מאת: יעל שי דקל
הרצון להתאהב והאתגר לייצר קשר עמוק ולאורך זמן הינם נחלת הכלל. מדובר בכמיהה שמימושה אינו ענין פשוט לכולנו. לא כל שכן, גוברים החששות כאשר מדובר באנשים הסובלים מנכות. האם ייתכן שבחורה רגילה תרצה בי? האם הוא יקבל אותי כמו שאני? האם יצלח הקשר הטרי את כל המהמורות בדרך ויגיע לשלב החגיגה בגני אירועים? נכים מתמודדים עם סוגיית האהבה והקשר, כמו גם בסוגיות רבות אחרות, מנקודת פתיחה שונה, ונדמה כי עבורם האתגר גדול עוד יותר.
החלק המשמעותי ביותר שאפשר להביא כשיוצאים לפגישה ראשונה הוא הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלנו. נראה כי כולנו למודי קרבות ולכולנו יש את הצלקות שלנו מעולם הפנויים פנויות ומהמאמץ המלווה את הרצון למצוא קשר. בשיחת הטלפון הראשונה, בה לומדים ועומדים את מי שנמצא בצד השני, היא עבור מי שסובל מנכות השלב הפשוט יותר. ההחלטות מה להגיד מה לא? לא מסתכמות בזה שאני נמוכה במיוחד או "אני אראה טוב יותר עם פחות שלושה קילו". להסביר למי שנמצא מעבר לקו שיש לי מוגבלות קלה או יותר מזה, יכול בהחלט לעורר אצלו רגליים קרות וזה עוד לפני שהוא בכלל נעל את הנעליים.
האם אני אטרקטיבי או סקסי? האם זה משהו שאני יוצר מתוך עצמי באמת? האם זה לא קשור לכל המבטים הסורקים שבחורה מקבלת או אולי לחיוכים המבוישים או מספרי הטלפון שבחור מקבל ליד. כל בני האדם זקוקים לקשר. כולנו זקוקים לאהבה לחיבוק, ובואו נודה על האמת לכולם חשוב המין והמיניות.
למשל חבר של אח שלי, אשר איבד רגל מתחת לברך במהלך פעילות בלבנון, מצא את חוש ההומור שלו והמשיך את חייו כאילו הזדמנות נפלה בחלקו. הוא חי כאילו מעתה חייו קיבלו נתיב חדש, והאמת הוא נראה כמי שנהנה מכל רגע. הוא החל להיות ספורטאי אולימפי עתור מדליות, נשא לאישה חברה שהכיר אחרי התאונה, יש להם שני ילדים משותפים והוא מוביל חיים תוססים ונורמטיביים לצד המגבלה.
כמו אצל בני האדם "השלמים", גם בתוך קהיליית הנכים יש הבדלים משמעותיים ב"כיצד אני תופס את עצמי?" יש כאלה שהם יותר מוחצנים מאחרים ויוצרים קשר בקלות ויש כאלה המתקשים להיפתח ולהתחבר. יש שהתברכו בביטחון רב והדימוי העצמי שלהם אינו כולל התייחסות מוגזמת לנכות. כל ההתבוננות שלהם על סוגיית "האם אני מושך או דוחה", רלוונטית למי שהם ולא לנכות שלהם.
ואולם - מה שמייחד את קהיליית הנכים היא השאלה "מה היה אילו לא נפגעתי"? האם זה היה משנה את גורלי? האם הייתי מוצא/ת בת/ן זוג בקלות רבה יותר? כל מי שאיבד איבר או יכולת תיפקוד פיזית כלשהי חייב יהיה לעבור תהליך "ארגון מחדש" של הדימוי העצמי שלהם עד שייווצר דימוי עצמי חדש. התהליך כולל השלמה על הנכות וקבלה עצמית מחדש. משך התהליך משתנה מאדם לאדם, אך זהו תהליך הכרחי שיש לו השלכות משמעותיות על היכולת להיכנס לקשר.
לקשר של נכה עם לא נכה ישנם יתרונות וחסרונות, ממש כמו בכל קשר אחר. היתרון המשמעותי של קשר מעין זה, מעבר לעזרה ולטיפול במידת הצורך, היא זריקת האמון שקשר כזה מעניק לנכה ולהרגשתו שייך ומסוגל. החיסרון העיקרי הוא כמובן שאדם שלא חווה קושי שכזה או מגבלה שכזו, אולי לא יוכל אף פעם להבין באמת מה עובר על מי שכן מתמודד עם כאבים ומגבלות. אבל כמו בכל קשר אחר, מה שבאמת חשוב ומה שבאמת יקבע אם הסיפור יגיע לאולם אירועים, זה לא רק מידת הנגישות לכיסאות גלגלים, אלא עד כמה האהבה חזקה ומהו האופי של בני הזוג ומידת ההתאמה ביניהם.
על משרדי השידוכים והשדכניות, אין קרוב לודאי מה לדבר. מבחינת מסגרות חברתיות לנכים, הן מעטות ביותר ואלו הקיימות מתאימות לנכויות מסוימות או לטווח גילאים ספציפי. האפשרויות להכיר כמו כולם בפאבים או ברחוב הן נמוכות ביותר כי מעטים האנשים שיצליחו לראות מעבר לכסא הגלגלים או העיוורון של מי שמדבר איתם.
כדאי לדעת כי יש בכל זאת כמה כתובות שמהוות את האור בקצה המנהרה: "פינה של תקווה", הפועלת בחסות האוניברסיטה העברית מעניקה אפשרות לנכים להכיר זה את זו במסגרת התנדבותית. פינת הכרויות באתר – "המדריך האינטרנטי לנכה", שהכינה נורית פלג נכה בעצמה, היא אפשרות נוספת להכיר נכה ללא חשש מדחייה. יש גם את ארגון "לבב," המיועד לפגישות והכרויות, ומועדונים מקומיים לנכים בערים שונות ברחבי הארץ. כדאי להכיר גם את ארגון "רעות- דלת פתוחה", אשר נועד לתת מענה לשאלות צעירים עם נכויות ומחלות כרוניות על קשרים זוגיים, חברתיים ומיניים.