכות", וזאת בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7679/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489 (להלן: עניין דוקטורי). יחד עם זאת נקבע כי אל מול האינטרס הציבורי בתיקון "טעות מזכה" יש להציב את אינטרס ההסתמכות של הנכה, כאשר איזון נכון וראוי בין האינטרסים יושג על ידי מתן תוקף פרוספקטיבי לתיקון הטעות (להבדיל מתוקף רטרוספקטיבי).

כפועל יוצא נקבע כי בנסיבות העניין רשאי היה קצין התגמולים לזמן את המבקש לבדיקה רפואית חוזרת בהתאם לסעיף 37(א) לחוק, וכי מעת שהמבקש סירב להתייצב לבדיקה חוזרת רשאי היה קצין התגמולים לפעול על פי סעיף 37(ד) לחוק ולהורות על הפסקת תשלום מחצית התגמולים.

למען שלמות התמונה יוער כי המבקש הגיש ערעור על החלטת ועדת הערעורים לבית המשפט המחוזי, אך במסגרת הסדר דיוני הסכים המבקש להתייצב לבדיקה לפני הועדה הרפואית, תוך שמירה על מלוא זכויותיו וטענותיו, וכתוצאה מכך נמחק הערעור.

4. המבקש התייצב לבדיקה לפני הוועדה הרפואית, ובעקבותיה קבעה הוועדה הרפואית ביום 12.1.2009 כי דרגת נכותו של המבקש תעמוד על 30%. המבקש הגיש ערעור על קביעה זו לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה העליונה). הדיון לפני הוועדה העליונה נערך ביום 1.7.2009 ובסופו ניתנה החלטת הועדה העליונה. בפרק הבדיקה ציינה הוועדה העליונה כי המבקש "הולך עם נעל רגילה אשר מלאה בריפוד בחלק הקדמי. מצב לאחר קטיעה של חצי כף רגל ימין".

בפרק ההחלטה קבעה הועדה כי הערעור נדחה ובפרק תיאור הפגימות נקבע: "קטיעה פרק עצמות מסרק (1-3) וקטיעה שלמה של עצמות מסרק (4-5)" ובהתאם הועמדה דרגת הנכות על 30% בהתאם לסעיף 49(5) לתקנות הנכים.

למען שלמות התמונה יוער כי בפרק הדיון בהחלטה ציינה הוועדה העליונה כי היא "מגלה אמפטיה רבה כלפי החולה וטיעוניו וכלפי סבלו. ייתכן ובעבר נקבעה נכות גבוהה ממה שהיה צריך, אך אין ספק שדבריו של המערער [המבקש] יוצאים מליבו ונשמעים צודקים ואפילו משכנעים". יחד עם זאת, צוין כי "מבחינה אורטופדית הוועדה חייבת להיצמד לכללים ולתקנות למרות הצער שאנו חשים כלפי תחושותיו של [המבקש] אנו דוחים את הערעור".

אחר הדברים הללו נכתב כי "החלטת הוועדה משקפת את הנכות הרפואית כפי שנמצאה בבדיקה. מאידך, הוועדה מוסיפה כי לדעתה לאחר עשרות שנים בהן המערער היה עם נכות כפי שנקבעה בחוק בשעתו ועם נכות זו המשיך בשירות מילואים פעיל קרבי, במשך עשרות שנים נוספות, יש מקום לשקול לפנים משורת הדין להותיר את זכותו כפי שהייתה" (ההדגשה במקור, י.ד.). בשולי פרק הדיון בהחלטה נכתב כך: "נוסח סופי של הפרוטוקול אינו מקובל על כל חברי הוועדה. לגופו של עניין הזכות שניתנה משקפה נאמנה את מצבו הרפואי [של המבקש] וכל השאר הוא בגדר ויכוח על תחושות ומוסר ופילוסופיה שאין לה [לו] כל קשר לוועדה. וגם על מילים אלו יש מחלוקת בין חברי הוועדה".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה העליונה לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טען כי יש להותיר את דרגת הנכות שנקבעה לו בשנת 1971 על כנה. המבקש טען כי לא חל כל שינוי במצבו הרפואי וכי השינוי היחידי שהתרחש בין המועד בו נקבעה נכותו לראשונה לבין מועד ביצוע הבדיקה החוזרת הוא שינוי במבחנים הרפואיים ובהשקפה הרפואית על פגימתו.

כפועל יוצא נטען כי שינויים במבחנים הרפואיים ובהשקפה הרפואית הינם שינויים נורמטיביים, בדומה לשינויים במבחנים לקביעת דרגת נכות. משכך, נטען כי יש להחיל על המקרה דנן את ההלכה שנקבעה בעניין דוקטורי ולקבוע כי לא ניתן לשנות את דרגת נכותו כעת. המבקש הוסיף וטען בדבר הסתמכותו על דרגת הנכות שנקבעה לו לפני כ-40 שנה ועל ההטבות שהוענקו לו בהתאם לדרגה זו, וטען כי קיימת לו זכות קנויה להוסיף ולקבל הטבות בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה לו בעבר, ולו משיקולי צדק.

6. קצין התגמולים טען כי בקביעת הוועדה הרפואית משנת 1971 נפלה טעות, שכן דרגת הנכות שנקבעה תואמת קטיעה מעל מפרק הקרסול (קטיעה של כל כף הרגל) כאשר בפועל נקטעו עצמות המסרק בכף הרגל (קטיעה של חצי כף רגל) וכי בנסיבות אלה בסמכות הוועדה הרפואית, במסגרת בדיקה חוזרת, להורות על שינוי דרגת הנכות של המבקש. המשיב טען כי אין כל מקום להחיל על העניין את ההלכה שנקבעה בעניין דוקטורי, שכן אין מדובר בשינוי במצב הסטטוטורי אלא בטעות כאמור.

