אתר זה משתמש בקבצי קוקיז אתר זה משתמש בקבצי Cookies כדי להתאים אישית תוכן ומודעות. למידע נוסף OK
X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
מועדון החברים של פורטל נכי צהלהכרה כנכהחמי מרפאייעוץ משפטיקנאביס רפואיטפסים להורדהרכב רפואיטבלאות תגמוליםטיפולים רפואייםזכויות והטבותארגון נכי צהלאגף השיקום
X סגירה
 

ועדת ברודט - הפרד ומשול

כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל-הַכֵּלִים - יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ
(שמואל א ל' כב)

עודנו עדים לסערה תקשורתית שראשיתה לפני למעלה משנתיים, עת פורסם דו"ח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של דוד ברודט. הועדה התכנסה על רקע הפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה והמליצה על קיצוצים משמעותיים במשרד הביטחון.

כבדרך אגב טלטלה הועדה את אחת מאבני היסוד של הקונצנזוס החברתי בישראל והיא מעמדו של נכה צה"ל וחובתה של המדינה כלפי מי שנפגע בשירותו הצבאי.

תחת הכותרת 'תקציב השיקום – מצב קיים ותמריצים לחסכון', ממליצה הועדה על שורה של צעדים שנועדו לצמצם את אוכלוסיית זכאי אגף השיקום  ואגף משפחות והנצחה.

הועדה ממליצה כי בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 ובחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י-1950, תצומצם הגדרת הזכאים במקום "עקב השירות" ל"עקב השירות בפעילות בעלת אופי צבאי או ביטחוני שבוצעה כדין", כשכוונת הועדה כעולה מדיוניה היא לפעילות מבצעית.

יתר הנפגעים, חיילי צה"ל בשירות סדיר וקבע ומשרתים בשירות בטחוני אחר שלא נפגעו עקב פעילות צבאית או ביטחונית כאמור, יועברו לפי המלצת הועדה לטיפול המוסד לביטוח לאומי, אשר הזכויות המוענקות במסגרתו פחותות ועל פי קריטריונים אחרים לחלוטין.

המלצות אלו (נוסף להמלצות נוספות הכוללות פגיעה באלמנות צה"ל החיות עם ידוע בציבור והקשחת הקריטריונים לזכויות שונות של נכי צה"ל קיימים) טרפו את הקלפים והטילו למערכה כוללת את ראשי אגף השיקום, ראשי ארגון נכי צה"ל, נכים, משפחות חללים, כשדומה שהסכמתם היחידה היא על כך שאכן מדובר בשינוי סדרי בראשית; אלה טוענים שינוי מוסרי וערכי, אלה טוענים שינוי כלכלי ומחויב המציאות.

המצדדים בשינויים שסקרה ועדת ברודט מצטטים את הורתה של זכאותם של נכי צה"ל ושל משפחות החללים לתגמול, בדבריו של דוד בן גוריון בהביאו לאישור בית המחוקקים את חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"י-1949: "מלחמת החירות של צבא הגנה לישראל לא היתה כולה זרועה נחת, נצחונות וכיבושים. היה גם צד שני למטבע. שולם מחיר יקר.. נפלו מאות ואלפים מתפארת הנוער שלנו.. אך החללים הם רק חלק המאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שלמו מחיר יקר - אבר מן החי. הערב אני מגיש לכם בשם הממשלה חוק על החוב, נכון יותר – על חלק מהחוב, שאנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת."

תומכי המלצות ועדת ברודט מוצאים במלים אלו את ההשקפה לסייע אלו שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת, קרי אלו שהשתתפו בפעילות הלחימתית, וזהו הצידוק המוסרי לחוק הנכים. כיום לטענתם  המצב רחוק מכוונת המחוקק, שהוא הרחבה בלתי מבוקרת ובלתי נכונה של האוכלוסייה המוכרת.

