ראיה חדשה- ביטול מעשה בית דין

פסק דין

1. ערעור זה הוגש על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (נוסח משולב) (להלן חוק הנכים) בעררו של המערער שבפנינו, עוקלה יחיא, כנגד קצין התגמולים, החלטה שניתנה על ידי הועדה ב- 12.12.05 בה קיבלה את טענת הסף של קצין התגמולים ודחתה את הערעור.

הערעור שהוגש לועדת הערר, הוגש על החלטת קצין התגמולים מ- 1.11.04 בה קבע כי קיים בעניינו מעשה בי-דין בכל הנוגע למצבו הנפשי טרם השירות. משכך, סבר קצין התגמולים כי לאור הפסיקה הקיימת בנושא, לא ניתן לפתוח הליך של עיון מחדש המתבסס על הנחות או טענות שונות מאלה שהוכרעו וקיימים לגביהן מעשי בי-דין.

2. על פי המתואר בהחלטת ועדת הערר, נשוא ערעור זה, ב- 31.8.98 הגיש המערער תביעה להכרת זכותו בגין פגימה נפשית ממנה הוא סובל. המשיב, בהסתמך על חוות דעת רפואיות, דחה ב- 9.5.00 את התביעה. המערער הגיש ערר אל ועדת הערר (ע.נ. 672/00) שפסקה בפסק דין מנומק ב- 5.12.02 כי יש לקבל חלקית את הערר, במובן שיש להכיר בקשר של החמרה בין השירות הצבאי לבין הפגימה הנפשית בשיעור של 1/3. שני הצדדים ערערו אל בית משפט המחוזי שב- 9.9.03 אישר את הכרעת הועדה בדבר החמרה בשיעור של 1/3 (ע"א 1063/03). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת דורנר) כדלקמן:-

"לא אוכל לקבל את הבקשה. בעניינו של המבקש נקבעו ממצאים עובדתיים - רפואיים שהם עניין של מומחיות מקצועית, אשר נבחנו על ידי שתי הערכאות. הבקשה אף אינה מעלה שאלה משפטית. משכך, אין מקום למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית" (רע"א 9256/03 מ- 7.1.04).

3. מתברר כי ב- 26.7.04, שבעה חודשים לאחר הכרעת בית המשפט העליון, פנה המערער למשיב פעם נוספת, הפעם בבקשה למתן החלטה חדשה לפי ס' 35 (א) לחוק הנכים וצרף לבקשתו 2 חוות דעת רפואיות אותן ביקש לראות כראיה חדשה.

בהחלטתו מ- 1.11.04 דחה קצין התגמולים את הבקשה בסברו כי קיים מעשה בי-דין בכל הנוגע למצבו הנפשי של המערער טרם השירות. משכך ועל פי הפסיקה בנושא, סבר שלא ניתן לפתוח הליך של עיון מחדש המתבסס על הנחות/טענות השונות מאלה שהוכרעו בערכאות ויש לגביהם מעשה בית-דין.

על החלטה זו הוגש ערעור אל ועדת הערר שכאמור לעיל דחתה אותו בהחלטה מ- 12.12.05.

בהחלטתה קובעת הועדה כי ב"כ המערער לא פרט מהם הנתונים החדשים המצדיקים, ולו לכאורה, מתן החלטה נוספת ושונה בעניינו. הועדה מציינת כי עברו של המערער הוא נושא שבא לידי ביטוי בדיונים שהתקיימו בעניינו, כאשר החלטת בית המשפט העליון ב- רע"א 9256/03 מתייחסת אליו מפורשות.

מסקנת הועדה היתה כי שאלת מצבו הנפשי של המערער קודם לשירותו הצבאי, באה לידי ביטוי ונשקלה על ידי הערכאות הקודמות, ואין בה מבחינת חידוש.

המערער ביקש להסתמך על ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים פ"ד כב (2) עמ' 794 ועל רע"א 7616/02 קצין התגמולים נ' יעקב רוטמן, פס"ד מ- 2.2.03. ועדת הערר בחנה שאלה זו ולאחר שעיינה בחוות הדעת ה"חדשות" ובאסמכתאות שהוגשו, הגיעה לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ולאחר שההליכים מוצו על ידי המערער בסיבוב הראשון, ומשאין בחוות הדעת שצורפו לערעור "נתונים חדשים המצדיקים מתן החלטה נוספת ושונה מזו של ההחלטה הקודמת", יש לראות בהתנהגות המערער משום קינטור ושימוש לרעה בהליכי משפט ומשכך, אין הוא יכול להיכנס בפתח שפתחה הלכת מרידור.

