X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
ועדות רפואיות ועדות רפואיות רופאים מומחים רופאים מומחים מכונים רפואיים מכונים רפואיים הוראות אגף השיקום הוראות אגף השיקום ביטוח לנכי צה"ל ביטוח לנכי צה"ל הכפתור הכפתור
X סגירה
 

בית המשפט העליון קבע - נדרשת מגבלה תפקודית בכדי לקבוע דרגת נכות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים  

רע"א  9737/03

בפני:  
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט י' עדיאל
 
המערערת:
אסתר זיגלמן
 
נ  ג  ד
 
המשיב:
משרד הביטחון- קצין תגמולים
                                   
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 1093/02 מיום 21.09.03, שניתן על-ידי כבוד השופטת י' שטופמן
 
תאריך הישיבה:
י' באב תשס"ד (28.07.04)     
 
בשם המערערת:
עו"ד ענת ארז
 
בשם המשיב:
עו"ד שלמה פרידלנדר
 

פסק-דין
 
השופט י' עדיאל:

1. לפנינו ערעור לאחר קבלת רשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שטופמן), אשר דחה את ערעורה של המערערת על החלטת הוועדה הרפואית העליונה הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - חוק הנכים), וקבע שהמערערת אינה סובלת מנכות עקב פגיעה במניסקוס של ברך ימין.

רקע עובדתי והחלטת הוועדה הרפואית

2. המערערת, ילידת 1975, נפלה מנגמ"ש במהלך שירותה הצבאי ונפגעה בברך ימין. בגין פגיעה זו היא הוכרה על-ידי המשיב כנכה על-פי חוק הנכים. ביום 17.5.98 קבעה ועדה רפואית למערערת נכות זמנית בשיעור של 20% בגין אי יציבות בברך, על רקע קרע ברצועה הצולבת ופגיעה במניסקוס. ביום 19.4.99, עם תום תקופת הנכות הזמנית, קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון את נכותה של המערערת בשיעור 10%, בגין קרע ברצועה הצולבת בלבד. המערערת ערערה על קביעה זו בפני הוועדה הרפואית העליונה, ודרשה לקבוע לה נכות גם בגין הפגיעה במניסקוס. משערעורה נדחה, היא ערערה על ההחלטה לבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

 פסק-הדין של בית משפט המחוזי (ע"א 1080/00, מפי השופטת ה' שטיין ז"ל) נתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה "יוחזר הדיון לוועדה הרפואית העליונה על-מנת שתיערך למערערת בדיקת אמ.אר.איי. מחודשת לעניין הקרע במניסקוס עדכנית ובהתאם לכך יידון מחדש עניינה של המערערת".

בהתאם לפסק הדין, התכנסה הוועדה הרפואית העליונה פעם נוספת, וביום 23.12.01 קבעה, כי אין מקום למתן נכות נפרדת בגין המניסקוס. הוועדה הרפואית העליונה קבעה:

"...אנו מציינים כי בבדיקה קלינית דהיום בהתאם למפורט בפרוטוקול אין סימנים קליניים לבעיה מניסקלית. זאת ועוד, הרינו לציין כי שלושה רופאים בוועדה הקודמת וארבעה רופאים מהוועדה דהיום קובעים שאינם מוצאים בעיה קלינית במניסקוס בברך ימין. אמנם הממצאים ב-M.R.I לכאורה מעידים על קרע מניסקלי אך יחד עם זאת יש לזכור כי בדיקת M.R.I היא בגדר בדיקת עזר הנתונה לאינטרפטציות ...

