עיקול רכב רפואי בבעלות נכה

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 103073/97
בפני : כב' השופטת ענת ברון
תאריך: 21/02/2002
בעניין:

יעקב זהבי
התובע

נ ג ד

מדינת ישראל
הנתבעת

פסק דין

רקע עובדתי

1. עניינה של תביעה זו בשאלה אם קמה זכותה של הנתבעת לעקל רכב רפואי השייך לנכה והמהווה תחליף לרגליו הנכות, בגין חובו של הנכה למס הכנסה.

התובע, יעקב זהבי, הינו פנסיונר, נכה צה"ל בשיעור של 64% (נכות של 100% לצרכי ניידות) מתקופת מלחמת השחרור, פגוע גפיים תחתונות, יד ועמוד שדרה (להלן: "התובע").

עקב מוגבלותו, ניתן לתובע אישור על ידי משרד הבטחון, ת/1, לפיו "הינו נכה אשר זקוק לכלי רכב מנועי כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות".

2. במסגרת זכויותיו כנכה צה"ל, זכאי התובע לקבלת הלוואה מעת לעת, לרכישת כלי רכב רפואי בעל נפח מנוע של 1,600 סמ"ק (להלן: "הרכב הרפואי"), בשיעור של 100% מהמיסים החלים על הרכב (להלן: "ההלוואה").

בעת קבלת ההלוואה על התובע להחזיר לאגף השיקום במשרד הבטחון את תשלום המיסים שחלו על רכבו הקודם, שגם לצורך רכישתו ניתנה לו בזמנו הלוואה.

לטענת התובע, הזכאות לקבלת הלוואה כאמור, קמה לו מידי 42 חודשים.

3. בעת הרלוונטית לתביעה, היה התובע בעל רכב רפואי מדגם פז'ו, אותו רכש בחודש מרץ 1985, באמצעות הלוואה של משרד הבטחון (להלן: "רכב הפז'ו").

בחודש ספטמבר 1988, בחלוף 42 חודשים ממועד רכישת רכב הפז'ו, ביקש התובע להחליף את רכבו ובעקבות פנייתו למשרד הבטחון, אושרה לו הלוואה לצורך זה (ראו: ת/3).

אלא, שמספר ימים לאחר מכן ובטרם היה סיפק בידו לרכוש רכב חדש, נתקבלה אצל התובע הודעה מפקיד שומה נתניה בה הודע לו על עיקול רכבו עקב חוב למס הכנסה (ראו: ת/4).

העיקול הוסר רק בחודש אוקטובר 1994, כעבור שש שנים מעת שהוטל.

טענות התובע

4. לטענת התובע, כפי שזו באה לידי ביטוי בתצהירו שניתן כעדות ראשית, לא היה כל בסיסי ענייני לעיקול ומכל מקום עיקול של רכב רפואי אסור על פי החוק.

אף על פי כן ולטענת התובע, פניותיו החוזרות ונשנות לפקיד שומה נתניה להסרת העיקול, הושבו ריקם במשך השנים, דבר שמנע ממנו לממש את זכותו להחליף את רכב הפז'ו.

אשר על כן הוגשה התביעה לפיצוי בגין נזקים כספיים שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל כך שנמנע ממנו להחליף את רכבו. מאחר שזכות זו היתה נתונה לתובע מדי 42 חודשים, לטענתו, הרי שבמשך התקופה שבה היה רכב הפז'ו מעוקל יכול היה להחליף את רכבו פעמיים, אלמלא העיקול. משכך נגרם לו נזק ישיר, לטענתו, בשיעור ההשתתפות המשוערך של משרד הבטחון במיסים, במסגרת רכישת רכב רפואי חדש לנכה, עבור שתי פעמים שנמנעה ממנו החלפת הרכב כאמור, ובסה"כ 120,067 ₪ (ראו: סעיפים 23 ו-24 לסיכום טיעוני התובע).

5. יצויין, כי טענה נוספת שבפי התובע עניינה בכך שבשלב מסוים, ביולי 92', ביקש להעביר את תיקו במס הכנסה שהתנהל אצל פקיד שומה נתניה, לפקיד שומה ת"א.

בקשה זו נומקה על ידי התובע בכך, שבשנת 91' סגר את עסקו שהתנהל בנתניה והנסיעות ממקום מגוריו בחולון לנתניה היו קשות עליו עקב התדרדרות במצב בריאותו והעובדה שבנו חלה במחלה סופנית (ממנה נפטר), ובאותה עת היה זקוק לעזרתו הצמודה של התובע.