מסקנתה של ועדת הערר היתה כי יש לקבל את טענת הסף של המשיב. משכך, דחתה את הערעור מהטעם שהמערער לא המציא ראיות חדשות ולא הוכיח כי החלטת המשיב בטעות יסודה.

4. בערעור שבפנינו, שהוגש על החלטת ועדת הערר מ- 12.12.05, מבקש המערער כי פסק דינה של ועדת הערר יבוטל, כי ייקבע כי קיים קשר של גרימה בין הארוע הטראומתי שחווה המערער ב- 23.4.96 לבין מחלת ה- PTSD שהוא סובל ממנה, או לחלופין, ייקבע ששיעור ההחמרה העיקרי הוא על חשבון השירות הצבאי בשיעור של 4/5 לפחות ולחלופי חלופין, ולמען הזהירות בלבד, ביקש כי העניין יוחזר שוב לועדת הערר כדי שתדון בו לגופו.

המשיב טוען  כי פסק דינה של ועדת הערר בדין יסודו ואין מקום להתערב בו. המשיב מדגיש כי שאלת מצבו הבריאותי של המערער טרם השירות הוכרעה סופית וקיים בעניינה מעשה בית-דין ואין מקום לבחון את חוות הדעת הנוספות שהביא המערער ולהכריע בהם לגופם. עוד נטען, כי חוות הדעת החדשות נסמכות על אותו תיעוד רפואי ואין בהן משום חידוש.

5. שקלנו טענות הצדדים בכתב ובעל פה, ומסקנתנו היא כי יש לקבל את הערעור.

המערער סבור כי מכח הפירוש שניתן לס' 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 בפסק הדין בעניין ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים פ"ד כב (2) 794, הלכה שבית המשפט העליון חזר עליה בעניין רע"א 7616/02 קצין התגמולים נ' יעקב רוטמן (תק-על 2003 [1] 908, פסק דין מ- 2.2.03), יש בידו ראיה חדשה שלא הונחה בפני נותן ההחלטה הקודמת וכי כל חוות דעת רפואית חדשה שלא היתה בפני ההחלטה הקודמת שבאה לשכנע כי יש לקבוע קשר של גרימה או קשר החמרה בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע בהחלטה הקודמת, היא בבחינת ראיה חדשה מכח סעיף 35 (א) לחוק הנכים.

עוד סבור המערער, כי בחוות הדעת החדשות שבידו מובאים נתונים חדשים.

לגישתו, טעה בית משפט קמא משלא דן בשאלת עברו מבחינה פסיכיאטרית בטרם גיוסו לצה"ל, על סמך האמור בחוות הדעת החדשה וכי בעניין ס' 35 (א) לחוק הנכים, אין תחולה לעקרון מעשה בית דין.

בעיקרי הטיעון שהגיש המערער הסביר  כי הנתונים החדשים הם נתונים הכלולים בחוות דעתו החדשה של דר' פוקס מ- 14.6.04. בטיעוניו מציין ב"כ המערער כי המומחים מטעמו, בגלגול הקודם של הליך זה, לא התייחסו לעברו הרפואי של המערער מבחינה נפשית ולקשר בין עבר זה לבין מחלתו, שכן, היה מדובר בבעיה שולית שהמערער לא ייחס לה חשיבות ולא הניח מסמכים רפואיים באשר לעבר זה בפני המומחים. חוות הדעת החדשה, בניגוד למסקנה שבהחלטה הקודמת, קובעת כי לא יכול להיות קשר בין בעיות קודמות באישיות לבין התפתחות של מחלה PTSD וקובעת כי הגורם העיקרי להתפתחותה היא הטראומה שחווה המערער תוך כדי ועקב שירותו הצבאי.