7. בית המשפט המחוזי (השופטת י' שיצר) דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט ציין – בהסתמך על הבהרה שהגישה הוועדה הרפואית – כי המונח "Symes" פירושו "קטיעה שלמה של כף הרגל הכוללת את כל עצמות כף הרגל. גובה הקטיעה הוא בחלק התחתון ביותר של עצמות השוק (מעל מפרק הקרסול)". לפיכך נקבע כי מצבו של המבקש אינו תואם את ההגדרה שבתקנה 47(7)(ב) לתקנות הנכים שלפיה נקבעה לו דרגת נכות בשיעור של 50%, וזאת מכיוון שנקטעה לו חצי כף רגל ולא כל כף הרגל.

לפיכך נקבע כי "לא נפלה טעות של ממש מעם הוועדה הרפואית העליונה שבדקה את המבקש וקבעה את הממצאים הן על פי מצבו הרפואי האמיתי והן על פי התקנות. אם נפלה טעות כלשהי הרי זו הייתה בקביעת דרגת הנכות המקורית בשנת 1971". בית המשפט הבהיר כי לא חל בעניין זה כל שינוי נורמטיבי בחיקוק שלפיו נקבעה הנכות, ובכך שונה העניין דנן מעניין דוקטורי שעסק בשינוי נורמטיבי שלגביו נקבע שאינו צריך לפעול לרעת הנכה.

בית המשפט העיר כי התלבט אם יש מקום להחיל בנסיבות העניין שיקולי צדק לפיהם יוכל נכה לחיות את חייו כפי שחי אותם תקופה כה ארוכה, על יסוד עיקרון ההסתמכות. יחד עם זאת הודגש כי דרגת הנכות שנקבעה למבקש הייתה שגויה מלכתחילה ומן הראוי היה לקבוע את נכותו לפי תקנה 49(5) ולא לפי תקנה 47(7)(ב), ולכן מלכתחילה לא הגיעו למבקש הזכויות שניתנו לו עד כה על בסיס דרגת נכות של 50%.

כפועל יוצא נקבע כי לא קמה למבקש זכות קנויה להוסיף וליהנות מן ההטבות המגיעות על פי דרגת נכות זו. עוד נקבע כי הנצחת הטעות אינה משרתת שיקולי צדק והגינות ואין להתעלם משיקולים ציבוריים רחבים, כגון החובה לפעול בשוויון בין נכים וכגון שיקולי תקציב. לבסוף נקבע כי האיזון בין האינטרס הפרטי של המבקש לבין האינטרס הציבורי מוצא את ביטויו בכך שלא תתבקש השבה של התשלומים ששולמו למבקש בעבר עקב הטעות.

בקשת רשות הערעור ותשובת קצין התגמולים

8. לטענת המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד רם שמגר – לא ניתן לעשות שימוש בסמכות הבדיקה הרפואית החוזרת הקבועה בסעיף 37(א) לחוק על מנת לתקן טעות שנפלה בהחלטת הוועדה הרפואית לפני כ-40 שנה, כאשר לא חל כל שינוי במצבו של המבקש במרוצת השנים ולא נתגלו ראיות חדשות כלשהן.

נטען כי השינוי היחידי שהתרחש במהלך השנים מאז נקבעה נכותו לראשונה הינו שינוי במבחנים הרפואיים המקובלים ובאופן יישומם, כאשר הוועדה הרפואית והוועדה העליונה בחנו את נכותו של המבקש על פי המבחנים הרפואיים המקובלים היום, בעוד שהיה עליהן לבחון את נכותו על פי המבחנים הרפואיים שהיו מקובלים בשנת 1971. נטען כי שינוי במבחנים הרפואיים המקובלים הינו שינוי נורמטיבי שאין מקום להחילו רטרואקטיבית, ברוח ההלכה שנקבעה בעניין דוקטורי, וזאת אף אם לא שונו התקנות לקביעת אחוזי הנכות.

נטען כי את הביטוי "שינוי נורמטיבי" יש לפרש פרשנות תכליתית, כך שיכלול לצד החוקים והתקנות גם את המבחנים הרפואיים המקובלים באותה עת. המבקש מסתמך בנקודה זו על העובדה כי קביעת הוועדה הרפואית משנת 1971 אושררה פעמיים נוספות במרוצת השנים במסגרת הבדיקות הנוספות שנערכו לו בעקבות פציעותיו המאוחרות.

לטענת המבקש, בשים לב לכך שהתקנות בנקודה זו לא השתנו כל השנים יש להסיק כי כל שהשתנה הוא המבחנים הרפואיים ודרך הראיה המקובלת ביחס לפציעתו של המבקש. לטענת המבקש, לא ניתן לדעת היום מה היו השיקולים והיכולות הרפואיים שהיוו באותה עת את המבחנים הרפואיים המקובלים, ששימשו כ"כללים הבלתי כתובים של התקנות" ושהובילו לקביעה שאותה קטיעה סווגה תחת תקנה 47(7)(ב) ולא תחת תקנה 49(5) לתקנות הנכים.

לפיכך, נטען כי לא מדובר בטעות רפואית מקצועית גרידא אלא בשינוי נורמטיבי שאין להחילו על המבקש. לעניין סמכותו של קצין התגמולים לתקן טעויות, הקבועה בסעיף 35 לחוק, נטען כי בהיעדר "ראיות חדשות" אין לאפשר לקצין התגמולים לעשות שימוש בסמכות הבדיקה החוזרת שבסעיף 37(א) על מנת לתקן טעות.

לחלופין טוען המבקש כי היה מקום בנסיבות העניין ליתן משקל ניכר לעיקרון ההסתמכות. נטען כי המבקש הסתמך על התגמולים שנקבעו על בסיס החלטת הוועדה הרפואית משנת 1971 (ועל החלטותיהן של שתי הוועדות הנוספות במרוצת השנים) וכי הפחתה דרסטית בדרגת הנכות בשלב זה עלולה להסב למבקש פגיעה כלכלית אנושה. בנקודה זו הבהיר המבקש במסגרת הדיון לפנינו כי הוא לא ערך לעצמו שום ביטוח פנסיוני במהלך השנים, תוך הסתמכות על התגמולים ששולמו לו על ידי המשיב.