בהתייחס לחוו"ד של ד"ר פטיש מתאריך 3.10.01, באשר למניסקוס אנו בבדיקתנו מצאנו ממצאים שונים מהנאמר בחוו"ד. אנו לא מצאנו חריקות ולא רגישות למישוש לא בצד הלטראלי של הברך ולא בצד המדיאלי של הברך. גם הממצאים ב- M.R.Iטוענים למניסקוס לטראלי תקין, וגם ד"ר פטיש איננה טוענת שיש ממצא קליני במניסקוס מדיאלי למרות הממצאים ב-M.R.I. בחוו"ד מציינת הכאב בצד הלטראלי של הברך בזמן ביצוע בדיקת מקמורי ולכן בעצם ניתן לומר כי בנוסף לרופאי הוועדה בשני התאריכים גם ד"ר הגר פטיש איננה מוצאת ממצאים קליניים הנמצאים בקורלציה עם קרע של המניסקוס הפנימי אשר לכאורה נראה ב- .M.R.I

לאור כל האמור אנו קובעים כי אין מקום למתן נכות נפרדת בגין המניסקוס ואנו בדעה שהנכות שקיבלה משקפת נכונה את מצבה ...".

(החלטה זו תכונה בהמשך - החלטת הוועדה הרפואית העליונה או ההחלטה).

ההליך בפני בית המשפט המחוזי

3. המערערת חזרה וערערה על החלטת הוועדה הרפואית העליונה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטענה כי יש לקבוע לה נכות בגין שתי פגימות נפרדות: האחת, אי יציבות, שהיא תוצאה של פגימה ברצועה הצולבת בברך ימין; והשנייה, בגין נזק במניסקוס המגובה בממצא MRI. לעניין דרגת הנכות בגין הפגיעה במניסקוס, הסתמכה המערערת על פרט 48(2)זI למבחנים הקבועים בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן - תקנות הנכים והמבחנים, בהתאמה), אשר קובע בגין נזק במניסקוס בצורה קלה, נכות של 10%.

בית המשפט המחוזי (מפי השופטת י' שטופמן) דחה את הערעור. טענות המערערת ביחס לקרע ברצועה הצולבת נדחו, מהטעם שבגין נזק זה נקבעו למערערת 10% נכות, ומתוכנו של פסק-דינה של השופטת ה' שטיין ז"ל, שנתן תוקף להסכמת הצדדים, עולה כי הסוגיה שנותרה במחלוקת בין הצדדים, עניינה הקרע במניסקוס בלבד.

 גם טענותיה של המערערת בעניין הנכות עקב הפגיעה במניסקוס נדחו. נקבע, כי אין לקבל את טענת המערערת, לפיה די, לשם קביעת נכות על-פי פרט 48(2)זI למבחנים, בהימצאות קרע במניסקוס, על-פי בדיקות MRI, בלא כל אינדיקציה נוספת. אמנם, בבדיקת MRI נצפה קרע במניסקוס. אולם, בדיקת MRI הנה בדיקת עזר ככל בדיקה, והוועדה הרפואית היא המוסמכת לקבוע את משקלה של בדיקת העזר על יסוד כלל הבדיקות המתבצעות על ידה, עניין שהוא בגדר קביעה רפואית מובהקת הנתונה לשיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה. לא יהא זה סביר, נקבע, להגביל את שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה לתוצאת בדיקת עזר, זו או אחרת, ולחייבה לקבוע דרגת נכות על-פי ממצאי בדיקת עזר כלשהיא.

 בית המשפט המחוזי הוסיף, כי פרט 48(2)זI למבחנים אמנם קובע 10% נכות בגין "נזק קל במיניסקוס". אולם, "קרע למיניסקוס" אינו זהה בהכרח ל"נזק למיניסקוס", אין זהות בין שני המושגים, ולא תמיד ובהכרח ה"קרע" יתפרש כ"נזק". לעניין זה נקבע בפסק הדין:

