X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
ועדות רפואיות ועדות רפואיות רופאים מומחים רופאים מומחים מכונים רפואיים מכונים רפואיים הוראות אגף השיקום הוראות אגף השיקום ביטוח לנכי צה"ל ביטוח לנכי צה"ל הכפתור הכפתור
X סגירה
 

ימים ראשונים פגיעת ראש

25.11.88

הייתה צריכה להיות אסיפת הורים למיכל ובקשתי מאימא שלי לבוא לעזור לי וללירון שהייתה תינוקת בת 4 חודשים, אימא שלי נענתה לבקשתי והגיעה מהר.

ישבנו ושתינו כוס קפה, פתאום הטלפון מצלצל, אימא שלי הרימה את השפורפרת , מצלצלים מסורוקה, בהתחלה לא הבנתי, לא קישרתי את סורוקה עם באר שבע, לתומי חשבתי כי מדובר בבדיקות של אפרת, אני שואלת את אימי מה התוצאות של הבדיקות והיא עונה לי, לא …מדברים מבאר שבע……, בעלך נפצע בתאונה.

בטלפון לא הודיעו לי מה, מו ואיך, ובינתיים חשבתי לעצמי מה אני עושה ? ,איך אני מגיעה לסורוקה ?

צלצלתי לאבא שלי שלא היה !, היה באוניברסיטה ורוני היה במילואים, לקחתי גם אפשרות של מונית, אך לא היה לי חשק לנסוע לבד וצלצלתי לעמיקם (אח של אביב) הודעתי גם לאימא שלך ועמיקם אמר ברגע שנדע מה הפציעה נוכל ל….. היה יום גשם והאמת היא שאמרתי לך לנסוע באוטובוס ואמרת לי ,כי לא צריך ,כי מרגוליס הבטיח לי לנסוע לאט !

בקיצור טוב שאימא שלי התקשרה לניצה ובינתיים צלצלו מסורוקה שוב ואמרו לי כי אביב נפגע בראש והם לא הגדירו ואמרו רק שהוא בערפול וקיווינו לטוב ועמיקם נסע וירד גשם שוטף ולנסוע עם הקקמייקה שלו זה היה סיוט ובערך לקח לי כמה שעות טובות והגענו לסורוקה.

ניצה הלכה ישר לר"מ2 ואמרו לה היכן אביב נמצא וידענו כל מקום היכן שאתה נמצא ובינתיים אבא שלי צלצל לישראל (לשכת חיילים משוחררים-באר שבע) שהגיע עוד לפני שאנחנו באנו ושם פגשנו את מרגוליס שלא היה יכול לתת לנו פרטים על התאונה, הוא עוד לא ראה את אביב והיו לו תפרים וחשבנו כי הוא נפגע בראש ובסוף התברר שהעובדה שהוא נצמד לנייר כדי לקרוא משהו, זה בגלל שהמשקפיים נשברו לו.

ניצה,אני ועמיקם עלינו למחלקה ושם ראינו את המחזה, את אביב שהיה מחובר לאינפוזיה וא.ק.גי. וכל 5 דקות בדיקת אישונים ובאמת היה מבולבל, היה בהכרה, אבל דיבר שטויות שהספיקו בשביל כל החיים שלו.

כל הזמן הוא צעק שרה..שרה..ולא יכולנו לזוז ממנו.

עמיקם (אח של אביב) באיזה שלב עזב אותנו, הוא די נשבר, למרות שחשבתי שהוא ישן אצל עמית (אחות של אשתו) בבאר שבע או בבית החייל, הוא החליט שהוא חוזר הביתה והדרך באמת הייתה מאד קשה, הוא אמר, ירד מבול.

ניצה נשארה איתי , הלילה הראשון היה מאד קשה, למרות שניסינו לשמור על שפיות והשתדלנו ללכת לראות "שושלת" (סדרת טלוויזיה), זה היה ביום הראשון.

אבל אביב כרגיל לא נתן לנו לישון וצרח שרה..שרה.. באיזה שלב אמרו לנו האחיות שאנחנו נשבר, אם נעמוד לידו כל הזמן, כרגע הוא ישן , אנחנו נישן ונתנו לנו חדר גדול מלא מיטות תפסתי מיטה, פרסתי את הדובון של אביב ואיך שאני פורסת אותו, שברי זכוכיות נופלים לכל הכיוונים מהכיסים והבנתי שהם חדרו מהשמשה.

