יום כיפור הזכרון שלנו הפצועים

זכר הפיצוץ עדיין עטף אותו כמו בלון אפור וגדול, לא שמע כלום, צלצולים אדירים בתוך האוזניים, שוכב על רצפת הזחל, המא"ג מונח עליו, כולו כואב, ידיים מתחת למא"ג, משחרר את הידיים, מתיישב על צד הזחל שם יד שמאל על הפרצוף, מרגיש משונה, העין השמאלית איננה, נותר חור מדמם, עין ימין מדממת מרסיס ענק שתקוע בתוכה, הפרצוף כולו מלא בהמון דם.

נשכב חזרה, העובדות סירבו לחדור!!! כשלבסוף חדרו מבעד לערפילי ההכרה, רצה למות! התופת עדיין משתוללת מסביבו, שומע את הבזקי הכדורים והבזוקות, אורי לידו בוכה כי נעלמה לו יד ימין, יושב ובוכה "אבא איפה היד שלי"? הזחל שוכב על צידו, מעוצמת המטען, כל הזחל הועף ועתה הם צמודים לצידו הימני.

חש כי הוא נכנס לאט לאט להלם, לא ידע איך לעצור את זה, צרח על אורי שישתוק כבר, ואורי הביט בו כנראה ואמר "אלוהים, מה קרה לפרצוף שלך"? ובאחת איבד את ההכרה.

התעורר כשהקרב שכך, שקט לאחר הסערה. ההליקופטר הגיע, ושמע מישהו אומר, "חברה, תתלבשו עליו קודם", והגיעו אליו, ומיד זריקה, ואחר כך אלונקה, ועירוי כנראה, ונזכר שזה בכלל לא כאב, היה שם רק פחד. פחד טהור וחייתי.

פחד שאי אפשר לתאר כי פחד כזה נמצא הרבה מעבר למילים.

זהו פחד של כל הפחדים כולם!!! וזכר איך ביחידה, כשאמרו מה הסיכויים לחזור מפעולה, וזכר שאמרו "רק לא בביצים ולא בעיניים", ודווקא שם, אצלו.

והידיים שהחלו לרעוד, והבטן שהתהפכה, והקיא על עצמו, והרופא שניסה לעודד, ואמר "יהיה בסדר אל תדאג, רק אל תזיז את העיניים" וזוכר רק את הפחד!!! כמו משהו מוחשי שתופס בכל המקומות החיוניים בגוף, ולוחץ. לא לחיצה של "אהלן" אלא לחיצה של מוות!!

וההליקופטר שעולה לאוויר, והרופא שמחזיק בו ואומר לו במן מנטרה כזו "יהיה בסדר, יהיה בסדר" וזוכר את הרעש של הלהבים וזוכר כאילו כל חייו עד כאן הסתיימו ואין יותר! ואמר לעצמו "זהו זה, החיים שלי נגמרו" ונכנס שוב להלם כנראה, כי לא זוכר כלום עד לרגע הכניסה לחדר ניתוחים, בית חולים צפת, חדר ניתוח, ורופא שנמצא מעליו ואומר לקולגה שלו "אין מה לעשות, להעביר להדסה מיד ולהתקשר לזאוברמן".

וזכר לבקש לדבר עם ההורים לפני שיגיעו נציגי צה"ל, וזכר שאמר לאימא, "תשמעי אימא, נפצעתי, אבל את שומעת את הקול שלי, אז את מבינה שאני בסדר, פשוט אין להם כאן ציוד אז מעבירים אותי לבית חולים הדסה בירושלים, אבל אל תדאגו לי, אני בסדר" וסגר, ופרץ בבכי, והרופא אמר "שה, שה, תזהר ואל תזיז את העיניים".

וזוכר לטובה את טייס ההליקופטר שהטיס אותו מצפת להדסה, ותיאר לו את כל הדרך למטה, והסביר לו את מה שעיניו לא יכלו לראות.

וחיכו לו בהדסה, בני משפחה שהגיעו מיד, וזוכר שניסה לנחם את יואל, שפרץ בבכי למראהו ואמר "יהיה בסדר" כמו הדוקטור.

וזוכר את המתנדבים הקטנים שהורידו לו את הבגדים, ואימא אמרה יום אחרי הניתוח שהם צחצחו לו את הנעליים האדומות כמו שאף פעם הוא לא צחצח אותן! זוכר את הרופא שאמר לו "תהיה רגוע, זה רק זריקת טשטוש, ומיד אחר כך הרגיש נעיצה בגב כף היד, ועברו כמה דקות, והחל לחוש קור ואמר "קר לי נורא" והאחות אמרה "זה המיזוג, תיכף יהיה בסדר" וכיסתה אותו. והחזיקה לו את היד, ודיברה מילות נחמה כאלה שידע שהוא "גמור" וזהו זה!! והרופא חזר ודיבר ואמר לו שהוא מרדים אותו עכשיו ותיכף ייכנס המנתח.