"סבורה אני כי יש לפרש את המונח "נזק" לפי פרט 48(2)זI בקורלציה עם הגדרת "נכות" עפ"י סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959. נכות, עפ"י הגדרתה משמעה איבוד או הפחתה בכושר. לא סביר בעיני שממצא בדיקתי כלשהו, בין ממצא הדמיה ובין ממצא מעבדה או אחר, יקנה "נכות" בלא שיהיה לאותה נכות כל ביטוי שהוא בקליניקה. סבורה אני כי את פרט 48(2)זI יש לפרש, כאמור, בתיאום עם הגדרת "נכות" עפ"י חוק הנכים, ומשכך אין לקבל את הפרשנות שדי באיתור "קרע" בבדיקה, כדי לחייב את הועדה לקבוע אחוזי נכות בגין נזק. סבורה אני, אפוא, כי לא די באיתור קרע, בבדיקת MRI כאמור, על מנת לחייב את הועדה, בניגוד לשיקול דעתה, לקבוע למערער אחוזי נכות בגין נזק במיניסקוס. הוועדה לא מצאה כי המיניסקוס ניזוק, במובן זה שלא מצאה כל ביטוי קליני לנזק, המצדיק קביעת נכות".

 אציין כבר עתה, שקביעה אחרונה זו של בית המשפט קמא, לפיה קביעת דרגת נכות מותנית בקיומה של נכות כהגדרתה בחוק הנכים, היינו, באיבוד כושר או בהפחתתו, היא שעמדה במוקד הבקשה לרשות ערעור, והיא גם שהביאה למתן רשות הערעור.

 טענות הצדדים בערעור

4. לגישתה של המערערת, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שקיים קרע במניסקוס בברך ימין, שהרי מסקנה זו עולה מבדיקות ה-MRI שהן בדיקות אובייקטיביות. לטענתה, משהוכח קיומו של קרע במניסקוס, די בכך לשם קביעת דרגת נכות בגין "נזק קל למניסקוס", כלשונו של המבחן הרלבנטי בתקנות הנכים, ולא היה מקום להתנות קביעתה של דרגת נכות בקיומם של ממצאים קליניים או בקיומן של מגבלות תפקודיות. לשיטתה של המערערת, קביעה זו של הוועדה הרפואית העליונה, אף אינה עולה בקנה אחד עם המבחן הרלבנטי בתקנות הנכים, אשר קובע כי נזק למניסקוס יזכה בדרגת נכות של 10% מבלי להתנות את קביעת הנכות בקיומם של ממצאים נלווים, בכלל זה ממצאים בבדיקה הקלינית.

קביעה זו של הוועדה הרפואית, סבורה המערערת, אף אינה מתיישבת עם הפרשנות הראויה של תקנות הנכים, שאותן יש לפרש "ברוחב לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עימו". התניית אחוזי נכות בקיומו של ממצא קליני, נטען, מרוקנת מתוכן סעיפי פגימה רבים בתקנות הנכים, אשר מקנים נכות בהסתמך על בדיקות עזר וללא תלות בממצאי הבדיקה הקלינית או בקיום ביטוי קליני לקיומה של הפגיעה. בנוסף, נטען כי בדיקה קלינית, אשר מעצם טבעה מושפעת מדרך פעולתו של מבצע הבדיקה, משקפת רק נתון אחד ממכלול הנתונים הנדרשים לצורך קביעת דרגת נכות, ואין להתעלם מתיאור מצבו של החולה על ידו ומביצוע בדיקות עזר.

 המערערת מוסיפה, כי בית המשפט המחוזי טעה כשפירש את המושג "נזק" (במניסקוס) שבמבחן הרלבנטי לענייננו, בהתבסס על הגדרת המונח "נכה" בחוק הנכים. לטענתה, בעוד שהמושג "נכות" מתייחס לשלב ההכרה של קצין התגמולים בזכות הנכה על-פי חוק הנכים, המושג "פגימה" מתייחס לשלב בו נקבעת דרגת הנכות המתאימה על-ידי הוועדות הרפואיות. בעוד ש"נכות" מוגדרת כאיבוד או הפחתת הכושר לפעול פעולה רגילה, פגימה מוגדרת כ"מחלה או ליקוי גופני או שכלי". מכאן, על-פי הטענה, שפגימה אינה רק פגם המלווה בירידה בכושר התפקוד או במצב שיש לו ביטוי קליני, אלא כלולים בו מצבים נוספים, אשר משקפים מצב "פגום", היינו, כלשונה, "מצב שאינו שלם", ולאו דווקא מגבלה תפקודית.

