X
אנא בחר את גודל הפונט הרצוי:
ועדות רפואיות ועדות רפואיות רופאים מומחים רופאים מומחים מכונים רפואיים מכונים רפואיים הוראות אגף השיקום הוראות אגף השיקום ביטוח לנכי צה"ל ביטוח לנכי צה"ל הכפתור הכפתור
X סגירה
 

כובשים את האנאפורנה - נכה צה"ל במסע גבורה לגג העולם

טיול אקסטרים בסיוע עמותת ארז

אורי אהרנפלד, צנחן, לוחם במוצב המזח במלחמת יום הכיפורים. במהלך ימי הלחימה הוא נפצע קשה (מספר פעמים), נפל בשבי המצרי ושוחרר לאחר כמה חודשים.

בשנים האחרונות אורי נרתם למען נכי צה"ל הצעירים - הוא נמנה על מקימי עמותת "ערים בלילה" (עמותת פדויי השבי) ופרוייקט "אחיעד" של ארגון נכי צה"ל. לאחרונה הצטרף אורי למסע גבורה לגג העולם - טיול אקסטרים של עמותת ארז (ע"ש תא"ל ארז גרשטיין שנפל בלבנון) וכבש את האנאפורנה.

עמותת ארז מורכבת מעשרות מתנדבים, לוחמים יוצאי יחידת האלפיניסטים שיחד עם נכי צה''ל בדרגות פציעה קשות כובשים שיאים חדשים של עמידה באתגרים.
בשורות הבאות הצצה נדירה לתיעוד המסע של אורי אהרנפלד.  

רוצים להשתתף באחת מפעילויות העמותה ? מלאו עכשיו את טופס יצירת הקשר !

נכה צהל במסע גבורה לגג העולם | צילום: אלון דרעי

יומן מסע - אורי אהרנפלד

חשבתי לתעד יום יום את המסע, אולם בעיות ומכשולי העולם ההוא שיצאנו אליו מנעו זאת.

לא חשמל, בטח לא אינטרנט, אין מים זורמים, אלא בנהרות המוזנים ע"י אלפי מפלי מי שלגים מופשרים, שלא לדבר על שירותי ישיבה רק בול פגיעה. שום תנאים שרגילים אנו בעולמינו, שם אינם קיימים ולא נמצאים.

ביום רביעי אחד (11/9/2019) יצאנו לדרך (שכללה 4 טיסות), 35 משוגעים. מישראל טסנו לאיסטנבול שבטורקיה - שם חיכתה לנו טיסת המשך לקטמנדו ועוד טיסת המשך לפוקרה אלה נמצאות בנפאל הרחוקה.

בפוקרה המשכנו בטיסה - הפעם במסוקים (5 אנשים כל יעף, סה"כ 8 מסוקים) לאזור HuMDE הנמצא בגובה 3,400 מטר מעל פני הים בדרך לרגע השיא – לכבוש את רכס האנפורנה.

אתנו במסע, 2 נכי צה"ל, 3 נכי תאונות ומחלות ואחת נפאלית נכת פוליו המלווה ע"י חרשת אילמת גם היא מנפאל (בפעם הראשונה בהיסטוריה נכה מנפאל עולה לראש ההר).
את המסע המופלא הזה מובילים אנשי עמותת "ארז" (ע"ש תא"ל ארז גרשטיין שנפל בלבנון), אלה "הארזים" ברובם אנשי היחידה האלפיניסטית של צה"ל, יוצאי סיירת גולני, (גילאי 50-60) והם המבוגרים האחראים לכל מה שקורה פה במסע המטורף הזה.

בראש מוביל שמעון פריינטה מפקדם הנערץ - הוא מנהל המסע.

פריינטה, הוא האיש הכל יכול, מזיז הרים ומטה נהרות שוצפים למען המטרה. הוא שמניף ואוחז בעמוד הענן לפני המחנה והם באים. מכל הארץ באו וגם אנחנו – המצטרפים: קיבוצניקים ומושבניקים, עירוניים ומתיישבי הספר, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי אדמה, הייטקיסטים וגמלאים.

והם מתנדבי עמותת ארז - כולם חדורי מטרה להוביל חמישה מוגבלי הליכה לראש רכס האנפורנה על גבי גלגלונים (כיסא גלגלים בעל גלגל יחיד המובל כמריצה).

בדרך לפסגת האנפורנה...