אביב זרק כל מיני מילים מבולבלות כאלה והיו שלבים שכל הזמן הוא קרא לי והיינו צריכים לקפוץ מהמיטה בלי נעליים ולהתייצב לידו ובקיצור היום הראשון היה ממש סיוט וניצה החליטה שהיא נשארת לידי גם ביום השני.

ביום השני כבר הגיעה אימא של אביב ואבא שלי ונוגה וליאורה וראובן לסקר, הם לא נכנסו פנימה יחד, אחד אחד,כי אביב היה מאושפז בטיפול נמרץ !

דבורה דאגה כמובן מאד לעמיקם, כי הוא לא אכל שום דבר ולא שתה ומאד הרגיז אותי שהיא לא חשבה לרגע אחד….אם אני, איך אני הייתי, כי ישנתי שם לילה ובסופו של דבר, הוצאתי את זה ואמרתי את מה שיש לי להגיד והחלטתי כי אני נשארת בלילה השני וניצה נשארה איתי .

וכל היומיים האלו השמיים בכו (גשם) ואני בכיתי איתם, אביב היה במצב גרוע, מחובר לכל מיני צינורות ומה לא…..כהרגלו בקודש דיבר דברים מבולבלים ולא הכיר אותנו ולעמיקם הוא קרא אבא ולי קרא אימא וזה היה הרבה זמן והוא קרא לי פעם אחת שושי, אבל בעיקרון ביום הראשון הוא צעק שרה….שרה דבר שמאד החמיא לי !

ביום השני עשו לו C.T. ,נכנסתי יחד עם אביב לתוך החדר ,מפני שהוא לא היה מוכן להצטלם בלעדי.

הרופא אמר לי שיש לו בצקות ויש לו שטפי דם רציניים במוח ומטפלים בו בקורטיזון (סטירואידים), מה שהבנתי שהסטירואידים הם חרב פיפיות שאסור להשתמש בהם, כי הם מועילים,אבל הורסים תאים בריאים בגוף.

ביום השלישי העבירו את אביב לחדר הנמצא סמוך לטיפול הנמרץ, יחד עם בחורצ'יק נחמד בן 18 מקיבוץ משאבי שדה שהיה לו גידול במוח.

אביב היה מחובר למוניטור, אבל הוציאו לו את הקטטר ונתנו לו סטרואידים דרך הוריד עד יום לפני ההעברה לבית לוינשטיין.

ביום הרביעי הורידו את אביב מהמיטה והכריחו אותו להתרחץ, דבר שהיה מאד קשה, כי היה לו קשה מאד לשבת, כל הזמן בכה והמלה השגורה בפיו הייתה…."שרה בואו לא נשקר אחד את השני" והאחיות לא פעם חשבו שרצוי להחזיר לו את הקטטר, כי לא יכולתי ללכת לשירותים ואיך שהייתי זזה ממנו היה צועק… שרה..וישבתי תמיד מצד ימין, להחזיק לו את היד ואיך שהייתי משחררת אותה,הוא בעיניים עצומות,היה קורא לי.

כדי ללכת הייתי נשבעת לו שאני הולכת רק לשירותים, היו לו כאבי ראש ויום אחד אכלתי איזה "אפרופו" ורעש הלעיסה הפריע לו.

אור כמובן הפריע לו, כך שהדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לשמוע ווקמאן בערבים.

מבקרים כמובן שלא היו הרבה, ישראל כמובן יום יום בא והיה מאד נחמד אלי.

ביום השני התקלחתי בבית שלו וזה עזר להרגשה שלי.

לא הייתה אחות אחת שאפשר היה לומר משהו רע עליה, אם בטלפונים שהם קראו לי ובערבים הציעו כוס קפה,ממש תמיכה מלאה מצד המשפחה.

מה גם שאת הארוחות של אביב הם אפילו הציעו שאני אוכל, כי אביב היה ניזון מהוריד.

היו רגעים שפרצתי בבכי, כי אביב היה במצב מאד קשה והיה לי קשה לראות אותו במצב שלו.

היה צריך לרחוץ אותו, לבלוע כדורים הוא לא בלע , אלא לעס אותם וזה היה מחזה לא נעים.

באיזשהו שלב הרופאים החליטו לעשות צילומים בכתפיים ובצוואר, כי הוא התלונן על כאבים ובמשך הזמן התברר כי הכאבים נבעו מהמוח והייתה לו הקרנה של כאבים לצד ימין.