וזכר רק שאמר "איי זה כואב נורא" וזהו זה.

התעורר בחדר התאוששות. התעוררות ראשונה מיני רבות. עיניים חבושות, מגע יד, אימא "בן שלי, אל תדאג, הכול יהיה בסדר, אני פה ולא עוזבת אותך, אתה תחזור לראות ואתה תחזור הביתה".

ולא יכול לדבר כי הדמעות חונקות בגרון, כי אימא למודת סבל, והינה עוד אחד נוסף, ועכשיו זה הוא שוב, ושוב היא צריכה לנחם, ולרגע שואל את עצמו מאיפה הכוחות שלה? מהיכן היא שואבת אותם? ושואל "איפה...?" ואימא אומרת "לא רצתה לבוא, עזוב, אל תחשוב על זה עכשיו".

ואז מגיעות המלאכיות האמיתיות, החיילות של רם 2 ומוציאות אותו מהתאוששות לחדר, נמצא בחדר עם עוד בחור, בדרך מבקש מהחיילת, "אם אפשר הרבה קופסאות סיגריות, ובבקשה תרשמי מספר טלפון, כן זה מספר ארוך, זה בארצות הברית, תמסרי לדוד ש... נפצע, שוכב בהדסה וזקוק לו מאוד" "עוד משהו" שואלת המלאך, "לא, זהו" משיב.

"תגיד אם אתה רוצה משהו נוכל להעביר מה שתרצה, אני יכולה להקריא לך סיפורים עד שיסירו את התחבושות ותוכל לראות." "אני בסדר" הוא משיב.

ומעשן סיגריה ראשונה אחרי הרבה זמן, ונהנה מהסיגריה, ושואל את המלאך איפה הקופסה, והיא לוקחת את ידו ומביאה אותה עד הקופסה, ושואלת אם צריך עוד משהו, ואומר "תודה רבה, אני בסדר". ומגיע הרופא המנתח, ומסביר בלשון של בני אדם שהפציעה קשה, על צד שמאל אין מה לדבר, יתאמצו מאוד להציל את צד ימין כי שם הרשתית נפגעה ויאחו אותה עם מכשיר לייזר חדשני, ושצריך המון סבלנות, זה הולך להיות ארוך. ושאל אם יש סיכוי, והרופא לא רצה להתחייב ואמר רק שעושים את כל המאמצים.

וכל הזמן הפחד!!! הפחד הזה שצובט בחוזקה ולא מרפה!!! הפחד הראשוני הזה, שנובע מתהומות שלא ידע שנמצאים אצלו! הפחד הזה שמסובב את המעיים וסותם את הקיבה וגורם לו להיות בצום מתמשך ומריץ את הלב והופך אותו לקר ולחם באותו זמן, ומרגיש שעורו נעשה חידודין מקור, ולא מבין את זה, והפחד שוכן בירכתי המוח ולא עוזב לרגע!

ומחכה נורא לדוד שיבוא ויוציא אותו מהדיכאון שמשתלט עליו, ויודע שברגע שדוד ישמע, הוא יגיע, ולא משנה מה, כי גם כשהיו בצבא ידעו, הם תמיד יהיו אחד בשביל השני. ומקבל גלולות הרדמה להרחקת המחשבות, ושום דבר לא עוזר, כי הן באות בחלומות, וישן במקוטע, ומתעורר מזיע כולו כבתוך אמבטיה, וקורא "אימא" ואימא על יד, ואומרת "תישן בן שלי, אתה צריך הרבה כוח, תישן ילד", ומלטפת את היד והוא נרדם לעוד חלומות בלהה.

ובבוקר המלאכיות באות, ולא מניחות לאחיות לרחוץ אותו, "אנחנו נטפל בו", ורוחצות, ומביאות סיר, ואסור לו להניע את הראש כי שתי הכריות משני צידי הראש, ומתחיל לחוש רחמים עצמיים, מבחילים כאלה, כי הרגשת חוסר אונים, וחזרה לתינוקיות, ובכלל.

ואחת המלאכיות שמה את הסיגריה הראשונה לאותו יום, אחת מיני רבות מאוד. והוא מעשן, וטעם הסיגריה כטעמו של קש רטוב. ופוחד להגיד "אני פוחד", ופוחד לדבר שמא יפרוץ בבכי, ופוחד להזיז את העיניים, ואת הראש.

וארוחת בוקר תפלה, אימא מאכילה אותו, אומר "אימא, בבקשה, רק קפה" והקפה חארה כמו שיודעים להכין בבית חולים. ומגיעה המסאג'סטית, וממשמשת לו את הרגליים ואת הידיים, וקצת את הכתפיים, ואומר "תודה" נחנקת.

