שוקם בהפעלת קיוסק - עירית נתניה סגרה אותו

בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עתמ001040/03

בפני: כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל 12/10/2003

בעניין: דניאל אמיתי
ע"י ב"כ עו"ד י' אדרי
העותר

נ ג ד

עיריית נתניה
ע"י ב"כ עו"ד ש' רגב
המשיבה

פסק דין

א. מהות העתירה

זו בקשה למתן צו מניעה קבוע ומתן צו עשה.

ב. עובדות רלבנטיות

העותר הינו נכה צה"ל וביטוח לאומי בשיעור של 100%. עפ"י האמור בכתב העתירה הוא נפצע במלחמות ישראל שלוש פעמים ואף נפגע בתאונת עבודה קשה בה נקטע חלק מידו.

בשנת 1987 לאור מצבו זה המליץ משרד הבטחון, באמצעות אגף השיקום לשקמו, ואף פנו לעירית נתניה, עיר מגוריו המקורית של העותר, כדי לעזור בשיקום. (סעיף 2 לפרשת העתירה).

ציינתי כי זו עיר מגוריו המקורית של העותר, מאחר ולדבריו, בעקבות הליכי שלום בית ו/או גירושין מרעיתו, הוא גר כיום באופן זמני בפרדס חנה. (עמ. 17 לפרוטוקול המוקלט). ילדיו ממשיכים לגור בנתניה.

ראש העיריה נעתר לבקשה, ובתחילת שנת 1988 נמצא בשבילו שטח פנוי ליד בית הספר התיכון "שרת" בנתניה ועליו נבנה קיוסק. כל זאת נעשה במסגרת "החוק להקצאת קרקעות" על - מנת לשקם את הנכה, ומכאן ההקצאה הפטורה ממכרז. הקיוסק הוקצה לעותר מכח החלטת מועצת עירית נתניה מס. (4)545 מיום 14.2.1988.

בין הצדדים נחתם הסכם שכירות שמסדיר את היחסים ביניהם ( נספח א' לעתירה).

העותר הפעיל את הקיוסק ומכר משקאות קלים לתלמידים, כריכים וכיו"ב באופן רצוף עד לפני כשנתיים. אז חלה, וביקש מחמו להפעיל את הקיוסק עד שיבריא ממחלתו ויסיים את הטיפולים הרפואיים. (נספח ב' לעתירה). חמו הסכים והחל להפעיל את הקיוסק.

ביום 12.12.02, לדברי העותר, ללא כל התראה מוקדמת הגיעו בלילה שליחי המשיבה לקיוסק, סגרו אותו בריתוך והבריחו אותו. הדבר היה לאחר שב – 11.12.02 פנה העותר למשיבה כדי לחדש את חוזה השכירות ולהסביר את מצבו הרפואי ומדוע חמו מתפעל את הקיוסק. (נספח ג').

בתאריך 12.1.03 פרצה המשיבה את הקיוסק של העותר והוציאה את כל הציוד, מבלי שהעותר ידע היכן הציוד שלו. (נספח ד').

העותר מכחיש שהעביר את זכויותיו בקיוסק לאחר, ומדגיש שעפ"י החוזה אין שום מניעה שהוא יקבל עזרה מבני משפחה לאור מצבו. הוא לא השכיר את הנכס לאחר ולא קיבל כל תמורה בגין כך.

מהחוזה המלא שצורף לתגובת המשיבה עולה כי מטרת השכירות היא ניהול קיוסק על ידי העותר. (סעיף 3 לחוזה). תקופת השכירות המקורית היתה עד ליום 31.12.1989 (סעיף 4) עם אפשרות נוספת להארכה לתקופה של שנתיים, כלומר השכירות המקורית הסתיימה בשנת 1991.

בתאריך 31.5.1992 חודש החוזה לשלוש שנים כשהסתיימו ביום 31.12.1994 (נספח ג' לתגובת העיריה).

בתאריך 31.10.1994 שוב חודש החוזה לתקופה נוספת של שלוש שנים שהסתיימה ביום 31.12.1997 (נספח ד' לתגובת העיריה).

בתאריך 31.3.1998 חודש החוזה בפעם האחרונה לתקופה נוספת שהסתיימה ביום 31.12.1999. (נספח ה').

לאחר מכן לא חודש חוזה השכירות.

