X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
ועדות רפואיות ועדות רפואיות רופאים מומחים רופאים מומחים מכונים רפואיים מכונים רפואיים הוראות אגף השיקום הוראות אגף השיקום ביטוח לנכי צה"ל ביטוח לנכי צה"ל הכפתור הכפתור
X סגירה
 

שבוי בפקודה צנחן שבוי בכלא בקהיר

ספרו של אורי אהרנפלד

13 לאוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים, המעוזים נופלים והחיילים שנותרו נשבים בידי הצבא המצרי בינהם גם אהרנפלד אורי. 37 שנים לאחר מכן יוצא לאור הספר שבוי בפקודה !

שבוי בפקודה - צנחן שהיה כלוא בצינוק בכלא עבאסייה בקהיר.
מאת אילן בכר ואורי אהרנפלד

ספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו עד היום בעולם הם אלה, בהם אתה חש את נפשו של הכותב מוטמעת בכל שורה ופסיק. אתה מלווה את תקוותיו, חששותיו, הפחד, האימה, גניחות חבריו הפצועים, ריח המוות. תהום הבדידות בצינוק הכלא.

כזה הוא הספר "שבוי בפקודה" מאת אילן בכר ואורי אהרנפלד. הספר, שיצא בימים אלה בהוצאת "כתר-מעריב" מגולל את ספור המלחמה והשבי בקהיר של אורי אהרנפלד, צנחן במלחמת יום כיפור, שלחם בעוז במשך 180 שעות רצופות עד שניתנה הפקודה למוצב "המזח" בו שירת - להיכנע בפקודה!

ואורי, שלחם בהשראת גדולי הלוחמים של עם ישראל – מבר כוכבא ועד מאיר הר ציון – התבייש, התפתל, חש מושפל – אך לבסוף הרים ידיים והוריד את דגל ישראל, שנישא על המוצב והניף תחתיו – בהוראת קצין מצרי מאיים – דגל מצריים.

"עד היום אני מתקפל מבושה ועלבון כשאני נזכר בכך ", אומר אורי בכנות המאפיינת אותו. "כשחזרתי מהשבי והקמתי בית בירושלים, דבר ראשון שעשיתי זה להציב בחצר תורן בגובה חמישה מטרים ועליו מתנוסס בגאון דגל ישראל. יום ולילה. לא רק בימי עצמאות, כי כל יום עבורי הוא חגיגת עצמאות".

אורי נושא בידו את ספרו "שבוי בפקודה", ושזה עתה יצא ממכבש הדפוס. הוא מגונן על הספר כאילו היה עולל שזה עתה נולד ונאנח: "הספר הזה הוציא אותי מהשבי. הייתי זקוק ל-37 שנות ייסורים עד שהעזתי לספר את הספור בלי צנזורה. בלי לעגל פינות. עכשיו טיפה יותר קל לי."
מתוך הספר: ....הגיהינום עומד בפתח. חמקמק כמו שטן. רואה ואינו נראה. אורב לנו בחשאי. רעידת אדמה שתחריב הכול עומדת בפתח. ואנחנו כשיות תמימים, ממשיכים להתנהג כאילו כלום. בחדר האוכל של המוצב, הניצב אל מול נוף פסטורלי של מימי תעלת סואץ הכחולים, מתארגנת חבורה של חיילים לתפילת מנחה של יום הכיפורים.

אני מרגיש התעלות נפש מוזרה. עד היום עשיתי את ימי כיפור בבית, בירושלים. הפעם אני רחוק. צנחן בשירות המולדת. שומר על המדינה. אני כאן כדי שיקירי שם, בעורף, יוכלו לנהל את חייהם בביטחון. ללכת לבית הכנסת"..

"היינו תמימים," אומר אורי. "אבל לא רק אנחנו, החיילים אלא כולם, כלל עם ישראל. חשבנו שזה לא יקרה, כי לאוייב אין כל סיכוי. מה שלא הבנו אז הוא, שגם כשאין להם סיכוי הם יתקפו או לפחות ינסו. הם לא מתייחסים להרוגים ולפצועים כמונו.

"כשהובילו אותנו מהתעלה לכלא עבאסייה בקהיר ראינו מה ההתייחסות שלהם לבני אדם בכלל ואלינו כחיילים ישראלים בפרט. התפללנו להגיע. חששנו שישחטו אותנו בדרך. היה סיוט. שררה אווירה של הפקרות אצל חלק מהמצרים. הם בזזו אותנו – שעונים, שרשרות, מסמכים, מה לא. הם הרביצו, נעצו מקלות. והכל בהנאה סדיסטית.

מתוך הספר:

".......מפעם לפעם נשמעת זעקת אחד החיילים המוכים. למה מכים? לא הצלחתי להבין שאין סיבה.

לפתע עוצר האוטובוס בחריקת בלמים. צעקות של שובינו בבליל שפות, אנגלית משובשת וערבית ואולי גם עברית, הורו לנו לרדת. ללא תיק החפצים האישיים שלקחנו עימנו.

הורדנו במהירות. צרחות בלתי מובנות. מכות שמונחתות מכל עבר. העיניים מכוסות והידיים אזוקות מאחור. אתה פוחד ללכת שלא תיתקל במכשול. המצרים דוחפים בפראות קדימה. צעקות הלוחמים המוכים מתערבבות בצרחות השובים המכים.

השובים מקיפים אותנו. הם באקסטאזה. כולם מכים אותנו תוך כדי צרחות איומות.