וחושב על שארית היום, ולא יודע מה לעשות עם עצמו ובכלל איך הוא הולך להמשיך מכאן, ונחנק במחשבותיו.

ופתאום, מהומה במחלקה, והאחיות מתרוצצות, ומה קרה, ואחת האחיות מודיעה לו שמעבירים אותו לחדר פרטי, כי חבר שלו הגיע מארצות הברית וישהה איתו בחדר. והתחיל לבכות, מן בכי של הקלה ושל סתם, כי דוד הגיע! ודוד נכנס לחדר, ומכיר את אימא מזמן, והיו בהרבה שמחות ועיצבונות יחד, וקצת בכי שם, ואימא אומרת לו "תשגיח עליו" ודוד אומר " אל תדאגי אימא". והוא מרגיש את הידיים על הפנים, ודוד אומר, "אהלן, בן זונה, מה קרה לך הפעם?" ולא יכול לעצור את הדמעות, ובוכה כמו ילד קטן, ומספר את כל הסיפור, וכל הפחד "יוצא" החוצה, ובין דמעה לדמעה אומר לדוד שהוא פוחד נורא שלא...ולא יכול לבטא את המילה, כל כך פוחד, ודוד לא משלים עם זה, ואומר "אל תדבר שטויות, הכול יהיה בסדר, יאללה, עכשיו נעביר אותך לחדר בקצה שלא יבלבלו לנו במוח, ונתארגן בשקט", "אל תזוז מפה" הוא אומר לו, "אני תיכף חוזר".

ודוד ארגן את החדר, ודיבר עם רם 2 למטה, וחזר עם המון דברים, ודיבר עם הרופא, והאחיות, וכולם כבר אצלו בכיס הקטן, כמו תמיד, כמו בימים הטובים כשהיו יוצאים יחד לבלות ותמיד דוד ידע, את כל המקומות הטובים, "מאנדיס" ו"טיפאני" במרתף של מלון "דן" (שנשרף אחר כך) ובכלל היה מעורה בכל החברה התל אביבית של סוף שנות השישים, והכיר לו המון, והכניס אותו לחבר'ה, ועכשיו...

ודוד ראה שלא יכול לאכול, והכריח אותו, ואמר "אני שם לך כף מרק בפה, ואם אתה מקיא החוצה, אני מכניס לך את זה עם הקיא בחזרה, שמעת?" ושאל "למה אתה לא אוכל?" וענה כאילו לצאת ידי חובה שהאוכל לא טעים, ודוד לא מוותר, ונסע לעיר וחזר עם שתי מנות של מעורב ירושלמי, ואמר לו, "הנה הבאתי אוכל טעים, מהיום יביאו לך כל יום מעורב ירושלמי לאכול, ואם תגיד שזה לא טעים אני הורג אותך!"וכול הזמן מספר לו בדיחות על הישראלים בניו יורק, ומנסה ל"הוציא" אותו מהמרה השחורה שעוטפת אותו. ולפעמים בשעת רצון, מספרים אחד לשני סיפורים, לא על הצבא, אלא על מה שבין, ופתאום כול החדר מתמלא במאזינים, איך היה שם, ואיך רקדנו שם, ומלאנים סיפורים והאחיות מתפקעות מצחוק למראה דוד שהיה מעווה את פרצופו בכול פעם שסיפר סיפור, ובאמת קצת נשכחת המרה והוא מסוגל ליהנות!

ובכל כמה זמן, ניתוח נוסף בשרשרת שנדמתה לו כאין סופית, ובכל פעם הרופא אומר, "יהיה בסדר".
ויום אחד דוד מודיע לו שהחברה שלו מגיעה מארצות הברית לביקור. לא הבין. ואז יצאה האמת לאור, האחות התקשרה לדוד עשרה ימים לפני חתונה!!! הכול היה מאורגן, ופתאום החתן בורח חזרה לישראל. שם לא הבינו מה קרה בלשון המעטה!! ומתקשר ואמר לחברה, "אני בישראל, רוצה לבקר, בואי, רוצה חתונה, בואי נעשה כאן, כי אני לא זז מפה."

ועשו חתונה, עם רב ועם עדים ועם משקאות והמון קרואים, והכול הכול אצלו בחדר בבית החולים!!! וההורים שלה נשארו עוד כמה ימים, והיא נשארה איתו, וההורים חזרו לארצות הברית, והחיים המשיכו. ועוד ניתוח, והימים הפכו לחודשים, ושניהם כבר עייפים, ודוד משתדל למצוא תעצומות נפש, כי הוא לא יכול למצוא בתוכו, ודוד מנסה לחדש עם סיפורים שהוא מקריא, עם המון דברים, כן גם עם מישהי שעד היום לא יודע מי הייתה שבאה ועשתה איתו "אהבה", ודוד שמר בחוץ שלא ייכנסו, והימים חולפים, ופעם דוד אמר לו שהיה כבר קיץ, ועוד מעט ראש השנה ועוד מעט חנוכה, והניתוחים, והייאוש, וצריך לעבור רחוק את מחסום המילים בכדי להגיע להרגשה שעטפה אותו.