בתאריך 22.11.2000 (נספח ו' לתגובה העיריה) פנתה העיריה לעותר וכך כתבה לו:

"הואיל ולא הגשת כל בקשה לחידוש השכירות לתקופה נוספת,והואיל ובביקורות שנערכו במקום נמצא כי הקיוסק אינו מופעל על ידך אלא ע"י אחרים, רואה בך העיריה כמי שויתר על הקיוסק. לפיכך הנך נדרש בזה להחזיר את החזקה בו לעיריה כשהוא במצב טוב ותקין ופנוי מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מ – 10 ימים מתאריך מכתב זה".

מכתב זה נכתב ע"ס ביקור של פקח העיריה שוידא כי במקום עובד אדם בשם משה יצחק מרחוב ויצמן 106, אותו אדם שתואר ע"י העותר כחמו.

אותו משה יצחק מסר תצהיר לביהמ"ש ( מסמך ב' לעתירה) ממנו עולה כי הוא פנסיונר ונכה צה"ל, אביו של חתנו של העותר, והוא מפעיל את הקיוסק עד שיבריא העותר.

מתגובת העיריה עולה כי היא לא הסכימה להארכת חוזה השכירות מאחר ולטענתה הקיוסק נמסר לעותר לצורך שיקומו, והפעלתו בידי אחר, מחטיאה מטרה זו.

למרות היעדר הסכמה זה מסתבר כי העותר המשיך לשלם דמי שכירות לעיריה, זו קיבלה אותם ובצורה כזו קיימו הצדדים ביניהם בפועל יחסי שכירות במתכונת חוזה השכירות .

בליל 15.12.02 (סעיף 7 לתגובה) נאטם הקיוסק ע"י העיריה, ועוד באותו לילה נעשה נסיון פריצה, עליו נודע לעיריה לאור הודעתו של מר יצחק משה הנ"ל.

העיריה הסכימה לבקשת מר יצחק משה לאפשר לו שהות של מספר שעות כדי למכור מוצרים טריים שהיו עלולים להתקלקל, ולטענתה הוא הסכים לפנות את חפציו מהמקום ולמסור את החזקה בקיוסק למשיבה. הואיל ולא כל הציוד פונה, פעלה המשיבה לפינוי הציוד ביום 13.1.2003 והעבירה אותו למחסני העיריה. הודעה ע"כ נמסרה לעותר. ( נספח ח').

עפ"י הצהרת הצדדים (ר' פרוטוקול מוקלט בעמ. 16) די בחומר הראיות שהוגש ובטיעונים שנטענו שבבית המשפט כדי להגיע להכרעה משפטית, ואין צורך בסיכומים נוספים בכתב.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

השאלה העיקרית שעולה מכתבי הטענות היא:

האם היתה המשיבה זכאית לאטום את הקיוסק ולהשעות את יחסיה עם העותר?

ד. ד י ו ן

עפ"י העולה מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט, לעירית נתניה יש מנהג יפה של עזרה ושיקום לתושבי העיר.

בהנחה שיש להתיחס לעותר כאל תושב העיר, באשר עזיבתו עקב הליכי גירושין הינה זמנית בלבד, עולה השאלה מה דין חוזה השכירות שלו עם המשיבה?

אין מחלוקת שחוזה השכירות הסתיים.

אין גם מחלוקת כי במידה והעותר היה מפעיל את הקיוסק בעצמו, היה חוזה השכירות מתחדש כמעט אוטומטית לתקופה נוספת של שלוש שנים; כך עולה למעשה גם ממכתב העיריה לעיל.

אבל במקום נמצא בינתיים גורם שהעיריה רואה בו גורם זר, שמפעיל את הקיוסק.

גם כיום במסגרת הדיון המשפטי לא בא העותר לבית המשפט ואומר שהוא יכול להפעיל את הקיוסק, - אלא טוען שהוא רשאי להפעילו למטרות להן ניתן באמצעות אחר; וכן גורס שהוא יפעיל את הקיוסק לאחר סיום מחלתו וסיום טיפוליו הרפואיים. ודוק: אין אנו יודעים מתי החלה מחלתו, מתי תסתיים, והאם ניתן להפעיל את הקיוסק וכיצד במסגרת הטיפולים הרפואיים שהוא מקבל.

קובע לענין זה: חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971

"19. סיום השכירות

(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.

(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות -

(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר;

(2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה.

20. החזרת המושכר

(א) בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו.

(ב) בשכירות של מקרקעין יוחזר המושכר כשהוא פנוי.