הושכבתי על הבטן. רגל גסה דורכת עלי. שוטים שורקים באוויר. הצעקות שלי מצטרפות לצעקות חברי המוכים ויוצרים בליל רעשים שנשמע רק בגיהינום....

כשהגענו סוף סוף לכלא השליכו אותי לצינוק מבודד. כמו שק תפוחי אדמה זרקו אותי שם. כל הגוף שלי כאב ודימם. נפצעתי בקרבות ואחר כך מהמכות אבל לא טופלתי. כל שרציתי זה לישון....

מתוך הספר:

אני בצינוק... העיניים נעצמות. אני מכסה אותם בברדס ואז שוקע בשינה. סוהר נכנס. אני שוכב על הרצפה. "קום, יא כאלב, קום," הוא צורח ובועט בי. אני נעמד ואז הוא אוחז בפראות בכתפי ומוביל אותי בתקיפות לקיר מול הדלת. המקום הכי רחוק מהדלת. הוא משליך אותי אל עבר הקיר ואני נחבט אבל עדיין עומד על רגליי. כאן עומדים, הוא אומר ומתכוון למקום בו אני ניצב. הבנתי. מעתה, בכל עת שהדלת תפתח, עלי לזנק לכאן, ולא חשוב באיזה מצב אני, כדי למנוע סיבה למהלומות..".

אחרי כמה זמן, העזתי להסיט טיפה את הברדס השחור שכיסה לי את העיניים ואז ראיתי כתובת על קיר הצינוק שהקפיאה את דמי:

מתוך הספר:

אני מביט סביב ומתעודד. בקיר הדרומי של הצינוק, בגובה של כשלושה מטר צוהר מסורג. אור יום חודר. חלון לעולם שהותרתי בחוץ.

הקירות מטונפים. כתמי דם מרוחים עליהם. זבובים, יתושים ועוד מיני חרקים דבוקים על הקירות.

הטיח מתקלף ועובש מצפה את הכתלים. עכבישים מטיילים על קוריהם בפינות התקרה.

הכול שרוט, שחוק, מטונף.

לפתע אני קופא במקום. משפשף את העיניים בחוסר אמון. כתב יד בעברית חרוט על אחד הקירות. אני מתאמץ לקרוא. "נחום וישראל נהרגו כלא .......". המילה אחרונה מחוקה.

אני ממשיך לחפש. מצאתי עוד כתובת: "בנימין .......... רחוב אחוות אחים פתח תקווה, 7 לאוקטובר 1973". ועוד כתובת אחת: "7 באוקטובר 1973".

התקופה בכלא, בצינוק, אף שנמשכה חודשיים וחצי נראתה לי כנצח. הזמן זוחל. אתה מטלטל בין ייאוש לתקווה. בין הסיכוי שתחזור כגיבור לאוהביך לבין החשש שזה יקרה אבל אתה תהיה בתוך ארון. המצרים לא חסו עלינו. אני עברתי עינויי תופת.

מתוף הספר:

...ממשיכים לחקור אותי... רגליי היחפות כאילו מרגיזות את החוקרים והם נטפלים אליהן. אחד מהם לוקח פלאייר ומתקרב אלי. אני מבוהל. הוא רוכן לעבר כף הרגל ובבת אחת מושך ועוקר את ציפורן הרגל. אני צווח מכאבים. הוא מחייך ושוב רוכן לכף הרגל. בלב אני מקווה שאולי הבין שהגזים והולך לעשות משהו לשכך הכאבים. אני מקווה שיחבוש או יימרח יוד אבל הוא מצמיד את הפלאייר לאצבע נוספת ושוב משיכה חדה וכאב מפלח לי את הנשמה. זעקות פורצות מגרוני. הוא הורג אותי לאט לאט. הכאב עצום, בלתי נסבל ולא נגמר. אני מתפתל מייסורי מכאוב. אני צורח. הנשימה נעתקת. כמעט נעצרת לחלוטין. מסך של חושך יורד על עיניי...."

עדותו האישית המצמררת של אורי מכלא עבאסייה בקהיר מצטיינת בכנות שלה. ביושר הפנימי. גיבור שלא מספר ספור גבורה אלא מעיד על החיים. ומספר את הקורות אותו במשך חודשיים וחצי בהם היה כלוא בצינוק, מבודד ומדמם בכלא המושמץ ביותר בקהיר.

הספר לא מצנזר את רגעי האימה. האמת מתגלית בו והיא כואבת. עינו את חיילינו עינויי תופת במצריים.

ועוד חידוש בספר- לראשונה בתולדות ספרים מסוג זה מתארים מחברי הספר את העינויים במילים ובאיורים מקוריים אותם צייר שבוי נוסף באותו כלא ובאותה תקופה, ערן יעקבי, אדריכל ואמן מוכר.

הספר נכתב כאמור ביחד עם הסופר והעיתונאי אילן בכר, מחבר הספרים "המוח" ו-"זה מה שאני זוכר". גם הוא פצוע צה"ל קשה מהיתקלות עם מחבלים באותה תקופה.

כך נוצר בספר אחד בהוצאת "כתב-מעריב" משולש מוזר של לוחמים שלא נפגשו במלחמה אבל נפגשו בספר ובנסיבות החיים והגורל המשותף במדינת ישראל.

 

כתבות שאולי יעניינו אותך


המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
אנא הזן את המספר מאתיים חמישים ושתיים:
לשרותך, נכה צה"ל