יום שישי - יוצאים עם שחר מ- MaNANG שנמצא בגובה של 3,540 מטר (מעל פני הים) משתדלים שלא לעבור עלייה מעבר ל 500 מטר ביום על מנת שלא נתגרה בגורל ובמחלת הגבהים.

הדרך יחסית מתונה ואני הולך בעזרת הקביים מלווה בשני נירים - קיבוצניקים מגבול הגדר הדרומית, ניר אלימלך, וראובן ניר. לפני 40 שנה נפגשנו בפעם האחרונה ומאז היינו "מנתקי קשר". אבל במהלך הצעידה הצלחנו להשלים את הפער.

אהבתי את חברתם והסיפורים שסיפרו.

קשה לי, אינני הולך למרחקים ובטח לא כאלה וגם לא על שבילים ודרכים שאינם כבושי אספלט מחמת הפציעה.

חורק שיניים ,מתבייש ולא מבקש עזרה, כאבים מתפשטים די מהר ואני מטפטף מידי כאב את טיפות הקנביס שהבאתי מהארץ, זה מקל אך לא מוחק לחלוטין את הכאב.
בגובה 3,540 מ' מופיע אחריי MaNANG היישוב עלייה מפרכת וקשה.

יישוב במושגים שלנו זה לא, שביל צר אחד המלא מהמורות, ומצידיו מספר בתים, כמה חנויות המיועדות למטפסי ההר אשר מגיעים מכל העולם, ובאמצעו מספר בתי הארחה (Guest houses).

בבית שלנו ישנם ביתני חדר, כל אחד צבע פסטל אחר לו ומסביבם המון צמחי נוי, כולם כמעט צמחי קנאביס בגובה ונפח מכובד....

2 חדרי שירותים (בול פיספוס) ומקלחת מגעילה ומסריחה.

עושים אנו את ההתאקלמות לגובה MaNANG - שם בחסות השבת הראשונה.

אנחנו, שנושאים עימנו ספר תורה שמוגן במנשא מיוחד, מהווים אבן שואבת לישראלים הנמצאים באיזור ואט ואט מתקבצים בבית ההארחה שלנו עשרות ישראלים המגיעים לתפילת ערב שבת.

קבוצת צעירים (כ- 30 במספר) אחרי השירות הצבאי שרובם משתייכים לציונות הדתית (בני עקיבא) ועוד קבוצת מבוגרים (שישה במספר בעשור השביעי) שעושים את מסע חייהם בעשור השביעי לחייהם ובניהם מספר מכרים שלי מתקופת השירות הצבאי.

ניגוני תפילת ערב שבת נישאים באוויר הדליל במרומי ההר וחלקינו מתעדים ומצלמים, את זמירות השבת - לכה דודי על גג העולם.

קשה לנשום בגובה כזה...

למרות שאנו נוטלים כדורי דיאמוקס לאיקלום בגובה, קשה לנו לנשום. מסוכנת היא מחלת הגבהים.

כל פעולה המצריכה שימוש ביותר חמצן כמעט ובלתי ניתנת לעשייה.

קשה להתכופף לשרוך את שרוכי הנעליים, קשה להתאמץ כי הנשימות העמוקות בקושי מכניסות את החמצן הנדרש. מאונס, קשה Slow motion - לפעמים אני מוצא עצמי פועל והלחץ על הריאות כאילו הן לחוצות במלחציים.

אני מנצל את השבת למנוחה, מנוחת הגוף וגם מנוחת הנפש.

בערב שישי אחרי האוכל יש הרצאה של חנן אריאל, אבא של תמר ז"ל. תמר הנווטת הראשונה בחיל האוויר, יצאה לטיול בתום קורס הטייס ונהרגה שם על ההר הגבוה.
אני מותש ונשאר בחדר אך מבטיח לעצמי שאשלים אצל חנן את שחלק עמנו.

התנאים לא קלים, אין אוויר למלא את הריאות, אין מקלחת, הקור דוקר בעצמות, האוכל זר לי, הטעמים גם.

חוסר היכולת להתרחץ ולהחליף בגדים מטריף אותי. מאז השבי אני מחליף בגדים אובססיבי, כתם בלתי נראה ישר שולח אותי להחלפה. ופה אני כבר כמה ימים בתוך אותם בגדים.
הנחמה היחידה היא שאפילו במים קפואים אינני מוותר ורוחץ ידיי ואח"כ מחטא בנוזל אלכוהולי.

הקור חודר לעצמות. אין חימום. אין מים חמים. אין חשמל. קשה לשתות ולבלוע מים כי הם על גבול הקפיאה ובזמן שתיה אני מרגיש מחנק. האוויר הקר דוקר כמו סיכות שננעצות בבשר החי.