5. המשיב טוען, שהוועדה הרפואית העליונה, כמו גם הוועדה הרפואית שקדמה לה, שללה קיומו של קרע במניסקוס, ולו ברמה האנטומית בלבד. זאת, חרף הבבואה של קרע במניסקוס אשר נשקפה מן ההדמיה. שהרי, אילו באמת היה קרע במניסקוס, הדבר היה חייב, מבחינה רפואית טהורה, שיתבטא בבדיקה הקלינית. מאחר שהבדיקה הקלינית שללה את הביטויים ההכרחיים של הימצאות קרע במניסקוס - מתחייבת מכאן המסקנה כי קרע כזה במניסקוס אינו קיים. לטענת המשיב, המשקל שיש לייחס לבדיקות ה-MRI ביחס לבדיקות הקליניות הנו עניין רפואי-מקצועי המסור לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית, ואל לבית המשפט להתערב בסוגיה זו.

לשם הזהירות מוסיף המשיב וטוען, כי גם לו סבלה המערערת מקרע במניסקוס, לא היה מקום, בהיעדר ממצאים קליניים-תפקודיים, לקבוע למערערת דרגת נכות ממשית בגינו. זאת, משום שעניינם של המבחנים בתקנות הנכים, למעט דרגות נכות סמליות הקובעות נכות של 1%, הוא בנכויות תפקודיות, ולא בפגימות אנטומיות שאין להן משמעות תפקודית. בענייננו, משלא נמצאה משמעות קלינית-תפקודית לממצא ההדמייתי במניסקוס של המערערת, לא היה מקום לקבוע בגינו דרגת נכות, זאת אפילו היה נקבע, במישור הרפואי, שאכן קיים קרע במניסקוס.

 תשובת הוועדה הרפואית לשאלת הבהרה

6.  מטיעוני הצדדים עלה, כאמור, כי הם חלוקים בדבר פרשנות החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה. לשיטתה של המערערת, הוועדה הרפואית אבחנה, על יסוד בדיקת ה-MRI, קרע במניסקוס, אך סברה שבהעדר ממצאים בבדיקה הקלינית והיעדר פגיעה תפקודית אין מקום לקביעת דרגת נכות. המשיב סבר, מנגד, כי הוועדה הרפואית העליונה שללה, לאור הבדיקה הקלינית וחרף תוצאות בדיקות ה-MRI, קיומו של קרע במניסקוס, ולו ברמה האנטומית בלבד.

7. בעקבות המחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר לפרשנות החלטתה של הועדה הרפואית העליונה, הפנינו, בהחלטה מיום 17.2.05, שאלת הבהרה לוועדה. בשאלה זו התבקשה הוועדה להבהיר האם משמעות החלטתה היא, שהוועדה לא שוכנעה בקיומו של קרע במניסקוס, חרף העובדה שבדיקת MRI הצביעה לכאורה על קיומו של קרע כזה, וזאת משום שהעדיפה את הבדיקה הקלינית על פני בדיקת MRI? או, שהוועדה סברה שאכן קיים קרע במניסקוס, אך בהעדר ממצאים בבדיקה הקלינית אין מקום לקביעת נכות (שלפי פריט 48(2)זI של תקנות הנכים ניתנת (10%) עבור "נזק במניסקוס בצורה קלה"). באם הוועדה סבורה שלמרות קיומו של קרע במניסקוס, אין מקום לקביעת נכות, התבקשה הוועדה להסביר עמדתה זו. 

 8. בתשובה לשאלת ההבהרה דלעיל הודיעה לנו הוועדה הרפואית כי "אכן הוועדה לא השתכנעה בקיומו של קרע במיניסקוס, למרות הממצאים בבדיקת ה-MRI".

