האם זכאות תג הנכה של נכי צה"ל תיבחן מחדש?

הרפורמה נחוצה - אבל מה יקרה לזכויות פצועות ופצועי צה״ל?

הרפורמה בתגי החניה נחוצה, ואולי כבר מזמן. דווקא נכים שמתקשים בניידות משלמים יום-יום את מחיר ריבוי התגים, השימוש לרעה והחניה בחניות נכים בידי מי שאינם זקוקים להן. אבל הדוח הבין־משרדי מעלה שאלות שטרם קיבלו תשובה: מה יקרה לנכי צה"ל עם פגיעות גפיים, למי שמוכר גם במשרד הביטחון וגם בביטוח הלאומי, למקבלי ליווי ולמי שהוכרו רק בחלק מנכותם על חשבון השירות?

לפני הכול: כן, חייבים לעשות סדר

קשה לדבר על רפורמה בתגי חניה לנכים בלי לומר את הדבר הפשוט ביותר: המצב הקיים הפך לבלתי נסבל.

ומי שמשלם את המחיר הכבד ביותר אינם הנהגים ללא מוגבלות. אלה דווקא האנשים שהתג נועד עבורם מלכתחילה.

אדם שמתנייד בכיסא גלגלים אינו יכול להסתפק בכך שמצא "איזו חניה" שלושה רחובות מהיעד. אדם שנדרש לפתוח דלת רכב באופן מלא כדי לעבור לכיסא זקוק לשטח מתאים. אדם עם פגיעה קשה בגפיים, מגבלת הליכה או קושי משמעותי בניידות אינו יכול תמיד לעשות עוד סיבוב ועוד סיבוב בתקווה שמישהו ייצא מהחניה.

וכשאין מקום - לפעמים פשוט חוזרים הביתה

כשחניה נגישה קובעת אם בכלל יוצאים מהבית

יש נכי צה"ל שמעדיפים לצאת לסידורים ליד הבית עם כיסא גלגלים או קלנועית, לא מפני שזה נוח יותר אלא מפני שהחיפוש אחר חניה נגישה הפך למשימה מתישה בפני עצמה. אחרים מוותרים מראש על מסעדה, אירוע, קניות, טיפול או מפגש חברתי.

לא רק מספר התגים - גם האכיפה נשחקה

לצד מספר התגים החריג, קיימת גם בעיית ערכים ואכיפה: נהגים ללא תג שחונים בחניית נכים "רק לחמש דקות", מי שמשתמשים בתג של אדם אחר כשהנכה כלל אינו ברכב, ושימושים אחרים שהופכים חניה נגישה למשאב שכמעט אי אפשר לסמוך עליו.

לכן רפורמה אינה האויב של ציבור הנכים.

להפך.

רפורמה טובה היא אינטרס ראשון במעלה של נכים הזקוקים באמת לחניה נגישה.

השאלה היא איך עושים אותה?

מאות אלפי תגים על שולחן הבדיקה

הדוח הבין - משרדי בנושא תגי החניה נולד על רקע זינוק עצום במספר התגים והשימושים שנעשו בהם.

לפי הנתונים שפורסמו, בסוף שנת 2025 היו בישראל כ - 446 אלף זכאים לתג, ולתגים היו משויכים כ - 655 אלף כלי רכב. משרד התחבורה העריך שכ - 150 אלף תגים שניתנו בשנים האחרונות אושרו שלא כדין - בחלק מהמקרים בשל מרמה וזיוף ובאחרים מפני שהמצב הרפואי, לשיטת הצוות, אינו עומד בתנאי החוק.

המתווה מציע לשנות מהיסוד את שיטת קביעת הזכאות.

במקום שמשרד התחבורה יבצע בעצמו חלק גדול מהבדיקות הרפואיות, הוא אמור להסתמך בעיקר על קביעות של גופים ממשלתיים שכבר מוסמכים לקבוע נכות ומצב תפקודי: הביטוח הלאומי, משרד הביטחון, משרד הבריאות וגופים נוספים.

