אפילפסיה נכות מוכרת

פסק דין

בפנינו ערעור על פס"ד שניתן ע"י ועדת ערעורים, מכוח חוק נכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959, אב"ד כב' השופט יעקב גנן, ביום 28.6.04 בתיק ע"נ 1010/99.

המערער טען בפני קצין תגמולים כי חלה באפילפסיה במהלך הטירונות בשירות סדיר עקב שירותו בצה"ל.

נטען, כי נדרש למאמץ פיזי רב וסבל חוסר שינה.

תביעתו להכיר בפגימה זו נדחתה ע"י קצין התגמולים כמו גם ע"י ועדת הערעורים.

נפסק ע"י הערכאה הראשונה, כי המערער סבל התקפים אפילפטיים רק לקראת סוף שנת 1987 או תחילת שנת 1988, לאחר תקופת הטירונות שהיתה באמצע שנה זו. לכן לא הוכחו כלל התנאים החריגים להם טען המערער שהיוו טריגר לפרוץ המחלה. בבסיס מחלה זו קיים מרכיב גנטי וב- 50% מהמקרים פורצת המחלה בעשור השני לחייו של הנפגע. יש להבדיל בין התקפים אפילפטיים לבין מחלת האפילפסיה.

סבורים אנו ששגתה הערכאה הראשונה במסקנותיה.

3.1   מומחה המשיב, דווקא, פרופ' מנחם שדה, מסכים, כי קודם השירות הצבאי היה המערער במצב אסימפטומטי ומחלת האפילפסיה פרצה במהלך הטירונות (עמ' 16 ו- 19 לפרוט' בי"מ קמא). עוד הסכים המומחה, כי תנאים סביבתיים, דוגמאת חסך בשינה, עלולים לגרום להתקפים אפילפטיים (שם עמ' 15 ו- 16).

3.2   בעדותו הראשית בתצהיר שהוגש מטעמו, מעיד המערער, כי במהלך הטירונות "ביום 7.6.87 עקב פעילות פיזית קשה ואינטנסיבית לה נדרשתי, שכללה תירגולים ותיזוזים רבים, מסע אלונקות ושמירות במהלך הלילה והיום, לרבות תורנויות ומסעות בשעות לא שגרתיות, ואשר לוותה במחסור רב בשינה, חשתי בהתכווצויות בכל גופי וברעידות מדי פעם. תופעות אלה הלכו וגברו והחלו להילוות בנפילות ובאיבודי הכרה קצרים". עדות זו לא נסתרה ולא נשללה ע"י בי"מ קמא.

3.3   במסמך  מס' 7 בתיק הרפואי , צויין כי בחודש יוני (זו תקופת הטירונות), סבל המערער התקף אפילפטי (עפ"י התיאור במסמך זה). מסמך זה אינו מתיישב עם קביעת הערכאה הראשונה, לפיה התקפים ראשונים הופיעו רק בסוף שנת 87' או תחילת שנת 1988, אחר תקופת הטירונות.

3.4   יש להסיק ממכלול הנתונים הנ"ל, כי המערער החל לסבול מהתקפים אפילפטיים רק לאחר גיוסו לצה"ל ואלה הופיעו לראשונה בתקופת הטירונות, עת נדרש המערער למאמצים חריגים וחוסר שינה.

פסה"ד ברע"א 8077/96 חיים קריספיל נגד קצין התגמולים, פד"י נא (2) 817, דן באירוע דומה של התפרצות מחלת אפילפסיה במהלך השירות.

נפסק שם שמקום שמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה, עוד בטרם השירות, של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע, ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה במלואה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידיו. פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה, כי המחלה יכולה היתה להתפרץ, או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי.

במקרה הנדון הוכיח המערער נסיבות העשויות להצביע על קשר סיבתי בין השירות לפרוץ המחלה. הנטל המשני עבר לשכמו של קצין התגמולים לשלול קשר זה. בנטל זה נראה שלא עמד קצין התגמולים. הגישה הכללית של הפסיקה נוטה להקל עם חייל התובע תגמול, להוכיח כי נכותו נגרמה עקב תנאי השירות הצבאי (ראה פסה"ד הנ"ל).

סוף דבר, סבורים אנו, כי עדות המערער, בשילוב עם עדות המומחה מטעם המשיב דווקא, יש בהם כדי להוכיח הקשר הסיבתי שבין פרוץ מחלת האפילפסיה של המערער לתנאי השירות ויש לקבל תביעת המערער.

הננו מחליטים לקבל הערעור, ולבטל פסה"ד שניתן ע"י בימ"ש קמא.

הננו מחייבים המשיב בתשלום הוצאות משפט בשתי הערכאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל ומע"מ כחוק.

יש להודיע לצדדים.

ניתן היום כ"ח באלול, תשס"ה (2 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים.

ש. דברת -שופטת
  
נ. הנדל - שופט
  
י. טימור - אב"ד