אחד נהרג. השני לא חזר.כשירד מהמונית, מבטו היה חלול. לא מוכר. כאילו בהה אי שם...הוא סחב עליו כמויות בלתי נתפשות של חול, אבק, לכלוך ועייפות.
בתקשורת הודיעו על הפסקת אש הולכת וקרבה.חלפו עוד מספר ימים עד שנשמע הצלצול המיוחל: "אני בדרך הביתה" אמר.rnיצאתי לרחוב, עם הבת הצעירה, לקבל את פניו.
כשירד מהמונית, מבטו היה חלול. לא מוכר. כאילו בהה אי שם...הוא סחב עליו כמויות בלתי נתפשות של חול, אבק, לכלוך ועייפות.
בזמן שחיבקנו ונישקנו אותו, נעצר לידנו אדם לא מוכר ואמר - "הוא לפחות חזר מהמלחמה. הבן שלי לא חזר..."זו היתה סיטואציה קשה ובלתי נשכחת. בראשי חלפה מחשבה, שברגע כזה, הייתי אמורה להתעניין באיש הזר, לשאול באיזו מלחמה בנו נהרג...אבל מצאתי עצמי מתבוננת בו בפה פעור וממלמלת - אוי, צר לי כל כך לשמוע... זה ודאי מאאאד קשה!
מי חשב אז, שגם האיש שלי, אב בנותי... התייצב אמנם מולנו פיזית, אבל בעצם הוא בכלל לא חזר...