סוף העולם
3 שבועות לאחר שיצאתי מהפסיכוזה
ביקשתי לדבר עם המג"ד, אמרו לי שהוא לא נמצא, אז ביקשתי לדבר עם הסמג"ד, אמרו לי שכדאי שהסיבה תהייה ממש טובה אם אני באמת רוצה שיעירו אותו. אמרתי להם שהסיבה מחייבת להעיר אותו ולא רציתי להגיד לסמב"ץ מהי.
אחרי 10 דקות בערך הגיע הסמג"ד לטלפון, הוא נשמע מת מעייפות, בקול עמוק אמרתי לו "נפל האסימון…", הוא שאל "מה רצית ?…", אמרתי לו שנפל האסימון וניתקתי.
בבוקר בשעה 6 לערך שוב יצאנו לסיור הבוקר, הפעם הרשתי לעצמי לנוע בלי השכפ"ץ כי הריי הגיעו ימות המשיח,
הפלסטינאים בדרך היו מסבירי פנים, העולם החדש שהחל הבוקר התחיל את יומו המיוחד, השלום הפתח ואנחנו הפלוגה האחרונה שמחזיקה כעת את השטח.
חלפה במוחי השיחה של אתמול עם הסמג"ד, נזכרתי שהחלטתי להתקשר אליו , לאחר שראיתי את ערימת השכפצ"ים הקרמיים שהיו בחמ"ל ולאחר שהבנתי שהייתה טעות בהערכת המצב של הגדוד והחטיבה ובעצם התכוננו שם למלחמה ולא לשלום שנחת עלינו בפתאומיות.
הגענו בסיור עד אריאל, לא נתנו לנו לעבור מאחר והיה זה קו הגבול לשטחי A, והמשטרה הפלסטינאית אמרה לנו לשוב כלעומת שבאנו. הוראתי לנהג שיבצע פרסה, אמר "לאן ?…", אמרתי לו לכוכב יאיר לפגוש את אהוד ברק, כי הריי אני הוא הנבחר ואישתי היא הנבחרת, מחכה לי בבית שאשוב ונצא לדרכנו המשותפת ליצירת שלום האמת בין העמים.
הנהג נסע בחזרה למוצב, השעה הייתה כבר 10 בבוקר, נכנסנו פנימה. כבר בחנייה הבחנתי שמשהו קרה, ראיתי את הג'יפ של הסמג"ד חונה שם, נכנסתי לחמ"ל שם חיכה לי הסמג"ד, הוא אמר "אורי הכול בסדר, הנהג שלי ייקח אותך בפריווט הביתה, את הנשק והציוד תשאיר כאן כדי שנוכל להזדכות עליהם…",
עוד באותו היום מצאתי את עצמי מאושפז בבית החולים ולאחר 3 ימים שלא מצאו לי כלום בבדיקות, הועברתי לבית חולים לחולי נפש שם שהיתי עוד כ- 3 שבועות לאחר שיצאתי מהפסיכוזה אליה נכנסתי.