 9. בטיעונים משלימים שהגיש בא-כוח המערערת בתגובה להחלטת הוועדה הרפואית הוא טען, כי תשובת הוועדה אינה תואמת דברים קודמים שנכתבו בהחלטת הוועדה, מהם עולה כי מקובל עליה שהמערערת סובלת מקרע במניסקוס. לטענתו, גם בא-כוח המשיב הסכים בדבריו לפני בית המשפט המחוזי שקיים קרע במניסקוס. לשיטתו של בא-כוח המערערת, הוועדה נמנעה מלעיין בעצמה בממצאי בדיקות ה-MRI, ובתשובתה לשאלת ההבהרה שהופנתה אליה היא נקטה "שפה רפה", לקונית, בלתי מנומקת ואף תמוהה.

 בא-כוח המשיב חזר בתגובתו על עמדתו, שלגישתו אושרה בתשובת הוועדה הרפואית לשאלת ההבהרה, כי המערערת כלל אינה סובלת מקרע במניסקוס.

דיון

10. בישיבה מיום 28.7.04 החלטנו על מתן רשות ערעור, תוך מתן אפשרות לצדדים להשלים טיעוניהם בכתב. כפי שכבר צוין, רשות הערעור ניתנה על יסוד ההנחה שבקשה זו תחייב הכרעה בשאלה, בה נחלקו הרכבים שונים של בתי משפט מחוזיים, והיא האם קביעת דרגת נכות על-פי תקנות הנכות מחייבת קיומה של הגבלה תפקודית, או שדי לשם כך בקיומה של פגיעה אנטומית, גם אם אין נלווית אליה פגיעה תפקודית. לאור תשובת ההבהרה דלעיל של הוועדה הרפואית, הגענו לכלל מסקנה שהכרעה כזאת אינה מתחייבת במקרה שלפנינו. 

 11. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בוסס על שלושה נימוקים: ראשית, נקבע ש"קרע" במניסקוס, אין משמעו, בהכרח, "נזק" למניסקוס, כדרישת מבחן הנכות הרלבנטי לענייננו. את המונח נזק (למניסקוס) יש לפרש בקורלציה עם הגדרת "נכות" שבחוק הנכים, היינו, כאיבוד או הפחתה בכושר. שנית, בבדיקת ה-MRI אמנם נצפה קרע במניסקוס, אך קרע זה לא גרם, על-פי תוצאות הבדיקה הקלינית, לנזק. שכן נזק, היינו איבוד או הפחתה בכושר, לא יכול שייקבע על-פי ממצא בדיקתי כלשהו, בלא שלאותה נכות יהא ביטוי כלשהו בקליניקה. שלישית, קביעת קיומו של נזק למניסקוס, תוך שקלול תוצאות בדיקות העזר, בכלל זה בדיקת ההדמיה, עם הבדיקה הקלינית, הוא עניין מקצועי הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית.

12. נראה אפוא, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אכן בוסס על ההנחה שהמערערת סובלת מקרע במניסקוס. אלא שקרע זה, נקבע בפסק הדין, אינו עולה, בהיעדר ממצאים הקליניים והפחתה בכושר, כדי "נזק" כמשמעו במבחן הנכות הרלבנטי.

 13. עם זאת, מתשובת הוועדה הרפואית לשאלת ההבהרה עולה ש"הוועדה לא השתכנעה בקיומו של קרע במניסקוס, למרות הממצאים בבדיקת ה-MRI". בנסיבות אלו, משלא הוכח קיומו של קרע במניסקוס, אין עוד נפקות למחלוקת בשאלה, האם קרע כזה, אילו אובחן, מהווה "נזק" למניסקוס כמשמעותו של המונח "נזק" במבחן הנכות הנוגע לעניין. מאותה סיבה, גם אין צורך להכריע במחלוקת האם לשם קביעת דרגת נכות, די בקיומו של נזק אנטומי (קרע) במניסקוס בלבד, או שלצורך כך נדרש קיומו של ממצא קליני או מגבלה תפקודית.