נרדמתי בבגדיי מכורבל.

אני על גלגלון - מובל כמו על מריצה

יום ראשון בבוקר, יוצאים מהמחנה שנמצא גובה של 4042 מ' אל YaK KhARKA .

אני על גלגלון, ברצועה מקדימה דודי כ. המושך את הגלגלון ומנהל את המסע האישי של "צוות אורי" כמו שהצעירים יותם וכוכבא שהצטרפו קראו לנו. דודי כ. זה האיש שבחרתי כמלווה.

ביום ששמעון פריינטה יצר עימי קשר והציע לי להצטרף, הוא ביקש שאדאג גם למלווה שיצטרף אלי. התלבטתי מי יוכל מצד אחד לסבול אותי ולעזור, ובו זמנית לא להיות לטורח עלי, על מי אוכל לסמוך?

בדיעבד התברר שדודי היה האיש הנכון במקום הנכון ולא רק לי, אלא לכל משתתפי המסע.

דודי, איש ברזל מספר פעמים, תריאתלוניסט מושבע ופריק בריאות. בכל מקום היה עוזר בעצות בריאות, גם למקומיים סייע. לא פעם, עם סיום של קטע הליכה מפרך , דודי היה יוצא בריצה לבדוק את הקטע הבא...

בבוקר למחרת היה דודי היחיד שהכיר את המסלול וידע כל מכשול. כל מהמורה, והכיר כל אבן על השביל הצר. מאחורי דודי, בידיות הקידמיות של הגלגלון אוחז פורטר נפאלי כשעל כתפיו מונחות רצועות המשיכה.

אני ישוב די בנוחות על הגלגלון. משני צדדי מאזנים שני משוחררים צעירים יותם וכוכבא, שהיום הצטרפו אלינו, ולא עזבו עד סיום המסע.

מאחוריי בידיות אחוריות ואחראי על המעצורים, פורטר נפאלי נוסף. ושם על החלק האחורי שומר גילי מושבניק מבני ראם.

הדרך קשה. מדרגות אבן. שביל קשה, שיפועים מסוכנים ומפחידים, אני שומע ומרגיש על העורף את נשימות הסוחבים.

פוחד ודרוך עד לקצה היכולת. הטלטולים מרגישים לי כאילו אני על קליפת אגוז בלב ים סוער. חלק מהדרך אינני רואה כלל. אני אומנם לא מתאמץ כמו הסוחבים, אבל מתאמץ לשמור על איזון הגלגלון, לא סומך על הנפאלים.

הגוף כואב מהטלטלות, מהסיבובים, ומהמתלול על סף התהום. קר לי מחוסר תזוזה ואני משתדל להניע את בהונות רגליי, ולהזיז שרירים. ביד אחת אני אוחז בשקית חימום ומידי פעם מעבירה ליד השנייה. בכל כיס גם שקית חימום. הקור העז מאיים להקפיא חלקי גוף שאינם בתנועה.

חושך, אחרי התארגנות מתכנסים בחדר האוכל לארוחת ערב משותפת. אני במרק השום שלי ובכוס תה מנטה. ואז, מתארגן להרצאה על המלחמה, הפציעה, השבי וכל החרא שאני סוחב על גבי כבר 46 שנה.

משא כבד. בעיקר איסוף גופות חמשת חבריי ששכבו שבוע בחום המדבר ובצינת הלילה שם.

מוציא את בקבוק הוויסקי שקניתי בדיוטי פרי בארץ למטרה זו.

מחכה שיגיעו כולם, בעיקר המתגלגלים המשותקים (דורון ויוסי) ואני מתחיל לספר את תוך הלילה החשוך.

אין כמעט תאורה, החדר חם מצפיפות האנשים והבל פיהם. בתום ההרצאה מבקש לא למחוא כפיים, לא נוח לי עם מחיאות כפיים.

מעבירים את בקבוק הוויסקי מאחד לשני, אין כוסות, פיית הבקבוק מחוטאת מהאלכוהול בכל לגימה.

מתפזרים לשינה בחדרים הקפואים. אני מפזר שקיות חימום על המיטה ונרדם איתן כשאני מכורבל בתוך מעיל הפוך הירוק שלי.

תהום פעורה לצד השביל

יום שני עם שחר, יוצאים לכיוון PhEDI  ה- Base CaMP נמצא בגובה של 4500 מ' הוא הדרך קשה ומפותלת, העליות תלולות ומידי פעם ירידה. תהום פעורה לצד השביל. פחד ההליכה על פי התהום הפעורה גורם לי להטות גופי כל פעם לצד הנגדי של התהום.

