תחושה מוזרה מלווה אותי , סוף של מחבל רוצח להשתחרר ולצאת לחופשי , ואולי לחיות חיים חדשים בחול. קשה לי אם אותה תחושה, אך אני חושב כל הזמן על אותם השבויים ישראליים שיחזרו לביתם, ויחזרו לחייהם הפרטיים.
האמנתי בכל ליבי ששווה לשחרר מחבלים מבתי-הכלא תמורת חיילים ישראלים שבויים חיים.
ברחבת המטוסים / אלן מאיר
מגיעים לרחבת המטוסים , אלפי -אוטובוסים של אגד .
תריסים סגורים .
אני אחד ממלווי-העצירים :
מחבלים רוצחים .
אני מצוייד באלה וגז מדמיע .
העצירים מקופלים מתחת למושבים .
תחושה מוזרה מלווה אותי , סוף של מחבל רוצח להשתחרר ולצאת לחופשי , ואולי לחיות חיים חדשים בחו"ל .
קשה לי אם אותה תחושה , אך אני חושב כל הזמן על אותם השבויים ישראליים שיחזרו לביתם , ויחזרו לחייהם הפרטיים , רק כך אני מסוגל לבצע את המשימה הבלתי אפשרית הזו .
זרקורים ענקים מאירים את רחבת המטוסים .
האוטובוסים מסתובבים אחד אחרי השני .
אוטובוס אחד עוצר מול כבש המטוס ויורדים ממנו מחבלים .
יוצאים המחבלים מפתח האוטובוס כמנצחים מנפנפים לשלום לעיתונאים , מבצעים תנועות מגונות לעברינו , מבצעים תנועות V .
תחושה של גועל ממלא אותי . חבל שלא חילקו שקיות הקאה לשוטרים הצבאיים ולכוחות הפועלים בשטח .
אין שמחה בלב .
אין תחושה של התרוממות רוח .
זו הייתה אחת השעות הקשות עבור הרבה ישראליים .
עבורי לא היה מדובר בשבויים , אלה מחבלים רוצחים .
שוב היום התעוררתי עם התחושה הזו ונורא קשה לי .
אני מתאר איך יכולים להרגיש אותם כוחות האחראיים ללווי- המחבלים אל המטוס בנמל תעופה בן-גוריון .
אלן64