9. לטענת המשיב – באמצעות באת כוחו, עו"ד מיקי חשין – זימונו של המבקש לבדיקה רפואית חוזרת נעשה בהתאם לסמכות הרחבה המוקנית לקצין התגמולים מכוח סעיף 37(א) לחוק הנכים, במסגרתה יכול קצין התגמולים להורות על זימון נכה לבדיקה רפואית אחת לשנה מכל טעם שהוא על מנת להתאים את דרגת נכותו למצבו הרפואי, לרבות במקרים בהם הוא סבור כי אין התאמה בין פגימה שאובחנה על ידי וועדה רפואית לבין דרגת הנכות שנקבעה על ידה.

נטען כי סעיף זה הינו חלק ממדיניות "התיק הפתוח" שמאפשרת הן לקצין התגמולים והן לנכה לבחון מחדש את דרגת הנכות בכל נקודת זמן. בנוסף נטען כי המבחנים לקביעת דרגת הנכות הנוגעים לעניין דנן לא השתנו מאז נקבעה דרגת נכותו של המבקש בשנת 1971 וכי המדובר במבחנים "פיזיקליים" הנוגעים למיקום הקטיעה, אשר אינם מושפעים משינויים בידע הרפואי או באפשרויות השיקום.

נטען כי בבדיקה החוזרת שנערכה למבקש התברר כי על פי מבחנים אלו – ונוכח מיקום הקטיעה אצל המבקש – נפלה טעות בהחלטת הוועדה הרפואית. נטען כי ההלכה שנקבעה בעניין דוקטורי אינה רלוונטית למקרה דנן, שכן לא חל כל שינוי נורמטיבי בתקנות הרלבנטיות לקביעת דרגת נכותו של המבקש. כפועל יוצא נטען כי אין להכיר בזכות מוקנית של המבקש להוסיף ולקבל את ההטבות שקיבל בעבר.

לבסוף, טוען קצין התגמולים כי מוטלת עליו החובה, מרגע שהתגלה לו כי נפלה טעות בהחלטת הוועדה הרפואית, לתקן את הטעות ולקבוע דרגת נכות שתשקף נכונה את מצבו הרפואי של הנכה, וזאת לאור העובדה כי מדובר בכספי ציבור שיש לנהוג בהם על פי חוק בלבד. לעניין היחס שבין סעיף 35 לבין סעיף 37(א) לחוק, טוען קצין התגמולים כי הסעיף הרלוונטי לעניין דנן הינו סעיף 37(א), וזאת מכיוון שהטעות התגלתה במסגרת בדיקה חוזרת ולא התגלו "ראיות חדשות" כאמור בסעיף 35 (כאשר נטען שהמונח "ראיות חדשות" מתייחס בדרך כלל למידע חדש על המחלה או תזה רפואית חדשה ורלוונטית). נוכח כל האמור נטען כי במקרה זה יש להעדיף שיקולים של מדיניות ציבורית על פני אינטרס ההסתמכות של המבקש, וכפועל יוצא יש לאפשר לקצין התגמולים לתקן את הטעות.

בנוסף הצהירה באת כוח המשיב בדיון שנערך לפנינו כי ככל שהדבר נוגע לרכב לו נזקק המבקש, הרי שהמבקש יכול לפנות בבקשה להטבה ספציפית לוועדת חריגים שתבחן את בקשתו בבחינת לפנים משורת הדין ותכריע בה. יחד עם זאת הודגש כי מבחינת שורת הדין המשיב סבור שאין למבקש זכות להמשיך ולקבל את דרגת הנכות שנקבעה לו בעבר.

דיון והכרעה

10. לאחר עיון בהחלטות הוועדות השונות, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור ובתשובת קצין התגמולים על נספחיהן, ולאחר שהתקיים לפנינו דיון במסגרתו השלימו הצדדים טיעוניהם, סבורני כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. יחד עם זאת, לגופם של דברים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי שנעשה.

11. בפתח הדברים יש להתייחס לשאלת סמכותו של קצין התגמולים לזמן את המבקש לבדיקה חוזרת. סמכות זו קבועה בסעיף 37 לחוק הנכים, תחת הכותרת "בדיקות חדשות", שזו לשונו:

"37. (א) קצין תגמולים רשאי להורות אחת לשנה על בדיקת הנכה שנית, אם לא הורתה הועדה הרפואית הוראה אחרת. אולם אם היה לקצין התגמולים יסוד להניח כי חל שינוי בדרגת נכותו של נכה, רשאי הוא להורות על בדיקתו מחדש של הנכה בכל עת לאחר שחלפה חצי שנה מיום הבדיקה האחרונה.

(ב) קצין תגמולים חייב, לפי דרישת נכה, להורות על בדיקתו  מחדש, אם עברו לפחות ששה חדשים מיום קביעת דרגת נכותו לאחרונה. אולם רשאי קצין התגמולים להתנות את ביצוע הבדיקה בתנאי שהנכה יפקיד סכום הוצאותיה המשוערות, הכל לפי כללים שנקבעו בתקנות".

לשיטתי, עמדת קצין התגמולים – לפיה סמכותו להורות על בדיקה חוזרת אחת לשנה הינה בלתי מסויגת – עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של סעיף 37(א) לחוק ומשתלבת היטב במנגנון שנקבע בסעיף 37 לחוק. סעיף 37 לחוק קובע מנגנון ברור ומאוזן לעריכת בדיקות תקופתיות חוזרות לנכים, שמטרתו לבצע התאמות מעת לעת של דרגת הנכות שנקבעה לנכה בעבר למצבו הרפואי בהווה: מחד, סעיף 37(א) עוסק בבדיקה חוזרת שיוזם אותה קצין התגמולים; מאידך, סעיף 37(ב) עוסק בבדיקה חוזרת שיוזם אותה הנכה עצמו. ניתן לראות כי מדובר במנגנון סימטרי שמאפשר לשני הצדדים ליזום בדיקה חוזרת.