לא סומך על הפורטרים הנפאלים, כבר הפכו אותי פעם עם הגלגלון. רק ב-דודי אני שם מבטחי. יודע וראיתי את גודל האחריות שלקח מרגע שהצטרף אלי. איש פלדה, אחראי, בעל כושר מטורף, מקפיד תמיד על כללי זהירות ובריאות.

עוצר את המסע להסדיר נשימה, ובו זמנית מוודא שגוף הנושאים בנטל לא יתקרר. שהנשימות מסתדרות, ישר נותן הוראה להמשיך. שואף תמיד להיות הראשון. בודק שוב ושוב את המסלול, מוודא להתרחק כמה שאפשר מהתהום.

מגיעים לחניון הלילה. החדר מעופש, מעולם לא נוקה. חשמל אין. חימום גם לא. מים חמים - לא פה.

אני אוכל בחדר האוכל מרק שום שמחמם אותי קצת, ונכנס למיטה עם הבגדים עטוף ומכורבל במעיל הפוך שלי. אני מכורבל בתנוחת עובר על מנת להתחמם ונרדם.

יום שלישי, בגובה 5000 מ'. HiGH CaMP - עם שחר ממשיכים - פריינטה מקציב לפחות 4 שעות הליכה.

המתלול נוראי. אבנים מתדרדרות. חלק ניכר של הדרך על דרדרת שמאיימת על ההולך בה להחליק לתהום.

בשעה עשר הפתענו את עצמינו ובעיקר את פריינטה. הגענו לחניית הלילה והשעה 10 בבוקר.

הוא, מפקד המסע שמנהל אותו ביד רמה אך תחת אילתורים רבים אומר לנו שאנחנו משוגעים.

אבל צוחק שלא רק גולנצ'יקים מטורפים אלא כולנו.

מידי פעם פריינטה עוקץ אותי ושואל: "תגיד, אהרנפלד, איפה בדיוק שירתת?"

כשאני עונה "בחבלה של 50 " (גדוד מפואר של חטיבת הצנחנים) - חטיבה 35 מייד מוסיף פריינטה "למה לא לוחם"... (אלה מסיירת גולני עם גאוות יחידה מרום ים המלח) 400- בארץ ועד לפיסגת האוורסט ( +8,848 ) שמשקיף עליינו.

ואז אני עונה לו: " פריינטה, עוד 2 כפיפות בטן ו- על המתח, היו מקבלים אותך לצנחנים גם"...

זה חלק מההווי שליווה אותנו במהלך המסע.

מידי פעם, הייתי פוצח בשיר "גולני שלי" והם היו מתמוגגים.

בערב מתכנסים לארוחת ערב ואני במרק השום שלי עם צלחת צ'יפס חם וטעים וכוס תה לימון עם דבש וג'ינג'ר.

אחרי הארוחה אל"מ במיל' זאב מבצרי מעביר שיחה על תקופת היותו נספח צה"ל בהודו בזמן הרעש הקטלני בנפאל, ועל משלחת החילוץ שעמד בראשה.

זה, הזאב הזה, איש מיוחד. כל יום עושה יוגה. עומד עמידת ראש ומנער את מערכת הדם שלו, מהראש לרגליים ולהיפך מהרגליים לראש.

הולכים לישון מוקדם, לא לפני שמיטתי זרועה בשקיות חימום, אני מכורבל בבגדיי ועטוף במעיל הפוך המפנק.. היציאה בחמש לפנות בוקר.

בסביבות אחת בלילה נפתחת דלת החדר, דורון נכנס, שם לב שטעה בחדר ונעל אותי ואת דודי על בריח מבחוץ.

חצי שעה אחרי התעוררתי בעקבות לחץ בשלפוחית, מנסה לצאת והדלת נעולה מבחוץ.

דודי מתעורר מהרעש, מעבר לקיר, בחדר הסמוך, שמענו את קולו הצרוד של פריינטה, דודי צועק לו שיגיע לשחרר אותנו. והוא בא.

עמדתי בחוץ ועשיתי. חזרה לשינה. חושך בחוץ. הכל קפוא. לילה בהיר היה אך חוסר העננות גרמה לקפיאת האדמה. שכבת קרח מכסה. והקרח קשה ומחליק.

הפסגה נכבשת !