 14. נותרה, אם כן, השאלה האם קיימת עילה להתערב בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה באשר לאי קיומו של קרע במניסקוס. בא-כוח המערערת טוען, שעל הוועדה הרפואית היה לבסס קביעתה בנושא זה על ממצאי בדיקות ה-MRI ולא על הבדיקה הקלינית. לטענתו, כאמור לעיל, המחוקק לא התנה קביעתה של דרגת נכות בקיומם של ממצאים קליניים אלא בקיומו של נזק במניסקוס בלבד. לפיכך, די בקיומו של קרע במניסקוס לשם קביעת דרגת נכות, גם אם זה לא בא לידי ביטוי בממצאים קליניים. מעבר לכך, נטען, כי ממצאים קליניים נקבעים על-פי התרשמותו הסובייקטיבית של הרופא הבודק, שאמינותה נמוכה מזו של בדיקת ה-MRI, והיא אינה יכולה לאבחן נזק פנימי לאיבר אשר לא ניתן לראותו בעין.

 15. אין לקבל טענות אלו. מחוקק המשנה קבע במבחן הנוגע לענייננו, שקביעת דרגת נכות דורשת קיומו של "נזק קל" במניסקוס. מחוקק המשנה לא הנחה את הוועדות הרפואיות כיצד ועל יסוד אלו בדיקות וממצאים ייקבע קיומו של נזק כזה. על כן, אין ממש בטענה שהדרישה לקיומם של ממצאים קליניים כדי לאבחן קרע במניסקוס, הנה דרישה החורגת מלשון התקנות. אין לקבל גם את הטענה, שעל הוועדה הרפואית היה לבסס ממצאיה על בדיקות ה-MRI ולהעדיף ממצאי אותן בדיקות על הבדיקה הקלינית. השאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך את קביעתה על בדיקת ה-MRI, על בדיקות עזר אחרות, או על ממצאי הבדיקה הקלינית, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בעניין זה בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית. יתירה מזו, בהיותו של עניין זה נושא רפואי מובהק, קביעה רפואית מסוג זה גם אינה מקנה, על-פי סעיף 12א לחוק הנכים, זכות ערעור על ממצאי הוועדה הרפואית לבית המשפט. 

 16. אינני מקבל גם את הטענה, כי בהחלטתה הקודמת הוועדה הרפואית לא חלקה על קיומו של קרע במניסקוס. בהחלטה מיום 23.12.01 הוועדה הרפואית העליונה ציינה באופן מפורש, כי "הממצאים ב- MRIלכאורה [הדגשה לא במקור] מעידים על קרע מניסקלי". הוועדה הרפואית לא קבעה, על יסוד ממצאים אלו, קיומו של קרע במניסקוס, בהיות בדיקת ה- MRI"בגדר בדיקת עזר הנתונה לאינטרפטציות", ומשום שהעדיפה את הבדיקה הקלינית על פני בדיקת ה-MRI. מכל מקום, לאור המחלוקת בין הצדדים לגבי פרשנותה של החלטת הוועדה הרפואית, הפנינו לוועדה שאלת הבהרה בנושא זה, ותשובתה של הוועדה לא הותירה עוד מקום לספק בעניין. אין ממש גם בטענה כאילו בא-כוח המשיב הסכים, בדיון לפני בית המשפט קמא, שקיים קרע במניסקוס. גם בא-כוח המשיב התייחס בדבריו לממצאי בדיקת ה-MRI, אך הוא לא הודה בקיומו של קרע כזה.

 17. לאור האמור איננו רואים מקום להתערב בקביעתה של הוועדה הרפואית העליונה, לפיה אין מקום לקבוע למערערת דרגת נכות בגין הפגיעה במניסקוס. מכאן, שאין מקום להתערב גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור על החלטת הוועדה הרפואית. איננו נוקטים עמדה לגבי קביעותיו האחרות של בית המשפט המחוזי, אשר חורגות מהשאלה בדבר קיומו של הקרע במניסקוס.

18. התוצאה היא שהערעור נדחה.

 בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:  אני מסכים.

 ה נ ש י א

השופט א' א' לוי:  אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל.

 
ניתן היום, כ"ז בסיון תשס"ה (4.7.2005).

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03097370_I07.docש.י.

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

כתבות שאולי יעניינו אותך


המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
אנא הזן את המספר מאה עשרים וארבע:
לשרותך, נכה צה"ל