סעיף 37(א) לחוק – שעניינו כאמור בסמכות קצין התגמולים ליזום בדיקה חוזרת – כולל שני מסלולים:

הרישא מקנה לקצין התגמולים סמכות לערוך בדיקה תקופתית אחת לשנה (בהיעדר הוראה אחרת של הוועדה הרפואית) ואינה כוללת סייגים או תנאים;

והסיפא מקנה לקצין התגמולים סמכות לערוך בדיקה חוזרת מקום בו סבור קצין התגמולים כי חל שינוי בדרגת הנכות של הנכה וקובעת כי ניתן לזמנו לבדיקה חוזרת, בכפוף לסייג שחלפה חצי שנה ממועד הבדיקה האחרונה.

סעיף 37(ב) לחוק – שעניינו בדיקה חוזרת ביוזמת הנכה – קובע כי קצין התגמולים חייב להיענות לדרישת הנכה לזמנו לבדיקה חוזרת, בכפוף לכך שחלפה חצי שנה מיום קביעת דרגת הנכות האחרונה. יוער, בבחינת למעלה מן הצורך, כי במסגרת סעיף 37(ב) לא נדרש הנכה להוכיח שישנו "יסוד להניח" שחל שינוי בדרגת נכותו (להבדיל מדרישה זו בסיפא של סעיף 37(א) לחוק) ואף קובע שקצין התגמולים חייב להיעתר לבקשה (אם כי הוא רשאי להתנות את הבדיקה בהפקדת סכום ההוצאות המשוער).

הנה כי כן, מבט על המנגנון הקבוע בסעיף 37 כמכלול מגלה כי פרשנותו של המבקש – לפיה אין מקום שקצין התגמולים יערוך בדיקה חוזרת כל עוד אין יסוד להניח שחל שינוי במצבו של הנכה – אינה עולה בקנה אחד עם לשונה של הרישא לסעיף 37(א) לחוק.

בצדק ציינה ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום בהחלטתה מיום 16.9.2007 כי פרשנות זו "קוראת את התנאי לקיומה של בדיקה חוזרת על פי ס"ק(א) סיפא אל תוך הרישא...[ו]מאיינת את האבחנה בין שני המצבים" [וראו לעניין זה: רע"א 7947/03 רז נ' קצין התגמולים ([פורסם בנבו], 25.1.2005)]. הסמכות הקבועה ברישא לסעיף 37(א) אינה מוגבלת רק למצב בו סבור קצין התגמולים כי חל שינוי בדרגת נכותו של הנכה, ולמעשה נועדה היא לאפשר בחינה מחודשת מעת לעת של דרגת הנכות שנקבעה לפלוני והתאמתה למצבו הרפואי הקונקרטי, כאשר הרציונאל הינו כי "דרגת הנכות אינה גורם קשיח אלא מושג דינמי העשוי להשתנות עם הזמן" [כדברי השופטת א' פרוקצ'יה בעניין דוקטורי בעמ' 510; וראו בנקודה זו את לשון הוראת סעיף 10(א) לחוק שקובעת מפורשות כי הוועדה הרפואית תקבע את דרגת הנכות "מזמן לזמן"].

יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' חשין בעניין דוקטורי בדבר השינוי שעשוי לחול מעת לעת בדרגת הנכות, וכפועל יוצא בתגמולים המשולמים לנכה:

"נכה צה"ל זוכה בתגמולים כדרגת הנכות שנקבעה לו על פי התקנות, דרגה דרגה והתגמולים שבצדה. נכות יכול שתשתנה במהלך השנים – בין לטוב בין לרע – ועם שינוי הנכות יבוא ממילא שינוי ברמת התגמולים שהנכה יזכה בהם. להבהרה נוסיף כבר מעתה – ונעמוד על כך בדברינו שלהלן – כי שינוי בדרגת הנכות יכול שיתחולל לא אך בשיפור מצבו הפיזי-הגופני של הנכה אלא גם עקב המצאות וגילויים חדשים בשדה הרפואה.

כך למשל המצאה של תרופה חדשה או התקנתו של מתקן חדש עשויות להביא להקלה על נכה כדי כך שדרגת הנכות שלו תפחת. אין פלא בדבר אפוא כי חוק הנכים קובע הליכים מהליכים שונים לבחינת מצבם של נכים, לבירור אם דרגת הנכות שנקבעה להם עדיין שרירה וקיימת היא כפי שנקבעה בעבר, או שמא חל שינוי – לטובה או לרעה – במצבו של הנכה כדי שינוי דרגת נכותו. הנה היא למשל הוראת סעיף 10(א) לחוק הנכים, שלפיה:

קביעת דרגת נכות

"10.(א) ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה"
...

הוראת חוק זו מדברת בעד עצמה ומה לנו שנוסיף עליה. אכן, עצם ההפניה לוועדה הרפואית תלמדנו על הצורך המובנֶה במאטריה לבחון את מצב בריאותו של הנכה, אם חל ואם לא חל שינוי במצב נכותו מאז נבדק לאחרונה. באותה רוח היא הוראת קצין התגמולים לנכה כי יעמוד בבדיקה רפואית לבחינה אם לא חל שינוי בדרגת נכותו. וכדברו של החוק בסעיף 37(א) בו... כך הוא כהוראת קצין התגמולים וכך הוא כדרישת הנכה עצמו ... ויש שקצין התגמולים יבוא לכלל מסקנה כי הנכות פסה ועברה מן העולם ... כהוראת סעיף 35ג לחוק ...

למותר לומר כי דרגת נכות שנקבעה בטעות ניתן לתקן את המעוות ולהעמיד את האמת על רגליה. ראו סעיף 35 לחוק"

(עמ' 544-542 בעניין דוקטורי; ההדגשות בפסקה הראשונה ובפסקה השלישית הוספו – י.ד.).


גם השופטת א' פרוקצ'יה (שנותרה בדעת מיעוט בעניין דוקטורי, אך לא בנקודה זו) קבעה באותה הרוח:

"קו אופייני נוסף בחוק הנכים מצביע על צורך בהתאמת דרגת הנכות, ומכוחה גם התאמת שיעור התגמולים, למצב הנכות האמיתי של הנכה. לפיכך דרגת הנכות לעולם אינה נתון קבוע ומגובש, אלא גורם הנתון לשינויים מעת לעת, על פי נסיבות משתנות (סעיפים 37 ו-35ג לחוק הנכים).

