חוויות נסיעה באוטובוס

גורל אכזר

אפרת נפצעה בפיגוע בזמן שירותה בצבא והוכרה על ידי משהב"ט כנכת צה"ל, אפרת סובלת מצלקות וכוויות בכל חלקי גופה. הפחד הכי גדול שלי מאז הפיגוע הוא לנסוע באוטובוס, אבל אני מנסה להתגבר עליו וכן להמשיך להשתמש בתחבורה הציבורית.

כמובן שאני יושבת באוטובוס אני הרבה יותר דרוכה לסובב אותי משאר האנשים, אני מסתכלת לכל הכיוונים ורואה דברים שאחרים פוסחים עליהם.

כחלק מהשיקום שלי להתגבר על הפחדים בנסיעה באוטובוס התחלתי לכתוב על הדברים שאני רואה ואחרים רואים קצת פחות.

האוטובוס היה עמוס, בכל תחנה ותחנה עלו עוד ועוד אנשים. אנשים מבוגרים, אנשים לאחר יום עבודה, אנשים עייפים, ערב רב של בני אדם. ריח זיעה היה באוויר, מולי ישב בחור שכל מהלך הנסיעה חיטט בכל מקום אפשרי וגירד בכל מקום אפשרי…. לפני ישב איש מבוגר אשר כסס ציפורניים וירק אותן לריצפה. בקיצור היה חם ומאד לא נעים.

בתחנת בית החולים בלינסון (רבין) עלתה לאוטובוס ילדה קטנה כבת שמונה, ילדה פצועה – שמה היה אודליה. היא הייתה מלווה בשתי נשים בוגרות אשר נראו בשנות ה – 30 המאוחרות לחייהן, אחת מהן הייתה אמה. שערה בלונדיני צבוע, מבנה גופה רזה, על עיניה הגדולות הרכיבה משקפיים. אודליה נראתה כמו אמה בדיוק רק בקטן. ילדה רזה לא יפה במיוחד רגילה כזאת.

חולצתה של אודליה הייתה מגואלת בדם, פניה היו פצועות עליהן היו פלסטרים דקים, ידיה ורגליה שרוטות. אבל עיניה אלוהים, עיניה היו גדולות וקרועות לרווחה. היה בהן כאב גדול, בהלה פחד ובלבול. קמתי ממקומי ונתתי לה לשבת. אמא שלה וחברתה פטפטו וצחקקו כל הדרך.

במהלך הנסיעה התבוננתי בשתי הנשים הללו, לא הצלחתי להבין מה מצחיק כל כך. האם וחברתה היו שקועות בעצמן זה כלל לא עניין אותן האם היא יושבת או עומדת, הן עמדו קצת מאחור כאילו לא שייכות כלל.

אודליה הסתכלה על אמה, בעיניה הייתה תחינה אילמת וסביבה המון שתיקה. בשלב מסויים במהלך הנסיעה החל לרדת לה דם מעל הגבה, היא הצביעה על העין ושתי הנשים הסתכלו אחת על השניה והחלו לצחוק.

רציתי לחבק אותה, לקרב אותה אלי ולנגב את הדם מפניה ולומר לה שהכול בסדר, רציתי לפנות לאימא הזאת שהרגישות היא ממנה והלאה, רציתי לצעוק שיש מישהי שזקוקה לה אך לא עשיתי כלום לא יכולתי.

והילדה, הילדה הפצועה הזאת שלא הייתה פצועה רק חיצונית השפילה את מבטה התכנסה בתוך עצמה ולא ניסתה לדבר יותר. הדם המשיך לטפטף על עינה ופניה. הן ירדו בתחנה בפרדס כץ, האמא האיצה בילדה שתרד מהר ומשכה את התיק מכתפה ושוב צחקה עליה כמה היא איטית ושאלה אותה האם היא רוצה ליפול שוב ?

זהו הן ירדו מהאוטובוס.

אנשים יקרים אלוקים נתן לנו מתנה, מתנה וזכות גדולה להביא ילדים לעולם, אנא שימרו עליהם מכל משמר, העריכו אותם, טפלו בהם, הוקירו אותם ובעיקר הרעיפו המון אהבה.