לגרסת התובע, פנייתו זו לא זכתה להתייחסות כלשהי ותיקו לא הועבר לתל-אביב וגם בגין כך עתר לפיצוי.

אלא, שעתירה זו, הנוגעת לבקשתו להעברת תיקו מפקיד שומה נתניה לפקיד שומה ת"א, נזנחה על ידי התובע בסיכום טיעוניו וטוב שכך, שכן נתברר בעדותו כי ממילא משסגר את עסקו בנתניה בשנת 91' לא היתה עוד פעילות בתיק מס הכנסה של התובע ולא היה לו עוד ענין עם מס הכנסה, למעט החוב הפתוח בגין שנים קודמות שהוסדר בשלב מאוחר יותר.

מכל מקום, משנזנחה הטענה כאמור, אין עוד מקום לדון בה.

הדיון מתמצה, איפוא, בשאלה אם רשאית היתה הנתבעת לעקל את הרכב הרפואי של התובע אם לאו, והאם נגרם לתובע נזק עקב כך שבגינו הינו זכאי לפיצוי.

דיון

6. מטעם התובע העיד הוא עצמו.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר איתן פרנקפורטר, מי שמשמש ראש ענף פירוקים ופשיטות רגל במשרד פקיד שומה נתניה החל משנת 1988.

מאחר שב"כ התובע סבור היה שעיקר המחלוקת בתיק זה הינה משפטית, ויתר על חקירת המצהיר מטעם הנתבעת, מבלי להודות באמור בתצהירו. הודעה בהתאם נמסרה על ידי הצדדים לתיק בית המשפט ביום 22/4/00, תוך שהודיעו גם על הסכמה אליה הגיעו בדבר הגשת סיכומים – התובע תוך 90 יום ואילו הנתבעת בתוך 90 יום מקבלת סיכומי התובע.

לבקשת הצדדים, ניתן תוקף של החלטה להסכמתם.

סיכומים מטעם התובע הוגשו ביום 7/8/2001 ואילו סיכומים מטעם הנתבעת לא הוגשו כלל, גם לא בגדר הארכה שניתנה לה לצורך זה.

בנסיבות אלה, הנתבעת כמוה כמי שלא התייצבה לדיון, ומשכך ויתרה על טענת התיישנות שנטענה על ידה.

עם זאת, עדיין יש לברר אם ובאיזו מידה הוכחה התביעה.

האם היתה רשאית הנתבעת לעקל את רכב הפז'ו בהיותו רכב רפואי

7. ביום 19/9/88 הוטל על רכב הפז'ו של התובע עיקול ברישום בגין חוב שלו למס הכנסה, כאשר מקור הסמכות להטלת העיקול, לטענת הנתבעת, הינו בהוראת סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) ובתוקף הרשאה מאת פקיד הגביה (ראו: ת/4, הודעת פקיד שומה נתניה לתובע על עיקול הרכב הרפואי).

יצויין, כי בסיכום טיעוניו אין התובע חולק עוד על כך שבעת הרלוונטית היה חייב כספים למס הכנסה והוא ממקד את טיעוניו בשאלה המשפטית, בעיקרה, אם רשאית היתה הנתבעת לעקל את רכבו בהיותו רכב רפואי.

ואמנם בתצהירו של מר פרנקפורטר מטעם הנתבעת, שלא נסתר, עולה כי התובע אכן היה חייב כספים בעת שהוטל העיקול וכי רק כאשר שולם החוב, העיקול הוסר.

יוער, כי טענת התובע בסעיף 8 לסיכום טיעוניו, כאילו אין קשר בין העיקול לבין החוב, אין בה ממש והפירוש שניתן על ידי התובע לאמור בתצהירו של המצהיר מטעם הנתבעת יש בו משום הוצאת דברים מהקשרם. אך אין צורך להרחיב על כך את הדיבור, מאחר שהתובע עצמו ציין שדבריו אלה "נאמרים במאמר מוסגר", וטוב שכך; שכן, הוברר כי קיים היה קשר ישיר בין העיקול לבין החוב, כאשר החוב לא נוצר עם חתימת התובע על ההסכם עם פקיד שומה נתניה ביום 27/1/93 להסדר החוב (ההסכם צורף כנספח ג' לתצהיר מטעם הנתבעת) אלא עוד בשנים 85'-87' (ראו: סעיפים 3 ו-4 לתצהיר פרנקפורטר).

8. לטענת התובע, את פקודת המיסים (גביה), המאפשרת עיקול רכב במקרה של אי תשלום חוב, יש לקרוא ביחד עם הוראת סעיף 22(א)5 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"), האוסרת עיקול רכב רפואי.