באופן זה מצד אחד המדינה אחראית להעניק תגמולים למי שנפגע בשירות ההגנה על ביטחונה. מצד אחר החוק מקפיד שכספי ציבור לא יוצאו לשווא, ולעולם ישתלמו רק בגין פגיעה ממשית תוך עדכון התגמול המגיע על פי רמת הפגימה של הנכה ולנוכח מצבו המשתנה מעת לעת" (עמ' 507-506 בעניין דוקטורי וראו גם בעמ' 511-510 שם. ההדגשות הוספו – י.ד.).

12. נוכח קביעתי כי לא נפל פגם בהחלטתו של קצין התגמולים לזמן את המבקש לבדיקה חוזרת, יש לבחון האם רשאי היה בנסיבות העניין קצין התגמולים לשנות את דרגת הנכות שנקבעה למבקש, כאשר אין חולק כי לא חל שינוי במצבו של המבקש. על מנת להשיב על שאלה זו יש להכריע בשאלה האם השוני בין החלטת הוועדה הרפואית משנת 1971 לבין החלטת הוועדה הרפואית משנת 2009 מקורו בטעות שנפלה בהחלטה המוקדמת אשר תוקנה בהחלטה המאוחרת, כפי שטוען קצין התגמולים, או שמקורו בשינוי במבחנים הרפואיים ובהשקפה הרפואית במרוצת השנים, אשר יש לראותם כשינויים נורמטיביים שאין להחילם על דרגת נכות קיימת בהתאם לפסק הדין בעניין דוקטורי, כפי שטוען המבקש.

13. אין בידי לקבל את טענת המבקש – על שני ראשיה – כי השוני בין ההחלטות מקורו בשינויים שחלו בהשקפה ובמבחנים הרפואיים במרוצת השנים וכי יש לראות שינויים מסוג זה כשינויים נורמטיביים שאין להחילם על המבקש בהתאם לפסק הדין בעניין דוקטורי.

ראשית ועיקרית, הטענה כי המבחנים וההשקפה הרפואית שהיו מקובלים בשנת 1971 בנוגע לפציעתו של המבקש שונים מאלו המקובלים כיום הינה טענה עובדתית אשר נטל הוכחתה מוטל על המבקש, בין היתר באמצעות הגשת חוות דעת מומחה, וזאת המבקש לא עשה. די בכך כדי לדחות את הטענה.

שנית, אף אם אניח לשם הדיון כי אין מדובר בטענה עובדתית שיש להוכיחה (ולא כך הוא, כאמור), הרי שטענת המבקש כי דינם של שינויים במבחנים ובהשקפות הרפואיות כדינם של שינויים נורמטיביים בתקנות הנכים, אשר בהם עסק פסק הדין בעניין דוקטורי, וכי יש לפרש את המונח "שינויים נורמטיביים" פרשנות תכליתית מרחיבה, אינה נקייה מספקות. בעניין דוקטורי ציין המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' חשין:

"הכול יסכימו כי הוראות חוק שהבאנו אותן זה-עתה מחילות עצמן על מצב בריאותו של הנכה, בעיקר על מצב נכותו. כפי שכבר אמרנו לעיל, גם עזרים חיצוניים אוצלים במישרין על דרגת הנכות. כך גם שינויים בדרכי הטיפול, המצאות וחידושים בתחום הרפואה וכו'. ואולם השאלה הנשאלת היא – ושאלה זו היא המצויה במרכז הדיון – אם כל אותן בדיקות ובחינות הנערכות לנכים מעת לעת אפשר שתיסבנה אף על שינוי שנתחולל במערך הנורמטיבי שלפיו נקבעת דרגת הנכות.
[...]

כשאני לעצמי, אין ספק בדעתי כי כל אותן בדיקות חוזרות ונשנות לנכים שהחוק מדבר בהן, לא נועדו אלא למטרה אחת ולמטרה אחת בלבד: לבחון ולברר אם חל שינוי במצב בריאותו של הנכה, שינוי המחייב שינוי בדרגת הנכות אף-היא – בין להעלאתה בין להורדתה. אין עניינו של החוק – זה כְּתָבוֹ וזו רוחו – אלא במצב בריאותו של הנכה; הא – ותו לא. וכפי שאמרנו למעלה, נושא מצב בריאותו של הנכה כולל גם חידושים בתחומי הרפואה ובהמצאתם של עזרים שבעצם קיומם יש כדי להפחית מדרגת הנכות. כך באשר לשינוי במצב בריאותו של הנכה. לא כך באשר לשינוי נורמטיבי כי יחול בתקנות הנכות" (עמ' 545-544 שם; ההדגשות הוספו – י.ד.).

הנה כי כן, שינויים וחידושים בתחום הרפואה הינם חלק ממצבו הרפואי של הנכה (במובנו הרחב של המושג) ועשויים להשפיע על דרגת הנכות – בין כלפי מעלה ובין כלפי מטה. שינויים אלו הינם שינויים בעובדות שתחולתם על דרגת הנכות הינה רוחבית, דהיינו על כל הנכים – "ותיקים" ו"חדשים". זאת, להבדיל משינויים נורמטיביים בחוק או בתקנות, שתחולתם הינה אך ורק על נכים "חדשים" (ראו דברי המשנה לנשיא מ' חשין בעניין דוקטורי בעמ' 549-548).

אין חולק שבעניין שלפנינו לא חל שינוי נורמטיבי מפורש בחוק או בתקנות, ומכאן קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הלכת דוקטורי אינה רלוונטית לסוגיה שלפנינו. יחד עם זאת, טוען המבקש כי השוני בין החלטות הוועדות הרפואיות (אשר פער של כ-40 שנים מפריד ביניהן) נובע משינויים בהשקפה ובמבחנים הרפואיים, אשר מהווים לטענתו שינויים נורמטיביים.