ופעם, אחרי הניתוח המי יודע כמה, שוכב בחדר התאוששות, ממתין להורדת התחבושות, שואל את נפשו למות, וחושב "די אין כבר כוח להמשיך, די אני כבר לא יכול!!!" והרופא מגיע, ומסיר את התחבושת, ופותח ושם טיפות, ואומר לו "תנוח קצת, אני תיכף חוזר". שוכב, על הגב, לא זז, כריות משני צידי הראש, חי אבל מת.

ופתאום נדמה היה לו שראה ניצוץ, אמר "זה רק דמיון אל תשתגע עכשיו", ושוב ניצוץ, ועוד אחד, ופתאום מתחילה תמונה מטושטשת, ולוקח כמה זמן להתבהר, והוא רואה את התמונה הכי יפה בחיים שלו הפלואורסצנט שעל התקרה, לבן, כפול, מאיר באור יקרות!!! ונשאר שוכב ואמר לעצמו "תישאר לשכב, זה תיכף ילך ואתה תשתגע על אמת, אל תזוז", ופחד שאפילו דפיקות הלב שלו ירחיקו את המראה, אבל לא!!! הניאון הלך והתחזק, הלך ונעשה יותר ויותר ברור!!! ניסה להזיז את עינו, וראה מצידיו כמה עצמים, הוציא כרית אחת, הפנה את הראש ימינה, ראה את הכיור, הברז, מגש הטיפולים, לא יכול יותר להתאפק, קם מהעגלה, התיישב, התמונות הפכו מטושטשות שוב, ישב בלי לזוז, חיכה כמה דקות, והן התבהרו!! הבין שכנראה זהו זה!!! הסיוט נגמר!!!, קם מהעגלה, התנדנד קצת, ואז יצא בצרחות החוצה, "דוד אני רואה, דוד אני רואה, אימא אני רואה"!!!! בוכה החל לרוץ לכוון החוצה. וכול המחלקה התעוררה, וכול האחיות והרופאים רודפים אחריו! הגיע עד המעליות מחוץ למחלקה, ראה את דוד, עומד מולו עם מגש וכוסות עליו, המגש נפל, הכוסות התנפצו ודוד קפץ עליו!! "יא בן זונה, עשית את זה, יא בן זונה"!!! והרופא הגיע בריצה ואמר לו מיד לשכב והשתיק את המהומה. וכולם שם עם דמעות בעיניים!! ובאו ממחלקות אחרות, ובכלל מהומה גדולה!!! וחזרו מחובקים לחדר, נשכב במיטה, וסוף סוף הדליק סיגריה עם גפרור לבד!! וניהנה הנאה מרובה.

הסיוט עבר!!! והודיע להורים, ואבא התחיל לבכות, ואימא צועקת עליו ואומרת "עכשיו אתה בוכה? תשמח הבן שלך יצא מזה, עכשיו תשמח!!!"

וחיכו עוד כמה ימים לוודא שהכול בסדר. הודיעו לו שיצטרך משקפיים אבל לא נורא! שייזהר מאוד משמש, אין להסתובב בלי משקפי שמש!! ויצאו ערב אחד הוא ודוד לעיר, והסתובבו מחובקים בכל ירושלים, והלכו למעורב הירושלמי במחנה יהודה, וסוף כל סוף הכיר את מיטיבו, כי דוד אמר שהם לא רצו לקחת כסף בכלל, והמשיכו למסעדה, והמשיכו לבית קפה, וחזרו שיכורים לבית החולים, וכמה ימים אחר כך חזר עם דוד הביתה, כול השכונה עשתה "חאפלה" גדולה לכבודו, וישבו יחד, וכמה ימים אחר כך דוד חזר לארצות הברית, עם הבטחה לבקר אחרי שנה.

ולא סיפרתי איך בפעם הראשונה שעמד על רגליו, נפל בכבדות ארצה, והעמידו אותו ושוב נפל, ופרץ בבכי, חשב שהינה עכשיו גם ללכת הוא לא יכול, והתברר שהאוזן השמאלית "יצאה משימוש" ואין לו שווי משקל, ואי אפשר לעמוד על רגל אחת. ולא סיפרתי איך מיד כשהגיע הביתה הפסיק עם הסיגריות, לתמיד!!

ו"יצא" מהכול!!! ואי אפשר להבחין בכלום, אולי מי שמומחה לכך, כי עשו לו "עבודה" מאוד מאוד טובה.

שלמה.