גם בעלי תגים קיימים אינם בהכרח מחוץ לתמונה. תגים זמניים שיפקעו צפויים להיבחן בעת חידושם לפי הקריטריונים החדשים, ובהמשך מוצעת בחינה הדרגתית גם של תגים ארוכי טווח ושל תגים שניתנו לצמיתות.

חשוב להדגיש: בשלב זה מדובר במתווה ובהמלצות שעל בסיסן אמורים להיקבע הנהלים.

ובכל הנוגע לנכי צה"ל, הדוח אינו קובע שהם יישלחו לביטוח הלאומי. משרד הביטחון אמור להמשיך להיות הגוף המקצועי שבוחן את הנכות שבתחום אחריותו.

אבל כאן בדיוק מתחילות השאלות.

מי ייצג את הנכים בחדר?

אחת הבעיות הראשונות אינה רפואית אלא עקרונית.

הצוות שגיבש את ההמלצות היה צוות בין - משרדי. ישבו בו הגורמים שאחראים לתקציב, תחבורה, ביטוח לאומי ומדיניות ממשלתית.

אבל נציגות של ציבור האנשים שחיים מדי יום את המציאות הזאת לא הייתה חלק מובנה מהרכב הצוות.

זו אינה הערה שולית.

רופא יכול להבין מגבלת הליכה. כלכלן יכול לחשב עלות. פקיד יכול לבנות קריטריון. מומחה מערכות מידע יכול להצליב מאגרים.

אבל אדם שחי עם מוגבלות בניידות, קל וחומר אדם בכיסא גלגלים יודע משהו שקשה ללמוד מאקסל:

מה קורה כאשר החניה הנגישה תפוסה ואין דרך לפתוח את הדלת. מה המשמעות של 150 מטרים נוספים. מדוע מדרכה אחת בלתי נגישה משנה מסלול שלם. ומה גורם לאדם להחליט בבוקר שפשוט אין לו כוח לצאת היום מהבית.

אפילו מבקר המדינה המליץ במסגרת הביקורת לשמוע את הארגונים המייצגים אנשים עם מוגבלות.

רפורמה שנועדה לשפר את חייהם של נכים צריכה להיבנות איתם, לא רק עבורם.

ומה יקרה לזכאות של נכות ונכי צה"ל עם פגיעות בגפיים?

כיום קיים לנכי צה"ל מסלול ייחודי.

על פי הכללים הקיימים, נכה צה"ל שהוכרה לו פגיעה ברגליים בשיעור של 30% לפחות זכאי, בכפוף לכללים, לקבל אישור ממשרד הביטחון לתג חניה. גם עיוורים נכללים במסלול.

לעומת זאת, במתווה המוצע לאוכלוסייה הכללית ניתן משקל מרכזי למסלול הניידות של הביטוח הלאומי, ובו אחד הרפים שנקבעו לצורך תג הוא 60% מוגבלות בניידות, או צורך ושימוש בכיסא גלגלים.

הדוח קורא גם לגופים הממשלתיים האחרים (כדוגמת: אגף השיקום) לבחון מחדש את התבחינים שלהם ולהתאים אותם לעקרונות החדשים.

וכאן עולה שאלה גדולה:

האם אגף השיקום ישמור על הקריטריון הקיים לנכי צה"ל עם פגיעות גפיים של 30% ומעלה, או שגם הוא עומד להשתנות?

אין כרגע תשובה ברורה.

ואם תעלה הצעה להחמיר את הרף באופן שעלול להוציא ממעגל הזכאות נכי צה"ל שכבר הוכרו כבעלי פגיעת גפיים משמעותית - יהיה צורך להסביר היטב את ההיגיון המקצועי, השיקומי והמשפטי.
אי אפשר לבצע העתקה טכנית של מספר מתוך מנגנון אחד ולהדביק אותו למנגנון אחר.

אחוזי נכות של משרד הביטחון ו"אחוז מוגבלות בניידות" של הביטוח הלאומי אינם בהכרח אותו דבר, אינם נקבעים לפי אותה רשימת ליקויים ואינם משמשים לאותה מטרה.

זו סוגיה שתדרוש בחינה רצינית של שוויון ומידתיות, ולא רק שינוי שורה בנוהל.