סעיף 22(א)5 לחוק ההוצל"פ אוסר במפורש עיקול של :

"כלים, מכשירים, מכונות, מיטלטלין אחרים ובעלי חיים השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו".

אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי רכב הפז'ו, בהיותו רכב רפואי, משמש את התובע ונחוץ לו לניידות בשל נכותו, כפי שעולה גם מאישור משרד הבטחון, ת/1.

אשר על כן, על פניו ונוכח הוראת סעיף 22(א)5 הנ"ל לחוק ההוצל"פ, רכב הפז'ו אסור היה בעיקול.

אלא, שלטענת הנתבעת, פקודת המיסים (גביה) המאפשרת עיקול רכב מנועי, אינה כפופה להוראת ולמגבלות חוק ההוצל"פ.

9. במחלוקת זו שבין הצדדים וככל שהדבר נוגע לעיקול רכב רפואי, דעתי היא כי הדין עם התובע.

המטרה והרציו שביסוד הוראת סעיף 22 לחוק ההוצל"פ, המפרט את המטלטלין הפטורים מעיקול על פי חוק זה, הינה להגן על החייב מפני עיקולם של נכסים החיוניים למחיתו ולאפשר לו תנאים מינימליים לקיום בכבוד.

על פניו, אין כל הגיון בכך שתכלית זו, שהיא ביטוי למדיניות חברתית ומוסרית, תאבד מחיוניותה שעה שהעיקול מתבצע מכח פקודת המסיים (גביה).

תכלית זו מקבלת משנה תוקף עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהעלה את השמירה על קניינו וכבודו של הפרט לערך חוקתי.

פירוש הוראת פקודת המיסים (גביה), ככל שזו מאפשרת עיקול על רכב מנועי, במנותק מהוראת חוק ההוצל"פ המגבילה ואוסרת עיקול כזה שעה שמדובר ברכב רפואי, הינו בלתי סביר.

במיוחד אמורים הדברים בנסיבות המקרה דנן, כאשר הנתבעת אינה חולקת על כך שלאור נכותו של התובע, מהווה הרכב תחליף לרגליו.

10. תמיכה נוספת בכך שאין לעקל כלל רכב נכה, ניתן למצוא באישור מיום 31/5/94 שניתן על ידי לשכת היועץ המשפטי למערכת הבטחון שבמשרד הבטחון המופנה ליו"ר ארגון נכי צה"ל, ת/17.

נראה כי זו גם עמדת משרד המשפטים, כעולה ממכתב הממונה על החקיקה, גב' רחל הלמן, מיום 17/5/94 (ראו: ת/16).

11. מבלי לגרוע מהאמור יצויין, כי לא ברור איזו תועלת צמחה לנתבעת מעיקול רכבו של התובע, שכן לא נקטה בפעולה כלשהי כדי לממשו.

כל שגרמה בעיקול, הוא לחוסר אפשרות של התובע לממש את זכותו לרכישת רכב חלופי בסיוע הלוואה מאת משרד הבטחון. נראה כי בכך לא היווה העיקול, אלא אמצעי לחץ או ענישה על התובע, בעוד שהעיקול נועד להבטיח את תשלום החוב. בפועל, עובדה היא שלא למטרה זו שימש העיקול את הנתבעת, שהרי לא עשתה דבר כדי לממש את העיקול ולמכור את הרכב.

נמצאנו למדים, אם כן, כי בעיקול הנתבעת את רכב הפז'ו של התובע, המשמשו כרכב רפואי, נמצאה מפרה שלא כדין את הוראת סעיף 22 לחוק ההוצל"פ. מבלי לגרוע מהאמור, נראה כי מאחורי העיקול אף לא היה כל טעם ענייני, להבדיל משרירות לב, משלא פעלה הנתבעת במשך שש שנים למימושו והרושם המתקבל הינו שגם לא נתכוונה לממשו.

הנזק שנגרם לתובע

12. משקבעתי כי העיקול נעשה שלא כדין, נותר לברר את שאלת הנזק.

הנזק הישיר הנטען על ידי התובע הינו אבדן זכות שהיתה קמה לו, לטענתו, פעמיים במהלך התקופה שבה היה רכב הפז'ו מעוקל, להחליפו תוך קבלת הלוואה בגובה המיסים החלים על הרכב. אבדן זכות זו הינה, לטענת התובע, בשווי השתתפות משרד הבטחון במיסים, ובסה"כ סכום משוערך של 120,067 ₪.

כן הוא עותר לפיצוי בגין עגמת נפש.