עוד סובר המערער, כי ההחלטה הקודמת התבססה על קביעה כי המערער סבל ממחלה נפשית עוד לפני גיוסו, מחלה שהיתה בחיתוליה ועקב השירות הצבאי הוחמרה והפכה לתסמונת פוסט טראומתית, עניין שלגישתו אינו תואם את העולה מחוות הדעת הנוכחית לפיה היתה למערער בעבר לכל היותר הפרעה שולית באישיות וכי אין קשר בין מצב זה לבין מחלת ה- PTSD.

6. השוואת שתי חוות הדעת של דר' פוקס מלמדת כי למעט מכתב של דר' אבו נסרא מ- 04', המסמכים הרפואיים הישנים הנזכרים בחוות הדעת המשלימה אינם נזכרים בחוות הדעת המקורית שהזכירה מסמכים רפואיים משנת 96' ואילך.

ככל שלא הונחו בפני המומחה דר' פוקס מסמכים רפואיים או נתונים בדבר עברו הנפשי של המערער טרם גיוסו, מדובר בעניין שהאחריות לו נופלת על שכם המערער עצמו.

7. נראה כי לאור החלטת בית המשפט העליון בעניין רע"א 7616/02 קצין התגמולים נ' רוטמן כוחה של הלכת מרידור עדיין במותניה.

ס' 35 (א) לחוק הנכים מורה כדלקמן:-

"35. (א) קצין-תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה."

יוזכר שבהלכת מרידור ציין כב' השופט לנדוי מפורשות כי סעיף 35 לחוק הנכים סוטה מעקרון מעשה בית הדין האופייני לדיון השיפוטי, תוך הקלה עם התובע מכוחו נוכח מטרותיו הסוציאליות הכלליות של חוק הנכים (ראה ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים פ"ד כב (2) עמ' 794 בעמ' 797).

מסקנתו של כב' השופט לנדוי היתה כי הסעיף "אכן נותן למבקש כמעט חופש בלתי מוגבל לחידוש הדיון. אם מסקנה זו עלולה להביא לידי תוצאות מעשיות שקצין התגמולים לא יוכל לעמוד בהן, יהיה על המחוקק לבוא לעזרתו על ידי ניסוח הסעיף מחדש. מכל מקום גם לפי פירוש הסעיף המוצע בזה אפשר יהיה למנוע הטרדה יתרה של קצין תגמולים עקב תכסיסים מכוונים בדרך הבאת הראיות לשיעורין, על ידי הפעלת הכלל הידוע לגבי צווי ביניים, שגם בהם אינו נוהג העקרון של מעשה בית דין: שלא תתקבל פניה נוספת, אם יש בה משום קינטור סתם או שימוש לרעה בהליכים" (שם, עמ' 798).

8. בפסק דינה של ועדת הערר ב- ע"נ 672/00 (גלגולו הראשון של העניין) צויין כי לעורר עבר רפואי לא קטן בתחום הפסיכיאטרי, כשמתיקו הרפואי ניתן לדלות מידע משמעותי בנדון, מידע אשר מעיב מאוד על דברי העורר ונסיונו להסתיר את עברו או לטעון שעובר לגיוסו היה בריא לחלוטין מבחינה פסיכיאטרית. הועדה קובעת בס' 11 לפסק הדין כי המציאות שונה וכי לדברים אלה משמעות רבה, גם אם האבחנה הנכונה היא שהעורר סובל כיום ממחלת נפש ולא מדובר בהתחזות. הועדה ממשיכה ומציינת "נמצאו רישומים ברורים עוד משנת 1984 ועד סמוך לפני הגיוס, שכולם מעידים על כך שהיו לעורר בעיות ותלונות בתחום הנפשי. נאמרו גם דברים ברורים על כך שהוא סובל מתהליך פסיכוטי ממושך ומטופל על ידי המרפאה לבריאות הנפש בטבריה. כמו כן נרשמה לו תרופה פסיכיאטרית".

עוד מזכירה הועדה את עברו הפלילי של המערער ומציינת כי מצב דברים זה משקף תמונה עגומה מאוד של דמותו. הועדה מעלה את השאלה עד כמה נודעת למצב זה השפעה על העניין שהיא דנה בו ועל הקשר הסיבתי בין שירותו למחלתו. בהמשך, מציינת הועדה כך:- "אנו סבורים כי אכן העורר לקה כבר לפני הגיוס בבעיות נפשיות אך אלה לא באו לביטוי מלא אלא בזמן שירות כאשר העורר מנסה להסתיר את עברו ומנסה להעצים ולהגזים בתיאור בעיותיו" (שם, סוף ס' 11 לפסק הדין).