בין הנתונים שמציגה הועדה הוא נתון כי נפגעו מפעילות מבצעית רק 26% מהנכים המקבלים תגמוליהם ממשרד הביטחון, וכי רק 12% מהחללים, שמשפחותיהם מטופלות על ידי אגף משפחות והנצחה נספו בפעילות זו. השאר חלו או נפטרו עקב מחלה שקשורה בשירות, בתאונות דרכים או בתאונות צבאיות אחרות, או נטלו יד בנפשם.

תומכי ההמלצות סבורים כי תקציבם העצום של אגפי שיקום נכים ומשפחות ( 4.2 מיליארד ₪ בשנת 2008, כ- 10% מתקציב משרד הביטחון) מחייב העלאת השאלה אם הוא משרת את המטרה שלשמה הוקמו. מבחינה כלכלית, טענתם שההכרה הרחבה מונעת מתן משאבים ותשומת לב למי ש"באמת" ראויים לו על פעילותם המבצעית, שכן פקידי אגף השיקום טובעים ברבבות מקרים שבטיפולם. מבחינה ערכית- לאומית, טענתם היא שאין כיום הבחנה ראויה בין מי שחרף נפשו על הגנת ישראל לבין כל חייל שנפגע במקום עבודתו.

עמדה זו הקצינה עד כדי אמירות גורמים בצה"ל ש"לא יעלה על הדעת" מצב בו בבית הקברות הצבאי ינוחו על משכבם, זה לצד זה, מי שנהרגו בעזה, בלבנון או בפעילויות מבצעיות, ומי שנהרגו בתאונת דרכים בחזרה מהקריה בתל אביב (דה מרקר 7.5.09).

המתנגדים להמלצות ועדת ברודט רואים בהן ובטיעונים הערכיים שגויסו לביסוסן, חציית כל הקווים האדומים ופגיעה קיומית ביחסים שבין החברה לצבא.

לדידי המתנגדים כל תכליתן של ההמלצות היא תקציבית גרידא, ואין הן אלא מיחזורן של דרישות משרדי האוצר והבטחון לצמצום זכויות נכי צה"ל, שנדחו בועדות ובפורומים שונים בעבר.

דרישות אלו אומצו כולן בהמלצות לאחר שהועדה הוזנה, כך נטען, בנתונים שהציגו משרדי האוצר והבטחון בלבד, שהיו חלקיים ומגמתיים. למעשה, אין מבחני הזכאות הקיימים כיום כה רחבים כפי שהוצג בפניה, אין הפער בזכויות בין נכי צה"ל לנכים במוסד לביטוח לאומי כה גדול, וכלל אין נכונים הנתונים אודות התפלגות הנכים שבטיפול אגף השיקום לפי פגיעה מבצעית או פגיעה אחרת.

הועדה עצמה מודה שהיא אכן לא שמעה את כל הגורמים הרלוונטיים, שהרכבה אינו מאפשר לה לדון לעומק בנושא, ובשל כך "אין ביכולתה לגבש המלצות ומסקנות חד משמעיות בנושא..".

לדוגמא, לענין סוגית ההכרה הרחבה, הרי שגם היום מתקשים נפגעים בשירות להיכנס לגדר ההכרה של פגיעה "תוך ועקב השירות". בשונה מתביעות שעילתן נזקי גוף נדרש קשר סיבתי ברמת מובהקות גבוהה יותר (קשר "מתקבל מאד על הדעת" וקיומה של "אסכולה רפואית"), נדרשת  הוכחת הנזק במהלך השירות לא רק עקב השירות אלא עקב "מאפיין צבאי" שבו ("ייחודיות השירות הצבאי"),  ופגיעה בחופשה מוכרת רק עקב חבלה של חייל בשירות סדיר ורק אם נותרה לו נכות משמעותית בשיעור 20% ומעלה.