(ג) בשכירות של מיטלטלין יוחזר המושכר במקום שבו נמסר לשוכר".

ברמה העקרונית, המדובר בחוזה שכירות, שאפילו אם נמשך בין הצדדים כ – 14 שנים, אזי תוך הודעה מתאימה רשאית המשיבה לסיימו, גם ללא סיבה נראית לעין.
כאן ציינה העותרת :

שהקיוסק הושכר לעותר במסגרת מאמציה לשיקום כלכלי של תושבי העיר, כשמשמעות השיקום זה הפעלה של הנכס ע"י המשוקם;

וכן ציינה כי את הקיוסק מפעיל אחר.

מטרת השיקום היא לא רק יצירת מקור פרנסה למשתקם, אלא גם יצירת מקום עבודה, שיתן לו מוטיבציה לקום בבוקר ולעבוד, וכתוצאה מכך להשתכר לפרנסתו.

נראה שעם כל הצער שבדבר, אין זה המצב.

ברור שהעותר לא מסוגל להפעיל את הקיוסק במצבו הנוכחי, שאחרת לא היה מבקש מקרוב משפחה להפעילו; לא ברורים היחסים בין העותר לבין קרוב המשפחה המקבל השתתפות בהוצאות מכונית; נראה שגם העותר בעצמו אינו יודע אם ומתי יוכל להפעיל את הקיוסק, שאחרת היה מציין זאת בתצהירו.

הפועל היוצא מכל אלה הוא, שהמטרה לא הושכר הקיוסק ע"י המשיבה אינה קיימת עוד במצב הנוכחי. מכאן שהיה זה טעם טוב להפסקת ההתקשרות עם העותר.

התקשרות זו נפסקה, באופן עצמאי, מאחר וחוזה השכירות לא חודש.

איני סבורה שלעותר יש זכות מוקנית לחידוש חוזה השכירות.

אכן אילו היה ממלא אחרי "תנאי הסף לזכאות" להמשך השכירות, היה מצבה של המשיבה קשה; ברם בנסיבות המקרה, כשאת הקיוסק מפעיל אדם אחר, וכתוצאה מכך נשמטת תכליתה של ההשכרה דווקא לעותר, והעובדה שנכון להיום לא קיים חוזה שכירות בר תוקף בין העותר לבין המשיבה, מקנים למשיבה את הזכות להודיע לעותר על הפסקת היחסים ביניהם.

עקרונית משהסתיים תוקף חוזה השכירות, היה על העותר לפנות את המושכר ולמסור את החזקה בו לעיריה.

משהוא לא עשה כן, אזי בנסיבות המקרה, כשהמדובר בתקופת שכירות שנמשכה כ - 14 שנים, נראה לי כי הרשות הציבורית, שהשכירה לעותר נכס מקרקעין למשך תקופה כה ארוכה, וכשברור לה שהוא מעונין להישאר במושכר מסיבותיו שלו, - היתה חייבת ליתן לעותר תקופת הודעה ממושכת יותר מהתקופה של עשרת הימים ( ר' מכתב המשיבה מתאריך 22.11.2000)1 ואפילו אם הפינוי השתהה מצד המשיבה, עדיין המועד בו נעשה היה סמוך לכתיבת המכתב, כוחני ושאינו מחויב המציאות בדרך כזו.

מעשיה של הרשות המקומית צריכים להיות חשופים לאור השמש, ואמורים להיעשות לאורה. אטימת קיוסק באישון לילה, ללא כל ידיעות מוקדמות על אפשרות התנגדות למסירת החזקה לרשות,- הינה התנהגות כוחנית ללא כל צורך המשולה להתנהגותו של "גנב בלילה" ואינה יאה לרשות.

אשר על כן אני קובעת כי אכן הסתיים החוזה בין הצדדים ואין לעותר עילה כיום לקבל בחזרה את השכירות במקום; יחד עם זאת הדרך של סיום השכירות היתה צורמת ושאינה הולמת פעילות רשות.

מאחר והמשיבה הודיעה לעותר שהוא יכול לקבל את מיטלטליו בעיריה שם הם מאוחסנים, - נראה שאין מקום לדון בנושא המיטלטלין.

אשר על כן אני דוחה את העתירה.

בנסיבות המקרה כל צד ישא הוצאותיו.

ניתן היום 6.8.2003, בהעדר.
המזכירות תמציא עותק פס"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.

ד"ר דרורה פלפל, שופטת

ניתן לפרסום מתאריך 8.8.2003