בהמשך, לאחר שפרטה את ההלכה המשפטית בעניין ומצאה כי הארועים שהוכחו מקיימים את הדרישה הקיימת ביחס לתנאי השירות לצורך קביעת קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין השירות, העלתה את השאלה האם יש לראות ארועים אלה כגורם להתפרצות המחלה או שמא יש לראות בהם תרומה חלקית במובן של החמרת המחלה לאור עברו הרפואי.

מסקנתה היתה כי "תנאי שירותו של העורר תרמו תרומה מסויימת להופעת המחלה. אין ספק כי העורר סבל גם לפני הגיוס מסימני מחלה נפשית, הוא גם טיפול רפואי פסיכיאטרי, אולם מחלתו היתה אז רק בחיתוליה. למחלה לא היו הסימנים והגילויים הבולטים שמהם הוא החל לסבול בשלב מאוחר יותר. רק בזמן השירות ועקב תנאי השירות כפי שתוארו לעיל החלה המחלה לקבל תפנית ומימדים רציניים יותר והפכה לתסמונת פוסט טראומתית. החששות שמא העורר מתחזה בחוליו, נמוגו לאחר שאושפז מספר פעמים ונעשו אבחנות מהימנות דיין כדי לומר ולוודא שהמחלה אכן קיימת. נסכם ונאמר ששירותו של העורר מהווה גורם למחלה במובן של החמרת מחלה לא במובן של גרימתה" (שם, סעיף 17).

אשר לשיעור ההחמרה, העמידה הועדה שיעור זה על 1/3, בציינה כי "שיעור זה מתאים לאופי המחלה להתפתחות ולשאר הנסיבות כפי שפורטו לעיל".

9. הנה כי כן, המסמכים הרפואיים עמדו בפני הועדה בגלגולה הראשון ובמובן זה אין הם חדשים. החדש הוא כי כיום הצטייד המערער בחוות דעת רפואיות המתייחסות למסמכים אלה.

10. גם אם מצב זה נוצר באחריותו של המערער, הרי לאור הלכת מרידור, סבורים אנו כי לא היה מקום לדחות את ההליך החדש על הסף, לא על ידי קצין התגמולים ולא על ידי הועדה.

11. אכן, ברע"א 9256/03 עוקלא נ' קצין התגמולים, בקשת רשות ערעור שהגיש המערער כאן על החלטת בית המשפט המחוזי בה אישר את החלטת הועדה שניתנה בעניינו ב- ע"נ 672/00, מציינת כב' השופטת דורנר כי אין מקום למתן רשות ערעור מקום שבעניינו של המערער נקבעו ממצאים עובדתיים רפואיים שהם עניין של מומחיות מקצועית שנבחנו על ידי שתי הערכאות וכי הבקשה אף אינה מעלה שאלה משפטית.

היום שונה המצב. הערעור הנוכחי הוגש על החלטת הועדה בערר על החלטת קצין התגמולים בתביעה שהגיש המערער מכח סעיף 35 (א) לחוק הנכים.

כפי שהובהר בעניין מרידור ובעניין רוטמן, סעיף 35 (א) לחוק הנכים מקל עם הנכה וסוטה מעקרון מעשה בית הדין.

גם אם כאמור אי העמדתן של חוות דעת רפואיות המתייחסות לעברו הנפשי של המערער בפני קצין התגמולים בגלגול הראשון של עניין זה מקורו ברשלנות אם לא למעלה מזה מצד המערער, הרי לא שוכנענו כי נכון לראות במצב שנוצר משום תכסיס מכוון, קינטור או שימוש לרעה בהליכים.

12. אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שקצין התגמולים ידון בתביעתו החדשה של המערער לגופה.

מאחר וכאמור הצורך בהגשת ההליך החדש מקורו ברשלנות המערער, לא יהא בערעור זה חיוב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום ה' באלול, תשס"ו (29 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר העתק פס"ד זה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.                                                                             

מ. פינקלשטיין, שופט
 
 ר. חפרי-וינוגרדוב, שופטת
 
 י. גריל, שופט

[אב"ד]