המתנגדים קובלים על העלאת טעם כלכלי לשלילת זכויות נכי צה"ל, שכן אין אלו אמורים לשלם את מחיר ההתייעלות של הניהול השנוי במחלוקת של פקידי אגף השיקום, ניהול שפגע דווקא בהם במשך שנים:

תקציב אגף השיקום גדל ב-250% ב-25 השנה האחרונות, אף שמספר הנכים שבטיפול האגף עלה רק ב-40%; האגף פוצל לשני אגפים בניגוד להמלצות ועדה קודמת שקמה בעניין אגף השיקום, היא ועדה בראשותו של אלוף (במיל') רפאל ורדי; כלל לא יושמו מסקנות ועדת ורדי וכן דוחות מבקר המדינה בענין אגף השיקום; ודרוש בירור בשימוש בכספים שלא מועברים לפי יעודם המקורי לנכי צה"ל (לדוגמא בהליכים בפני בג"צ הודיעה המדינה בראשית השנה כי תחזיר 165 מליון ₪ שניטלו מנכי צה"ל בשגגה).

לדברי המתנגדים ועדת ברודט שגתה לחלוטין לגבי תכליתם של חוקי השיקום, שמראשיתם נועדו לפצות ולשקם את כל החיילים, במנותק מהרקע ההיסטורי של קרבות מלחמת השחרור. החוק במקורו כולל גם הכרה במחלה עקב השירות, שאינה קשורה בפעילות מבצעית, והוסף לו תיקון מספר חודשים לאחר קבלתו באופן שיוכר גם מי שמחלתו הוחמרה עקב השירות, קרי, התגייס עם מחלה קיימת שהחמירה בעת שירותו, וזאת סביר שבלי קשר לפעילות מבצעית דווקא.

נוסף לכך חוק הנכים משנת 1949 הוחק יחד עם חוק שירות ביטחון, ונועד להשלימו, באופן שכל מי שמשרת ונפגע עקב שירותו זכאי לפיצוי. על כך עמדה השופטת פרוקצ'יה בפרשת דוקטורי:

"חוק שירות ביטחון התקבל בו זמנית עם חוק הנכים, ושני מעשי חקיקה אלה שואבים את כוחם מתפיסת היסוד לפיה צבא הגנה לישראל הוא צבא העם. כל חייל שווה לחברו .. יסוד השוויון המאפיין את השירות בצה"ל מתאפיין קודם לכל בהחלת עקרון השוויון בביצוע החובה לאומית. אולם הפן האחר שלו משתף בהחלת ערך השוויון בדרך בהענקת הזכויות הנובעות מבצוע החובה הלאומי, ובכללן זכויות הניתנות לאלה שנפגעו בשירות הצבאי ובעטיו.." ( רע"א 7678/98 דוקטורי ואח' נגד קצין התגמולים).

העדפת מי שנפגעו בפעילות מבצעית על פני אחרים שנפגעו ממחלה או מפציעה אחרת שאינה מבצעית תהיה איפוא פגיעה קשה בעקרון השוויון, ומשמעותה מפץ גדול – כל חייל מופקר לגורלו האישי, לפי תנאי שירותו הספציפיים.

האם סביר שחייל קרבי ששחק את ברכיו ( פגיעה שנחשבת "מחלה") עקב אימונים מפרכים ונשיאת משקלים לא יוכר כנכה צה"ל, הואיל ואין המדובר בפעילות מבצעית? האם סביר שפריצת דיסק עקב הרמת ציוד כבד בהעמסה, בפירוק או באימון, ביחידה קרבית או ביחידת עורף, כל אלה לא יחשבו כמזכות בהכרה בשל נכה צה"ל? האם משפחת חייל שהתאבד עקב לחץ נפשי שנבע מהשירות ( לפי נתוני הועדה – 27% מחללי צה"ל המוכרים) לא ראוי שתוכר? האם אין להכיר בכל נפגעי הנפש שנפגעו עקב השירות, זה מהתעללות מפקדים בטירונות, וזה מלחץ באירוע שאינו "פעילות מבצעית"?  האם נסיעה בלתי בטוחה עם נהג צבאי בדרכים משובשות שסופה תאונת דרכים ( 22%  מהחללים המוכרים), אינה מזכה בהכרה? האם חייל שרופאיו הצבאיים התרשלו בטיפול בתלונותיו ומפקדיו התעלמו מהמלצות רפואיות לגביו ("פטורים") וגרמו לו להחמרת מחלתו, לא ראוי להכרה ?

