מצאתי את עצמי רתוקה למסך הטלוויזיה מלקטת באובססיה כל פיסת מידע שיקרי ומתן פרשנות עדכני לניואנסים של הכתבים רק כדי לגלות אחר כך שצדקתי כשמותר לפרסום גודל הזוועה והאובדן הבלתי נתפס, מפשפשת בעברי כפקידה פלוגתית בגולני שכולם כעת מאמצים בחום לחיקם, מביטה בתמונות הלוחמים מפונים לבתי החולים ושואלת את עצמי בציניות שמגעילה אפילו אותי
אם גם קצינות התגמולים מביטות בתמונות ורושמות בעפרון של מורות מהסוג הישן את שמות הגיבורים שמקוטלגים לפי סוגי הפציעות: קל(בלי עין וכו') בינוני קשה וקשה מאוד, כך שכשיגיעו טופסי התביעות ויצטרכו להוכיח את הקשר הישיר שבין הנכות לאופי השרות וחושבת לעצמי על הדרך שממתינה להם בלי אור הזרקורים ,עוגת השוקולד של חייקה וחבילת השי של שופרסל שתרמתי עבורה 50 שח אבל הם בטח לא ידעו זאת,
האם כשיצטרכו פרוטזות, ושיקום ארוך ומיגע אף אחד לא יוציא את נשמתם המיוסרת גם כך וידחף אותם לידיו תאבות הבצע של עו"ד מומחה לתביעות משרד הביטחון, ועוד חוות דעת מומחה רפואי במחיר של רבע דירה בגדרה?
האם כשיורדו הדגלים מעל הטנקים, ויוחלפו תמונות הנושא בפיסבוק מגולני שוב לתמונות של הילדים, יחבקו קצינות התגמולים ואנשי אגף השיקום את נכי מלחמת עזה הראשונה?
האם יוכרו המראות הקשים כפוסט טראומה מבלי לגרום להם לפוסט טראומה מציפורני הבירוקרטיה של "מחבקי" אגף השיקום,
האם הם מביאים מספיק כבוד למושג נכה צהל?
הרי כך רוצה החוק הרע והמרושע של מר שלח שמפריד בין דם לדם?
הרי נכי צהל שנפצעו בעוונותיהם תוך כדי שרות במשטרה לא מספיק מביאים כבוד למושג נכה צהל, ובשביל כבוד כידוע צריך לעבוד סליחה להיפצע פציעה ראויה!
מקווה שפציעתם תהיה מכובדת מספיק כדי שלא יצטרכו לעבור את דרך הייסורים וההשפלות שהם מנת חלקי. שנתיים בגולני ועוד עשרים ושש שנה במשטרה לא מספיק מכובדים, שלא לדבר על כך שתאונת דרכים לא משתווה לקרב ברפיח או בשג'עייה!
ואני מקווה שקצינות התגמולים יזכרו זאת וימשיכו את החיבוק החם גם בלי מצלמות של ערוץ שתיים ועשר, ויעניקו ללוחמים האלו שנתנו הכל את מה שמגיע להם לא פחות ולא יותר, רק מה שמגיע! כי הרי זה לא מכיסם יוצא,
לוחמי מלחמת עזה הראשונה שלחמו מספיק הגיע הזמן להחזיר להם ולו מקצת כדי שלקורבנם נהיה ראויים .מצדיעה לכם ! בלי ציניות ובלי זיוף הצדעה מתוך שותפות גורל של מי שחי בארץ הזו ופוסע בנתיב הכמעט ברור שנכתב לכולנו, הצדעה של תודה, כי בחברה שבא רק מעטים נושאים בנטל עבור רבים כל כך שחתכו לשוליים הנוחים של אי העשייה, תרומתכם והקרבתכם ראויים לכל תודה שישנה, היא לא מספיקה אבל היא כל מה שיש לי לתת.