יום רביעי, השעה 05:00 בבוקר חשוך והכל קפוא, קור נוראי המקשה על הנשימה באוויר הדליל בחמצן.

מתחילים להתקדם אל PaSS. הדרך נוראית, דודי המושך בקידמת הגלגלון מחליק לאחור בכל צעד. אני מתאמץ להתכווץ ע"מ להקל , נראה לי שזה יועיל...

העלייה תלולה מאוד, האדמה קפואה ומכוסה בשכבה עבה של קרח. אט אט מתגלות הפסגות מסביב עטורות כיפות שלג מבהיקות, נוצצות, כאילו לכבודינו צחצחו ראשיהן ומוכנות לנו. נוצצות בחשכת הליל למול הירח.

4 ק"מ של עלייה תלולה ונוספים עוד 500 מטר לגובה. הוא מעבר ההר הגבוה. הפסגה נכבשת !

קור נוראי ורוחות השורקות ומקפיאות אותנו. קרח עד וקיפאון מסביב.

מצטלמים ליד השלט אשר מברך אותנו על "כיבוש הפסגה", ועוד תמונה, ועוד אחת. כמובן כל הצילומים כאשר אני אוחז בחוזקה בדגל ישראל שהבאתי עימי למסע.

לא רוצה שיעוף עם הרוח, למרות שבאמונת המקומיים דגלי תפילה רבים ליוו אותנו לאורך כל המסע תוך אמונתם שהרוח המכה בדגלי התפילה, היא הנושאת את תפילתם למרחקים.

אני אוחז בדגל בחוזקה כי לפניי עוד משימה חשובה בטרם ארפה ממנו, ואשאירו על ההר הזה.

עם סיום הצילומים, עקב הקור שמתגבר ברוחות החזקות, מתחילים מיד לרדת.

טקס זיכרון בשביל תמר ז"ל

יורדים במתלול מסוכן, השיפועים קשים עד לנקודה בה תמר אריאל השיבה נשמתה ונרדמה מהקור וקפאה למותה. עצרנו לטכס זיכרון לכבוד תמר.

לא היכרתי אותה אישית, אבל אבא שלה חנן אריאל פה, עומד קרוב, והיא קצינה בצה"ל שנהרגה בחופשת סיום קורס הטייס. כשמגיע תורי אני מקריא פרק מאותיות הנשמה.

בסיום אני קושר את הדגל לעמוד הניצב לידי, ומבקש מהנוכחים להצטרף אלי להניח אבן בגלעד שאני מתחיל להקים ולבנות.

בתחתיתו הטמנתי שקית שהבאתי מהארץ ובתוכה שקית חימום שהופעלה ועדיין מחממת, ועוד שקית אחת חדשה וארוזה הייטב.

בנוסף מצרף אני את דפי האזכרה עם התפילות שהקראנו. הכל מונח מתחת לגל עד.

נזכר אני במעמד איסוף גופות חבריי משדה הקרב, הרגשתי שאני עושה מעשה של חסד אחרון היום כאז.

תם הטכס.

מזדרזים לרדת כי הרוח חזקה והקור עז ביותר. אנו יורדים לעיירה MuKTINATH ממשיכים בג'יפים לעיירה JoMSOM שם מתארגנים ללינה במשהו שמזכיר מלון...

הג'יפ עמוס לעייפה...

בוקר, יציאה נקבעה לשמונה בבוקר. הכל מתעכב ובעצלתיים זז. לקראת צהרי היום מגיע הג'יפ שלנו. מעמיסים ציוד, המון ציוד.

אני מלפנים יושב ליד הנהג, מאחוריי פריינטה ושני ה- ניר-ם, מאחור דודי.

הג'יפ עמוס לעייפה, גם בפנים המון ציוד. מתחילים נסיעה לעיר PoKHARA  ודודי סובל, מידי פעם נחבט בגג הג'יפ ולפעמים הציוד נופל עליו.

דרך זו ראשית היא, למעשה מחברת בין הודו לסין וחוצה את נפאל. חרא של דרך. 100 ק"מ של בוץ טובעני לעיתים 40 ס"מ גובהו.

חוצים נחלים ונהרות, מטפסים על הרים וכמובן גם יורדים במתלולים. 100 ק"מ 12 שעות נסיעה. מידי פעם נעצרים, הכביש חסום עקב מפולות.

טרקטורים מנסים לפנות בעצלתיים. אוטובוסים, ג'יפים מכוניות פרטיות, עדרי כבשים, וסתם הולכי רגל, וכל אלה לעיתים נעצרים עקב חסימה.

לעיתים עדר יאקים משתכשך לו במי מפל לצד הדרך.

בחצות לערך הגענו לעיר השנייה בגודלה בנפאל היא פוקרה.

סחוטים, עייפים ומותשים מטלטלת הדרך. ק"מ אחד של אספלט כבוש לא ראינו. תם המסע הרגלי / גלגלי. ולפנינו כמה ימי אתנחתא בנפאל הרחוקה.

אתנחתא למנוחת הגוף והנפש שם במקום המדהים, הפראי, הנינוח לעומת עולמינו אנו.

חייב תודות,

יודע שלא הזכרתי את כל העושים במלאכה, ויש המון (כולם למעשה).

לדורון ויוסי שלימדוני פרק באהבת האדם, בחברות ורעות וכל זה ללא כל אינטרס.

לדידי ובנו זיו ממושב היוגב שהיו אמונים על הניהול והאחריות הטכנית.

לעובד, האיש הענק מיוקנעם עם כף יד כמו את חפירה.

לשני ניר -ים מעוטף ישראל בגבול הדרום שהחזירו אותי 40 שנה לאחור, עם זיכרונות.

ועוד לשני גיל -ים האחד מושבניק מהדרום מבני ראם והשני צפוני יותר.

וזאביק אחד.

ואלי השושו.

וראשה (ראש המועצה).

ואחד ויחיד דודי שהזיע וסחב, ודאג ושמר עלי ועטף בצמר גפן שלא אפגע.

והגדול מכולם הוא המפקד פריינטה, זה שאומרים עליו שנרדם רק עם נעלי צנחנים,,,, ובגדים, ועוד עליו אומרים שמחליף בגדים דקה לפני שהם נשברים, אבל הוא בכלל מפקד בסיירת גולני היה.

לאנשי המושבים, הקיבוצניקים, העירוניים, וכל מי שהיה וכל אחד שתרם בדרכו הוא.

לקבוצת הצעירים שליוותה אותנו בשעות קשות.

לעמותת "ארז" ע"ש ארז גרשטיין שהיה מפקד סיירת גולני בעברו והפל במלחמת לבנון.

אתם כולכם אנשים שלא פוגשים בכל קרן רחוב, ולא בסימטאות הערים.

אתם מלח הארץ, אלו שנותנים שלא על מנת לקבל.

אתם שהבאתם אותי ואת חבריי לגג העולם, אתם מלאכי ארץ, מעריץ את יכולת הנתינה שלכם, ההכלה, ואהבת האדם.

היכן ישנם עוד אנשים כמוכם????

תודה
וכן מצדיע לכם
(עכשיו תלכו ל......) כמאמר חז"ל
חיבוק ענק ועוד תודה!!!!
ותודה אחרונה
ממש אחרונה
לבוגרי סיירת גולני
אתם מטורפים!!!!

עמותת ארז – ע"ש תת אלוף ארז גרשטיין

עמותת ארז הוקמה בשנת 1999 על ידי מספר חברים אשר עוסקים במהלך השנה במסגרת צבאית ואזרחית בחילוץ, ניווט והישרדות בתנאי שלג קיצוניים.

מפקד היחידה בדימוס ומייסד עמותת ארז הוא סא"ל שמעון פריינטה. חברי ומתנדבי עמותת ארז - הנם חיילי מילואים ביחידת האלפיניסטים של צה"ל. ששמו לעצמם מטרה - לסייע לקהילה בישראל דרך מספר פרוייקטים.

כדוגמת פרויקט ייחודי זה שהוקם בשנת 2004 למען נכי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה בישראל. הפרויקט נבע מתוך הרצון להשתמש בכלים אותם קיבלו בסקי ובהישרדות על השלג, על מנת לתת לנכי צה"ל שנפצעו במהלך הגנה על המדינה, ואנשים בישראל שנפגעו מפעולות טרור.

הפעילות כוללת העצמה ושילוב נכי צה"ל קשים (עיוורים, משותקי פלג גוף תחתון, קטועי גפה ומגבלות פיזיות קשות אחרות) בענפי ספורט אתגרי מסוג : סקי שלג אתגרי, חתירה וגלישת קאייקים, רכיבת אופני TANDEM לעיוורים ולמשותקי פלג גוף תחתון.

רוצים להשתתף באחת מפעילויות העמותה ? מלאו עכשיו את טופס יצירת הקשר !

 

 

כתבות שאולי יעניינו אותך


יצירת קשר
לשרותך, נכה צה"ל