מהי אותה "השקפה רפואית" ומהם אותם "מבחנים רפואיים" שהשתנו במרוצת השנים לא הבהיר המבקש, ובלאו הכי לא הרים את הנטל להוכיחם. ככל שהכוונה לשינויים בתחום הרפואה, כגון עזרים רפואיים וחידושים בתחום הטיפול שעשויים להשפיע על דרגת הנכות, הרי שמדובר בשינויים עובדתיים ולא בשינויים נורמטיביים, וככאלה תחולתם הינה רוחבית, על נכים "ותיקים" ו"חדשים" כאחד, כאמור בעניין דוקטורי.

לעומת זאת, ככל שהכוונה להשקפה רפואית שהשתנתה (לחומרא או לקולא) בכל הנוגע לאופן הסיווג של פציעה מסוימת לקטגוריות השונות הקבועות בתקנות הנכים – בהינתן שישנה אפשרות שפציעה מסוימת "תתאים" לשתי קטגוריות (או יותר) בתקנות, בתלות בגורם הרפואי המקצוע הבודק – מתעוררת השאלה האם מדובר בשינוי בעל אופי עובדתי או בשינוי בעל אופי נורמטיבי.

שאלה זו אינה פשוטה והתשובה לה בוודאי אינה ברורה וחד-משמעית כפי שטוען המבקש. אלא ששאלה זו אינה דורשת פיתרון בגדריו של התיק שלפנינו וניתן להותירה בצריך-עיון לעתיד לבוא, וזאת לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי – בעקבות הבהרה שביקש מהוועדה הרפואית – כי המונח "Symes" הקבוע בתקנה 47(7)(ב) פירושו קטיעה שלמה של כף הרגל שכוללת את כל עצמות כף הרגל ושגובהה בחלק התחתון ביותר של עצמות השוק (מעל מפרק הקרסול), בעוד פציעתו של המבקש הינה קטיעה של חצי כף רגל.

במצב דברים זה איני סבור שיש בסיס כלשהו לטענה בדבר הבדלים ושינויים במבחנים ובהשקפות הרפואיות במרוצת השנים. נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי טענת קצין התגמולים בנקודה זו כי המבחן המיושם על ידי הוועדה הרפואית לצורך סיווג פציעתו של המבקש הינו מבחן "פיזיקלי" שעניינו גובה ומיקום הקטיעה, אשר אינו מושפע משינויים עיתיים בהשקפות הרפואיות המקובלות. בלאו הכי, כאמור לעיל, המבקש לא הוכיח עובדתית שחלו שינויים מסוג זה, ודי בכך כדי לדחות טענתו.

14. משהגענו עד הנה, יש לדון בסוגיית הטעות ותיקונה. בית המשפט המחוזי קבע כי מצבו הרפואי של המבקש אינו תואם את ההגדרה של תקנה 47(7)(ב) לתקנות, שלפיה נקבעה דרגת נכותו. לפיכך נקבע כי קביעת הוועדה הרפואית בשנת 1971 לפיה דרגת הנכות של המבקש תעמוד על 50% בהתאם לתקנה 47(7)(ב) יסודה בטעות, וכי מן הראוי היה להעמיד מלכתחילה את נכותו של המבקש בהתאם לתקנה 49(5) לתקנות על 30%. כפועל יוצא קבע בית המשפט כי צדקה הוועדה הרפואית בהחלטתה לתקן את הטעות, כאשר הנצחת הטעות אינה משרתת שיקולי צדק והגינות, וכי למול אינטרס ההסתמכות של המבקש יש לראות את האינטרס הציבורי הרחב.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי במלואן. אין ספק שקביעת הוועדה הרפואית משנת 1971 בטעות יסודה. השאלה הינה מה דינה של הטעות מעת שהתגלתה – האם יש לשָרֵש את הטעות ולתקנהּ (כפי שנעשה בהחלטת הוועדה הרפואית בשנת 2009) או שמא יש להשרישה תוך מתן משקל מוגבר לאינטרס ההסתמכות של המבקש.

הנחת המוצא במשפט המנהלי הינה כי טעויות עשויות לקרות אך הן בוודאי אינן "גזירה משמים" ולפיכך גם אינן בלתי הפיכות, כאשר בנסיבות מסוימות ניתן יהיה לתקנן חרף הפגיעה בעיקרון הסופיות. לפיכך ניתן למצוא בחקיקה המנהלית מנגנונים שונים אשר חורגים מעיקרון הסופיות ואשר מהווים מקור סמכות ומנגנון לתיקון טעויות, תוך התחשבות בשיקולי צדק, הגינות ותום לב ותוך התחשבות באינטרס ההסתמכות של הצד תם הלב שלא היה שותף לטעות של הרשות המנהלית [ראו והשוו: פסק דיני בע"א 7726/10 פקיד שומה באר שבע נ' מחלב ([פורסם בנבו], 16.10.2012) (להלן: עניין מחלב) והפסיקה והספרות המאוזכרות שם בנושא זה. באותו עניין נדונה שאלת הסמכות לתקן טעות שנפלה בהסכם פשרה בין רשות המיסים לבין נישום, ולכן סברתי כי האיזון בין השיקולים והאינטרסים מוביל למסקנה שאין לאפשר תיקון הטעות].

מנגנון מסוג זה כלול גם בחוק הנכים במסגרת סעיף 35 שזו לשונו:

"35. (א) קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה".

ודוק, הסעיף מתייחס במפורש לעובדה שמדובר בחריג לעיקרון הסופיות וקובע כי סמכותו של קצין התגמולים ליתן החלטה חדשה (שנועדה לתקן החלטה קודמת "שבטעות יסודה") כוללת גם סמכות ליתן החלטה מקום שבו ניתנה כבר החלטה סופית [ראו גם: רע"א 2563/03 פלוני נ' קצין התגמולים ([פורסם בנבו], 4.5.2006) (להלן: עניין פלוני) בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל]. ויפים לעניין זה דבריו של חברי השופט א' רובינשטיין ברע"א 1652/10 רבינוביץ נ' קצין התגמולים ([פורסם בנבו], 21.3.2010):

"דומה, כי אין חולק באמת שההכרה בתעוקת לב בטעות יסודה, ואם החליטו שתי הערכאות הקודמות, כי אין זה מקרה מתאים להנציח בתיק קונקרטי קביעות שגויות, אין עילה להתערב בהכרעתן בגלגול שלישי, ולהלום כי טעות שנשתרשה (ותגמולים לא מעטים שולמו בגינה) – תונצח. ככלל אין טעות יכולה להצמיח זכות קבע, והעובדה שעובדי הציבור לא פעלו באופן נמרץ כדי לבדוק את כל הנחוץ בשלב מסוים, אינה יכולה להוות בסיס לזכאות" (פסקה ז' שם; ההדגשות הוספו – י.ד.).