משמעותם העמוקה של בירורים דקדקניים אלו, מעבר לקשיים העצומים ביישום לשון עמומה של "פעילות צבאית או בטחונית", היא הבחנה בין דם לדם ובין נסיבות שירותו של חייל אחד לבין נסיבותיו של שירות אחר. סופה של הבחנה זו שתביא שבר עמוק באמון משפחות החיילים המתגייסים, המשרתים והנפגעים.

שבר זה כאילו נובא על ידי הועדה עצמה, שמכירה במחיר כלכלי-חברתי שמעבר לשיקולים תקציביים: "צה"ל, אשר במשך שנים רבות נהנה מהסכמה לאומית רחבה ומוצקה, חש בשינויים ביחס הציבור אליו בתקופה האחרונה.. יש לכך ביטוי בנכונות לגיוס בקבוצות מסוימות בחברה, .. הועדה רואה לנכון להדגיש בפני הממשלה שיש לפעול לתיקון המצב ביחסי צבא-חברה, אשר הביא להחלשה של הדימוי בעצמה של צה"ל.. פעילות זו אינה תקציבית בעיקרה. יש משמעות כלכלית רבה לגבי איכות כוח האדם הצבאי המשרת בסדיר ובמערך המילואים שהוא הבסיס האמיתי של ארגון צבאי מוביל ומנצח.." 

אולם מעבר לשאלת המחיר שתגבינה המלצות ועדת ברודט מהחברה הישראלית, הרי שהמדובר בסוגיה שבמהותה היא בעלת אופי מוסרי וערכי, שאינו יכול להתגמש על ידי תכתיבים תקציביים כלשהם.

וכדברי כבוד הנשיא ברק בפרשת דוקטורי:

" חוק הנכים.. הוא מיוחד במינו. הוא מבוסס על ההכרה בחובתה ובאחריותה של החברה כולה כלפי חיילים שנפגעו עקב שירותם הצבאי, שירות שהוטל עליהם על ידי המדינה, ולמען המשך קיומה ובטחונה.. חוק הנכים מבוסס על חוב שהמדינה חבה למי שנפגע בשירותה... על כן, שיקולים כלכליים, שיש בכוחם להשפיע על היקף הזכאות על פי המערכות הסוציאליות הרגילות, אין זה מן הראוי כי ישפיעו על זכאותם של נכים עקב שירותם הצבאי.."

ואם ראשיתה של זכאות נכי צה"ל וחללי צה"ל מצויה בדבריו של דברי בן גוריון, מצויה גם אמירתו האיקונית "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". איקונית ולא בת חלוקה: ספק אם בן גוריון היה מסכים לפצל משפט זה לשניים - לגורל הבנים שמשתתפים בפעילות מבצעית, ולגורל הבנים שאינם משתתפים.

ומדוד לדוד, כך גם במקורותינו: דוד המלך מסרב לדרישת חייליו שהשתתפו בלחימה לקחת את כל השלל לעצמם, ודורש שיחולק בשווה גם עם אלה שנותרו במחנה:

"וַיַּעַן כָּל-אִישׁ-רָע וּבְלִיַּעַל, מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם-דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא-הָלְכוּ עִמִּי, לֹא-נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.. וַיֹּאמֶר דָּוִד, לֹא-תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי..  וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם, לַדָּבָר הַזֶּה:  כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל-הַכֵּלִים--יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.  וַיְהִי, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט, לְיִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

אם ראויה להיבחן החובה העמוקה שחבה המדינה לחיילי צהל ולעובדי מערכת הבטחון - במלאות 60 שנה בדיוק לחוק שירות ביטחון ולחוקי הנכים – אין היא אמורה להבחן במסגרת המלצות תקציביות, אלא במהלך דיון חברתי נוקב על היות הצבא "צבא העם" וזכויותיו ככזה.

נכתב ע"י עו"ד יואב אלמגור,

מייצג נכי צה"ל, משפחות שכולות ותובעים בתביעות רשלנות רפואית, תאונות דרכים וביטוח.
(המאמר פורסם בבטאון לשכת עורכי הדין, אוקטובר 2009)


 

נותני חסות: