יום הזכרון של הלום קרב

טוביה רביב ניסה את כוחותיו מול האוגדונר אך כשהגיעה הפקודה – טוביה קיבל את הדין החטיבה יצאה להתקפתה האחרונה והאומללה מכולן. ההתקפה החלה עם מודיעין עלוב וסדר הכוחות המצרי לא היה ברור לנו. בצד השני, המצרים החזיקו בידיהם את המפות הסודיות שלנו, [מפות סריוס] מתורגמות לערבית. מייד עם ההתחלה התברר כי מולנו עומדים כוחות עדיפים וטנקים החלו להפגע בזה אחר זה. הסמג"ד, רפי מיצפון ז"ל, הודיע ליהודה בקשר כי הוא נאלץ לסגת כי על סיפון הטנק טיפסו ועלו ניצולים מטנקים שונים. מרביתם פצועים. יהודה צעק בקשר לרפי שלא ייסוג. כי הנסיגה מסוכנת. רפי לא שעה להזהרות, כנראה מחוסר ברירה, הטנק נפגע ורפי נהרג. חלק גדול מלוחמי ההסתערות נפלו באותו יום נורא. יהודה נתן לכולם פקודה לסגת וכך מצאתי את עצמי נוסע רוורס עם הטנק מרחק שנראה לי כמספר קילומטרים, כנראה. הטנק עלה בנסיעה אחורנית על מחפורת ובתוכה משאית מצרית. בשלב זה ספגנו מספר פגיעות ישירות בטנק: גלגל מרכוב קדמי ימני נעלם, מסנן האויר הימני חטף גם הוא ונעלם ועל הצריח זיהינו בתום הקרב פגיעות נוספות. כשפסק הירי מסביב ירדנו מן הכלים לבדוק את הנזקים. מכל הגדוד ונספחיו נותרו רק שלושה טנקים. הטנק שלנו – 10ג' – לא היה מסוגל לנסוע יותר. מאחור הגיע טנק רביעי לתיגבור: מפקד פלוגת המפקדה, שמולי'ק ניב, הופיע על צריח הטנק בחיוך: "חבר'ה, באנו לעזור"... איש מאתנו לא ידע מה קרה לכל החיילים שנעלמו בקרב על גבעות מיסורי, עד שהמצרים איפשרו חיפושים בשטח, אחרי המלחמה. עד אז גם נודע לנו מי היו אלו שנפלו בשבי ונותרו בחיים.

למחרת הקרב, הגיעו אל יהודה שני קציני סיור עם ג'יפ: האם היה בין הקצינים אחד ושמו ישי אשרת? שאלו. אתם בטוחים ששמו אשרת? שאל יהודה. אולי אתם מחפשים את ישי עוזרד? הקצינים התקשרו לשלישות כדי לברר את הנקודה. צדקת, סיפרו ליהודה. באמת זה היה ישי עוזרד.

"יש לי עוד אחות אלמנה", לחש יהודה גלר, הקיבוצניק מגבעת חיים, וזחל אל מתחת לטנק כדי לשקוע בשינה עמוקה שתקח אותו הרחק מן המציאות בתוכה הוביל את חייליו ואת גיסו אל מותם. 60 חללים השאיר גדוד 410 בחולות הבוערים ההם.

28 שנים חלפו מאותה מלחמה כאשר סיפר לי ב.ל. כי אני הלום קרב. איך אתה יודע? שאלתי. גם אני הלום, אמר האיש בשקט. גש לבדיקה בתל השומר. כששמעתי את ב.ל. אומר לי את הדברים התיישבתי על הכביש ופרצתי בבכי. בחלקיק השניה הבנתי למה משפחתי התפרקה פעמיים, למה החלפתי 50 מקומות עבודה ו-15 כתובות מגורים.שיחת הטלפון התנהלה ביום העצמאות תשס"א, מאי 2001. מאז נבדקתי, הוכרתי כנכה צה"ל ואני מטופל יפה. כמעט.

לאחר שהוכרתי, ב-2002, מינה לי אגף השיקום רואה חשבון בשם אורי ספרן. ספרן התבקש לבדוק את מצבי הכלכלי ולתת לאגף את המלצותיו לסיוע כספי. המלצתו של ספרן, לסייע לי בכיסוי חובותיי, היתה מונחת כשנה בלשכת השיקום ברחובות ואיש לא נגע בה. איש גם לא סיפר לי עליה. עד שנדחתה.

החובות שלי לא היו מעולם גדולים, במושגים של עולם העסקים. מרביתם – לבנקים. שניים לבעלי דירות שלא שילמתי להם את שכר הדירה כי לא היתה לי פרנסה וחייתי עם מקל נדודים ברחבי הארץ. אגף השיקום דחה את המלצותיו של ספרן, שנתיים לאחר שהוגשו לו. כיום הם מצפים ממני לבצע איחוד תיקים בהוצאה לפועל. בסרט הזה כבר הייתי וההוצאה לפועל מסרבת לבצע איחוד מחודש, כי פעם היתה לי דירה ופתאום אין. הפלא ופלא.

בין המטפלים הרבים מינו לי גם "חונך", רו"ח יעקב ורקר מרמת גן. בימים אלו ממש, מרץ 2005, ורקר מסייע לי בהכנת המסמכים להגשה לכונס הנכסים הרשמי. "אחרי שיכירו בך כפושט רגל – אף נושה לא יוכל לעקל לך או לילדיך יותר שום דבר, החובות יימחקו". אילו רק ידעתם כמה מכשירי חשמל הוציאו מביתם של ילדיי – הייתם בוכים יחד איתם. היום הם מבינים למה אבא לא היה מסוגל להגן על רכושם, על פרנסת המשפחה. בשנת 2000 עדיין לא היה לי כל הסבר לטירוף שבתוכו חייתי.

לפני שהכונס יאשר את פשיטת הרגל, אני מבקש להתנצל כאן והיום בפני החברים שחובותיהם יימחקו בזכות הפשיטה. על הבנקים אני מצפצף. מכולם אני אזכיר רק אדם יקר אחד שחובי אליו עומד על 30,000 שקלים חדשים. [לא כולל ריבית או הצמדה] מזה שנים הוא ממתין בסבלנות מבלי שקיבל ממני אגורה אחת. כן, אני מבקש את סליחתו של אל"מ טוביה רביב, מפקדי וחברי שתחת פיקודו לחמתי את המלחמה הנוראה ההיא, באוקטובר 1973. סליחה טוביה, על שלא שילמתי, סליחה על שלא סירבתי פקודה בקרב, סליחה על כך שלא ברחתי מן הטנק ובכלל - על שחזרתי הביתה, לסבול לא רק מתוצאות ההלם אלא גם מן ההשפלה המתמשכת של אגף השיקום שזורק אותנו לכלבים, עד כדי פשיטת רגל כספית ומוסרית.

תודה לך מדינה יקרה.

עופר עידן, אשקלון