דבריו של חברי מקובלים עלי וכמו נכתבו בעניינו של המבקש. מעצם טבעם של התגמולים המשולמים מכוח חוק הנכים אין לטעמי הצדקה עקרונית להשריש ולהנציח טעויות שנפלו בעבר בקביעת דרגת הנכות. ברם, מוצא אני לנכון לציין בנקודה זו כי לשיטתי השימוש במנגנונים מסוג זה, אשר פזורים בחוקים שונים ואשר בהם ניתנת לרשות מנהלית סמכות לפתוח מחדש החלטות סופיות, צריך להיעשות במשורה ולא כדבר שבשגרה. יש להישמר מפני שימוש תכוף בסמכות זו (בשם אינטרסים ציבוריים), אשר סופו שיהפוך את החריג לכלל ויותיר את עיקרון הסופיות כעיקרון תיאורטי לחלוטין (תוך פגיעה באינטרס שגם הוא אינטרס ציבורי) [ראו פסק דיני בעניין מחלב].

בהקשר זה אוסיף ואציין כי לא נעלמה מעיניי טענת המבקש במסגרת הדיון לפנינו כי המנגנון הקבוע בסיפא של סעיף 35 לחוק לתיקון טעות מחייב קיומן של "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת" [לדיון מקיף בסוגיה זו ראו פסק דינה של השופטת ע' ארבל עניין פלוני; כמו כן, ראו והשוו: סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957; ע"א 126/77 בקשיץ נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לא(3) 138 (1977); ע"א 560/78 שטראוס נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לג(1) 468 (1979)].

לטענת המבקש, גילוי הטעות בעניינו היה מקרי לחלוטין ולא התגלו שום ראיות חדשות שלא היו לפני הוועדה הרפואית בשנת 1971. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 35 אינו עומד בפני עצמו ואין לפרשו באופן שמתעלם מיתר סעיפי החוק. את סעיף 35 יש לקרוא על רקע יתר סעיפי החוק ועל רקע תכליתו. לצורך הדיון הנוכחי יש לקרוא את סעיף 35 יחד עם סעיף 37 לחוק ולפרש את שניהם כך שישלימו זה את זה, בבחינת "הרמוניה חקיקתית", ולא באופן שייצור התנגשות וסתירה ביניהם. אכן, לפני המשיב לא הונחו "ראיות חדשות" בדמות חוות דעת רפואית או מחקר רפואי חדשים. אולם מעת שנקבעה בסעיף 37(א) לחוק הסמכות הבלתי מסויגת של קצין התגמולים לזמן אחת לשנה את הנכה לבדיקה חוזרת, וכאשר בבדיקה זו התגלתה טעות מסוג אי התאמה בין דרגת הנכות וסעיף הנכות לבין המצב הרפואי, סבורני כי ניתן לראות בממצאי הבדיקה החוזרת "ראיות חדשות" כמשמעותה של תיבה זו בסעיף 35 לחוק.

בלאו הכי, לאור הסמכות הנתונה לקצין התגמולים בסעיף 37(א) בחוק לזמן את המבקש לבדיקה חוזרת אחת לשנה ספק בעיניי אם מדובר בגילוי "מקרי" (כטענת המבקש), אף אם יש בסיס לטענה כי היוזמה הראשונית לזימונו לבדיקה חוזרת מקורה בפנייתו של המבקש בעניין רכבו שנגנב, וככזו קיים בה אלמנט ראשוני של מקריות. כך או כך, יש לדחות את פרשנותו של המבקש לסעיפים 35 ו-37 לחוק בהיותה פרשנות מצמצמת ביותר, אשר מאיינת למעשה את סמכותו של קצין התגמולים לבצע בדיקות חוזרות ולתקן טעויות, ומובילה לכך שהטעות תונצח "מעתה ועד עולם", כדברי חברי השופט א' רובינשטיין בדיון שהתקיים לפנינו.

15. למען הסר ספק אדגיש כי איני מקל ראש בהסתמכותו של המבקש על דרגת הנכות שנקבעה לו (בטעות) בשנת 1971 ואשר לא נשתנתה במשך כארבעה עשורים. מדובר בשיקול מרכזי וחשוב שהיה על קצין התגמולים ועל בית המשפט המחוזי לשקול במסגרת הסוגיה דנן. כאמור, השימוש בסמכות לפתוח מחדש החלטה סופית על בסיס טעות צריך להיעשות במשורה, ומעצם טבעו חייב לכלול איזון בין האינטרס הציבורי שבתיקון הטעות לבין שיקולים אחרים ש"מושכים" לכיוון ההפוך, בהם שיקולי תום לב והגינות של הרשות המנהלית וגם שיקול הסתמכותו של הפרט על החלטות הרשות.

יחד עם זאת, איני סבור שבנסיבות העניין יש בשיקול זה כשלעצמו כדי לשנות את התוצאה, ולטעמי החלטתו של קצין התגמולים בנוגע לדרגת הנכות של המבקש הינה סבירה ושקולה בנסיבות העניין. ראשית, כאשר החוק קובע מנגנון סמכות לבצע בדיקה חוזרת אחת לשנה ובצידו מנגנון לתיקון טעויות, יש מקום לקבוע שההסתמכות על דרגת הנכות הינה הסתמכות חלשה יחסית. שנית, בנסיבות העניין תיקן קצין התגמולים את דרגת הנכות של המבקש במבט צופה פני עתיד (דהיינו, ממועד החלטת הוועדה הרפואית בעקבות הבדיקה החוזרת ואילך) ולא דרש בשום שלב את השבת הפרשי התגמולים ששולמו במרוצת השנים בטעות. בכך סבורני כי ניתן משקל ראוי וניכר לאינטרס ההסתמכות של המבקש. ודוק, החוק קובע במפורש בסעיף 35א כי קצין התגמולים מוסמך לדרוש השבה של התגמולים:

"35א. (א) ביטל או שינה קצין תגמולים החלטה מכוח סעיף 35, רשאי הוא לחייב בהחלטת הביטול או השינוי את הנכה בהחזרת כל סכום המגיע ממנו עקב אותה החלטה."