אותה קטיעה, שתי מערכות - ושאלה של שוויון

כאן צריך לדייק במונחים, משום שמדובר בשתי מערכות שונות לחלוטין.

אצל נכי צה"ל, הזכאות הקיימת לתג מתייחסת בין היתר לנכה שהוכרה לו פגיעה ברגליים בשיעור של 30% לפחות. אלה אחוזי נכות שנקבעים במערכת של אגף השיקום במשרד הביטחון.

לעומת זאת, במסלול הניידות של הביטוח הלאומי לא מדובר באחוזי נכות כללית. ועדות רפואיות של משרד הבריאות הן שקובעות את אחוזי המוגבלות בניידות, מכוח הסכם הניידות, לפי רשימת ליקויים סגורה המתייחסת לפגיעות בגפיים התחתונות. הביטוח הלאומי מעניק לאחר מכן את הטבות הניידות בהתאם לקביעות האלה ולתנאי ההסכם.

40% בניידות - ועדיין בלי תג נכה ?

לפי הרשימה הרשמית, קטיעה בשוק - קטיעה מתחת לברך - מזכה ב - 40% מוגבלות בניידות (ביטוח לאומי). לבעל רישיון נהיגה, 40% מוגבלות בניידות פותחים את הדלת להטבות ניידות שונות, בכפוף לתנאים: קצבת ניידות, סיוע הקשור לרכב ובמקרים המתאימים גם הטבות נוספות שנועדו לאפשר לאדם להתנייד ולהשתלב בקהילה.

ואז עלולה להיווצר תוצאה שקשה להתעלם ממנה:

נכה צה"ל עם 30% פגיעה מוכרת ברגליים עשוי להמשיך להיות זכאי לתג נכה, בעוד אדם שמשרד הבריאות עצמו קבע לו 40% מוגבלות בניידות במסגרת הסכם הניידות - למשל קטוע מתחת לברך - עלול שלא לעבור רף חדש של 60% לצורך תג חניה לנכה.

האם ההסדר המיוחד לנכי צה"ל מצדיק את הפער?

יש מי שיאמרו שאין כאן סתירה. חוק הנכים הוא הסדר מיוחד, ולמדינת ישראל יש חובה מוגברת כלפי מי שנפגעו במהלך שירותם הצבאי או הביטחוני. נכי צה"ל אכן זכאים במקרים רבים למעטפת שיקום והטבות רחבה יותר, ויש לכך הצדקה ערכית ומשפטית ברורה.

אבל תג חניה לנכה הוא מקרה שמחייב מחשבה נוספת.

תג חניה לנכה אינו רק תגמול על עצם הפגיעה בשירות. בראש ובראשונה הוא כלי נגישות שנועד לאפשר לאדם שמתקשה בניידות להגיע לעבודה, לטיפול, ללימודים, לקניות ולחיי קהילה באופן עצמאי ככל האפשר.

לכן, כאשר שני אנשים סובלים מפגיעה דומה בגפיים - ולעיתים האדם שנבדק במסלול הניידות (של הביטוח הלאומי) אף קיבל שיעור מוגבלות גבוה יותר - קשה להסתפק בתשובה שלפיה הם שייכים ל"חוקים שונים".

הפער מעלה שאלות של שוויון, מידתיות, חירות ועצמאות. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מושתת על עקרון השוויון, ונועד בין היתר להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, לאפשר לו השתתפות שוויונית ופעילה בחברה ולתת מענה שיאפשר לו לחיות בעצמאות מרבית.

אין פירוש הדבר שכל הבדל בין נכי צה"ל לבין נכי הביטוח הלאומי הוא פסול. המשפט מכיר בכך שקבוצות שונות יכולות לקבל הסדרים שונים כאשר קיימת לכך הבחנה עניינית ותכלית ראויה.

אבל ככל שהמטרה של תג החניה לנכה היא לענות על מגבלת הניידות בפועל, יהיה צורך להסביר מדוע אדם עם 40% מוגבלות בניידות שנקבעו בוועדה רפואית של משרד הבריאות אינו זכאי לתג נכה, בעוד נכה צה"ל עם 30% פגיעה ברגליים כן זכאי לו.