היום השרידים שנשארו, השיתוק הקל ברגל ובאחת אצבעות היד.

לא ניצלתי את זה, רק שאלו מה אנחנו רוצים, יחד עם זה היה לנו קשר הדוק עם ר"מ2 בעזרת ניצה שמילאה את כל הטפסים ושלחה אותם לחטיבה של אביב.

ההורים של אביב היו באים יום יום ובשבוע השני פעם דבורה ופעם אריה ולפעמים יחד.

בשבת הראשונה של הפציעה היו המון מבקרים,כל המשפחה באה וזה היה יותר טוב בשבילי ולא לאביב שממלא ישב כל הזמן על הכיסא ויבב.

במשך כל השבועיים האלה הייתי 3 פעמים בבית, בשבוע האחרון הייתי עם 40 מעלות חום וכיוון שידעתי שאביב משתחרר למחרת מסורוקה ומועבר לבית לוינשטיין, אחרי דין ודברים רציני ועזרה מצד אבי (שהיה שייך למערכת הביטחון), אז לקחתי כמה אקמולים ואנטיביוטיקה ויצאתי לדרך.

בהתחלה היה קשה מאד לאביב להתמודד, למרות שהוא רצה, התגובות של אביב היו מצחיקות ושאלנו אותו, אתה יודע למה אתה נמצא כאן ? ….לא לא באמת אני לא יודע..למה ?, אבל אני בריא, אין לי פצע, אלה היו תגובות מאד ילדותיות.

באחד הימים אמר לי, אבל תקשיבי לרופא, הוא יודע מה שהוא מדבר, הוא לא טומטום, את זה הוא אמר לפרופסור טיברין ואני רציתי כי האדמה תבלע אותי.

היו שלבים גם שנשברתי, לא הכול היה קל, ביום השני תפס אותי רופא כשהוא בא לעשות לאביב בדיקת אישונים, תפס אותי וטלטל אותי ואמר לי זוהי רק תחילת הדרך, את בחורה משכילה וצריכה לעמוד על הרגליים.

באיזשהו שלב דיברה איתי העובדת הסוציאלית של בית החולים והיא הבינה שאנחנו משפחה תומכת ונעשה את הכול לקלוט אותו בבית, והאם יש מעלית או אין מעלית ? וכמובן שנראה לי מאד תמוה, שהיא שאלה, האם ניקח אותו בכל מקרה הביתה ?

היא אמרה כי זאת שאלה שגרתית,כי קורה שאנשים מוותרים על היקר להם מכל,אבל אצלנו זה לא כך.

אני די נדנדתי, למרות היחס הטוב, שיעבירו את אביב לבית חולים תל השומר בגלל המרחק, אבל פרופסור טיברין אמר בשלב מסוים שאי אפשר להעביר אותו, אבל בסוף היה מדובר על שחרור ולכן לא היה שווה כל הטלטול והיה היתר מבית לוינשטיין לקלוט אותו.

לבית לוינשטיין יש בדרך כלל תור ארוך ודוקטור דולפין דיבר ודרך הפקסמיליה העברנו את כל החומר.

היה שלב שפרופסור טיברין רשם לי מכתב למערכת החינוך והמנהלת שלי ורד עשתה את כל המאמצים שאני אשאר ליד אביב במקום ללמד.

פרופסור טיברין ביקש אמבולנס מר"מ2 כולל חובש, הגיע אמבולנס עם אלונקה ובלי סדין נקי ומיד נתנו לנו סדין מהמחלקה.

אביב כל הדרך ישב ומאד שמחתי שאביב זיהה את התחנה המרכזית וזיהה כל מיני אתרים, לא איבד את החוש של ידיעת הארץ, דבר שפרופסור טיברין ביקש ממנו לכתוב לו משהו על חומר הלימוד, הוא עשה משמש אחד גדול,אבל זכר קטעים.

דברים שנשכחו ממנו זה בעיקר מההווה הקרוב ועד היום יש לו בעיות כאלה.

היה בשלב מסוים שהרופאים דברו לעשות לאביב ניקור במוח להוצאת נוזלים ואני צלצלתי לליאורה בהיסטריה והיא אמרה לי בשום פנים ואופן שלא יעשו זאת ! למזלנו ה-C.T. יצא טוב ולא היה צורך לעשות זאת.

 

כתבות שאולי יעניינו אותך


המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
אנא הזן את המספר מאה עשרים וארבע:
לשרותך, נכה צה"ל