הנה כי כן, החלטתו של קצין התגמולים – שאינה דורשת מהמבקש להשיב את הפרשי התגמולים ששולמו בטעות – מבטאת איזון ראוי והגון בין האינטרס הציבורי, אשר מעדיף את תיקון הטעות מעת שנתגלתה על פני הנצחתה, לבין אינטרס ההסתמכות הפרטני של המבקש שהסתמך במשך שנים רבות על התגמולים ששולמו מכוח דרגת נכות שגויה (השוו, על דרך ההיקש, לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979).

16. בטרם סיום אציין כי לא התעלמתי מהשנים הרבות שחלפו ממועד ההחלטה הראשונה של הוועדה הרפואית ומתרומתו הגדולה של המבקש למדינה. לא בכדי מצאו לנכון כל הגורמים שדנו בעניינו של המבקש – וועדת הערעורים שליד בית משפט השלום, הוועדה הרפואית ובית המשפט המחוזי – להביע את התחבטויותיהם ולבטיהם בעניינו במסגרת החלטותיהם. אין חולק כי המבקש שילם מחיר אישי יקר עת שירת את צרכיה הביטחוניים של המדינה: המבקש, לאחר שנפצע בשנת 1970, הוסיף לשרת בצה"ל בשירות קרבי במשך שנים רבות במגוון תפקידים. המבקש אף נפצע במהלך שירותו הצבאי פעמיים נוספות – במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון (שלום הגליל). לא תהיה זו הגזמה לומר כי מדובר באדם משכמו ומעלה – "מלח הארץ". יחד עם זאת, במישור המשפטי אין בידינו לקבל את טענותיו של המבקש מן הטעמים שפורטו לעיל.

17. סוף דבר; אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

א. אפתח באשר סיים חברי השופט דנציגר: אין חולק כי המבקש תרם את תרומתו לצה"ל, בשירותו ובגופו, לתפארת מדינת ישראל, וראוי הוא לכבוד ולהוקרה. ואולם, לאחר העיון איני רואה מקום שלא להצטרף לחברי בחוות דעתו. אודה, בדיון שקוים בפנינו הוטרדתי מנקודה אחת – ההסתמכות; קרי, המבקש קיבל במשך עשורים ארוכים את התגמולים על פי הטעות שנפלה, ולטענתו לא רכש לעצמו ביטוח פנסיוני אחר.

שאלתי עצמי מה משמעותו של דבר זה; אך סבורני, כי "השורה התחתונה" היא שלכך ניתן ביטוי בעובדה, שלא נתבקש מן המבקש כל החזר ו"שבשתא כיון דעל-על" (שיבוש כיון שנכנס נכנס - עד להחלטה החדשה). בכך נותר המבקש ובידו דמי תגמולים עודפים, שהטעות חזרה וחידשה אותם שנים רבות עד לשינוי. פרשנותו של חברי לשילוב בין סעיפים 35 ל-37 ולהרמוניה החקיקתית ביניהם - מתבקשת. עמוד האש ועמוד הענן שלפני הרשות הציבורית, במקרה זה - קצין התגמולים, הם שני היועצים הטובים - הגינות ושכל ישר, לצד הנאמנות לחוק והאנושיות.

יועצים אלה אינם מניחים לטעות להיות מונצחת – אך גם אינם מניחים לרדת בקלות לכיסו של מי שנהנה מהטעות כשהוא לא גרם לה, והלקח הוא כמובן שקידה טובה יותר של הרשות, גם אם טעות לעולם חוזרת. ודוק: אין עסקינן בשינוי נורמטיבי שבית המשפט נדרש אליו ברע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי פ"ד ס(1) 489.

ב. להערת חברי באשר לשימוש במנגנוני האפשרות שבדין לפתוח מחדש החלטות סופיות, שהוא ממליץ עליו כצעד שבמשורה ולא כשגרה. מסכים אני כי אין מדובר בשגרה. אך לא הייתי מצמצם את האפשרות לדרגת משורה. מה נעשה, וטעות לעולם חוזרת, ועובדי הציבור אינם חסינים הימנה.

על כן, ככל שנתן המחוקק סמכות - שימושה עמה, ובלבד שאכן ייעשה בשיקול דעת ובזהירות, בהתחשב בדברי חכמינו מפי התנא הלל הזקן (בבלי שבת ל"א, א') "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (והשאר פירושה הוא, לך ולמד – א"ר)". מה שלא היה איש הרשות רוצה שייעשה לו, במישור ההגינות, השכל הישר והאנושיות - אל יעשה לזולת. ראו לעניין זה גם חוות דעתי בע"א 7226/10 פקיד שומה באר שבע נ' מחלב [פורסם בנבו], פסקאות ד'-ה'; ולטעמי (פסקה ה' שם) יש להעריך את "אשמה התורם" של המדינה כחלק מן האיזון המתבקש, וכך גם בנידון דידן.

ג. במקרה דנא, עם כל אי הנחת למבקש ועם כל ההוקרה הכנה לתרומתו, אין איפוא מקום להתערבותנו.


ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

א' רובינשטיין 54678313-7454/10
5129371 ניתן היום, ‏א' בחשון תשע"ג (17.10.2012).
54678313ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10074540_W08.doc חכ
 

 

כתבות שאולי יעניינו אותך


המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
אנא הזן את המספר מאתיים חמישים ושתיים:
לשרותך, נכה צה"ל