ומה אם אותו אדם הוא גם נכה צה"ל וגם מוגבל בניידות?

והקושי מתחדד עוד יותר כאשר מדובר באדם שהוא גם נכה צה"ל וגם מוגבל בניידות במסגרת הביטוח הלאומי, אך בשל שתי פגימות שונות.

נניח, למשל, שאדם מוכר כנכה צה"ל בשל פגיעת שמיעה, ובמקביל משרד הבריאות קבע לו 40% מוגבלות בניידות בגלל פגיעה בגפיים שאינה מוכרת במשרד הביטחון.

אם ההצדקה להסדר המיטיב של נכי צה"ל היא שמדובר באוכלוסייה שלה המדינה חבה חובת שיקום מיוחדת - אותו אדם הרי נשאר נכה צה"ל. הסטטוס שלו לא נעלם רק משום שמגבלת הניידות שלו נבדקה במסלול של משרד הבריאות ולא באגף השיקום.

וכאן נוצר האבסורד: נכה צה"ל עם 30% פגיעה מוכרת ברגליים עשוי להיות זכאי לתג נכה מכוח כללי משרד הביטחון - אדם אחר, שהוא בעצמו נכה צה"ל אך הפגיעה שמגבילה את ניידותו אינה מוכרת על חשבון השירות, עשוי להחזיק ב - 40% מוגבלות בניידות שנקבעו על ידי משרד הבריאות - ובכל זאת לא להיות זכאי לתג נכה אם הרף החדש יעמוד על 60%.

במילים אחרות, אותו אדם יכול לטעון בצדק: אם מדינת ישראל קבעה שלנכי צה"ל יש הצדקה להסדר מיטיב, מדוע ההסדר הזה נשלל ממני דווקא בתחום שבו אני זקוק לו, רק מפני שהפגיעה שמגבילה את הניידות שלי אינה הפגימה שהוכרה במשרד הביטחון?

זו כבר אינה רק שאלה של פער בין שני חוקים או שתי אוכלוסיות. זו שאלה של עקביות פנימית בתוך אותו אדם, ושל שוויון ומידתיות בין מסלולים שמודדים בפועל צורך דומה בחניה נגישה.

אם מטרת תג החניה לנכה היא לאפשר נגישות, עצמאות והשתתפות בחיי היום־יום, קשה להצדיק מצב שבו נכה צה"ל בעל 40% מוגבלות בניידות ייפול בין הכיסאות רק משום שהניידות שלו נקבעה במסלול של משרד הבריאות ולא במסגרת הפגימה המוכרת באגף השיקום.

צריך מנגנון תיאום - לפני שהפער הופך לעתירה

הדוגמה הזאת ממחישה למה צריך מנגנון תיאום מראש. אדם שמוכר בשתי המערכות לא אמור "להרוויח" או "להפסיד" תג נכה לפי הסעיף שממנו נובעת כל אחת מהנכויות שלו. ההכרעה צריכה להתבסס על הסטטוס שלו כנכה צה"ל, לצד הצורך התפקודי האמיתי בחניה נגישה והקביעות הרפואיות של שתי המערכות יחד.

זה מסוג הפערים שעלולים להצמיח טענות משפטיות בדבר שוויון ומידתיות ולהעמיד את ההסדר למבחן שיפוטי. אין צורך להגיע לשם.

צריך לבנות כבר עכשיו מנגנון מתאם, שיבחן את הצורך האמיתי בחניה נגישה, יכיר בקביעות של משרד הביטחון ושל ועדות הניידות במשרד הבריאות, וימנע מצב שבו אדם עם מגבלת ניידות מוכחת מאבד תג נכה רק מפני שהמערכת שבדקה אותו משתמשת בסולם אחר.

כך אפשר להשיג שתי מטרות יחד: לצמצם תגי נכה שניתנו שלא כדין - ובאותה נשימה למנוע עוגמת נפש ופגיעה בעצמאות של מי שבאמת זקוקים לתג נכה, וגם לצמצם מראש את הסיכון למאבק משפטי מיותר מול המדינה.