13. ייאמר מיד, כי ככל שמדובר בנזק הישיר שלטענת התובע נגרם לו כתוצאה מעיקול רכב הפז'ו, הרי ששווי הפטור ממיסים שהיה זכאי לו, במסגרת הלוואה של משרד הבטחון, אילו החליף את הרכב במהלך תקופת העיקול, אינו יכול בשום אופן להוות אינדיקציה לנזק שנגרם לו.

לשון אחר: אין קשר בין שווי הפטור ממכס לבין הנזק, בנסיבות המקרה.

לנזק כזה יכול היה התובע לטעון אילו רכש רכב חדש והיה נאלץ לשלם את המיסים בגינו, אך לא זה המצב. הנזק הנטען גם לא לוקח בחשבון את העובדה שבעת החלפת הרכב בסיוע הלוואה ממשרד הבטחון, שומה על הנכה, ובמקרה זה על התובע, לשלם את המיסים שחלו על רכבו הקודם.

אמנם התובע טען כי כתוצאה מכך שנמנעה ממנו האפשרות להחליף את רכב הפז'ו, עקב התיישנותו של רכב זה נאלץ להגביל את השימוש בו ואף נזקק לטיפולים תכופים ויקרים במוסך; ואולם, טענות אלה נטענו בעלמא וללא מתן כלים בידי בית המשפט על מנת לכמת את הנזק.

על החובה להוכיח את שיעור הנזק ולא רק את עצם קרות הנזק עמד השופט מצא בע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(4) 17, בעמ' 23:

"הלכה פסוקה היא עימנו, מאת פרשתו של ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ (פ"ד ל"ה(2) 800), כי נפגע מהפרת חוזה התובע פיצוי חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה וברמת הפירוט האפשרית בנסיבות המקרה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים. שיעור הפיצוי, כמידת הנזק, אינו עניין לאומדן גרידא, ואם נכשל הנפגע בהוכחת שיעור הפיצוי – לא ייפסק לו פיצוי".

(ראו גם: ע"א 294/92 חיה דרוק ואח' נ' אליסיאן ואח', פ"ד מז(3) 23 בסעיף 12 לפסק הדין).

14. אלא שהתובע טוען גם לעגמת נפש ולפיצוי בגינה, ודעתי היא כי בנדון זה יש ממש בטענתו וכי התובע הוכיח זכותו לפיצוי בגין ראש נזק זה.

הוברר מחומר הראיות שהוצג בפני, כי לא רק שלא היה מקום להטלת העיקול, אלא שהתרשמתי שהנתבעת זלזלה בפניותיו של התובע ואף בפניות שנעשו בשמו על ידי מר משה מטלון, מזכיר מחוז ת"א והמרכז של ארגון נכי צה"ל (ראו: ת/10, ת/13).

רבות מפניות אלה נענו על ידי מנהלת לשכת נציב מס הכנסה בתשובה לאקונית, לפיה הבקשה תטופל ותשובה תישלח בהקדם (ראו: ת/6, ת/8, ת/11), אך בפועל הפניות לא טופלו ולא ניתנה להן תגובה עניינית, אלא כעבור שנים.

יוער, כי זלזול הנתבעת בא לידי ביטוי גם בכך שלמרות הארכות שניתנו לה, לא ראתה לנכון להגיש סיכומים בתיק זה.

מעדותו הנרגשת של התובע התרשמתי, כי חוסר ההתייחסות והזלזול של המערכת בפניותיו, על רקע העוול שחש שנעשה לו, גרמו לו לכאב אמיתי. פגיעתו העצימה נוכח התרומה שתרם למדינה מצד אחד בעת שנלחם במלחמת העצמאות שאז נפצע ונותר נכה ומשכך נזקק לרכב רפואי כתחליף לרגליו הפגועות, וכן לאור העובדה שבאותה עת נמצא התובע בתקופה קשה במיוחד בחייו עקב כך שבנו סבל ממחלה חשוכת מרפא, ממנה נפטר, והתובע סעד אותו תוך שנדרש לשם כך, לטענתו, לעשות שימוש אינטנסיבי ברכבו המיושן.

משפעלה הנתבעת שלא כדין ובגין עגמת הנפש שהיתה מנת חלקו של התובע עקב כך, אני סבורה כי בנסיבות המקרה ראוי לפצותו בסכום של 50,000 ₪, ומשכך אני מחייבת את הנתבעת בתשלום סכום זה לידי התובע.

כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין.

סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן והודע היום 21/02/2002, במעמד : ________________________________

ענת ברון, שופטת