אתר זה משתמש בקבצי Cookies כדי להתאים אישית תוכן ומודעות.
למידע נוסף
OK
            |
אורלי לוי אבקסיס מוכרת כחברת כנסת חברתית, אשת ציבור ובתו של דוד לוי. אבל מה שלא ידענו הוא שח"כ הכנסת אורלי לוי אבקסיס - זו שנאבקת למען ילדים בסיכון, נכים ופצועי צה"ל - מכירה מקרוב מאוד את ההתמודדות עם הפציעה והחיים לצד פצוע צה"ל קשה ובכנסת הבאה היא תמשיך להילחם על ביטול מבחן ההכנסה, תזכיר חוק הנכים והחזרת כל הזכויות שקוצצו לנכי צה"ל בשנים האחרונות.
פגשנו את ח"כ אורלי ובעלה ליאור נכה צה"ל שנפצע קשה בהתקלות עם מחבלים במלחמת לבנון הראשונה, לראיון במהלכו נחשפנו לסיפור אהבה יוצא דופן שהתחיל הרבה לפני הפציעה ונמשך עד עצם היום הזה. גילנו זוג מקסים, שמקדיש את עצמו למען תושבי ישראל החלשים, מתנדב לסייע בכל בעיה ומנחיל את המסורת של העזרה והאכפתיות גם לדור הצעיר.
אורלי וליאור אבקסיס הכירו בתיכון בגיל 18 ומאז הם נשואים באושר, יש להם 4 ילדים (2 בנות ו- 2 בנים) + 2 כלבים. בתם שחר בת ה- 18 וחצי ממשיכה את המסורת המשפחתית היא נמצאת בשנת שירות ועובדת עם ילדים בסיכון. הם בנו את ביתם בפריפריה - בישוב שלפים, יישוב אינטגרלי בו מתגוררים דתיים וחילונים יחד. היא ח"כ כנסת חברתית שמנסה לסייע ולעזור לשכבות החלשות. הוא נפצע קשה מאוד בלבנון השתקם - מלמד ילדים בפנימיות מוזיקה ובשנה האחרונה מלווה ותומך באשתו בפעילות הפרלמנטרית הנפלאה שהיא עושה.
"...הפציעה תמיד היא... אחד הדברים שאנשים לא מבינים. יש הרבה סוגים של פציעות שמדברים על נכי צה"ל והרבה מדדים : איפה היה האירוע? איך הוא קרה? מי היה שם? שאתה נפצע מחוץ לגבולות המדינה - כל התהליך הזה של הפינוי ביחד עם כל מה שאתה עובר - פצוע קשה עם האיבוד דם איבוד הכרה - אתה רואה אנשים מסביבך שנפצעים - זה אירוע לילד בן 20 שהוא לא נתפס.
אתה לא מבין את זה בהתחלה כי אתה עוד בתוך האירוע - מתעסק במאג ובכמה מחבלים הצלחת לפגוע, אני בתור הפצוע לא מבין כמה בעצם איבדתי באותו רגע. מעבר לפציעה הפיזית שרואים ומטפלים, יש משהו מנטלי שבגיל 20 אתה לא מסוגל להבין אותו - גם לא שנה שנתיים אחרי כן!..."
"... פשוט המדינה שלחה אותך מעבר לקווים - פתאום התקלות עם מחבלים - הרגת אותם - פצעו אותך ופינו אותך בדרך לא דרך - אם זה באלונקות ואם זה בסנדלים בשדה מוקשים. אתה לא מאמין שנקלעת לכל האירוע הזה - היית שם וניצלת..."
"...אבל מה שנישאר לך זה הריח והדברים הקטנים האלה מאותו הלילה... היום בגיל 47 אני לא מתבייש להגיד שאני הלום קרב - זה חוויות שתמיד ברקע - הולך איתי בלילה וביום – רק שהיום יש לי יותר מודעות מנטלית... כי שאתה חווה את האירוע בתור בחור צעיר אתה לא יודע, לא מבין מה עברת...
שזה מתחיל לבוא לידי ביטוי - אתה לא יודע אם הייתה לך איזה התקפת זעם או אם לא נרדמת בגלל בפגיעה הפיזית שבגינה אני נחנק בלילות מבצקות בריאות. אם העיניים שורפות בגלל שאיבדתי עין או הפגיעה המנטלית. את הפגיעה הפיזית אתה רואה ומטפל בה לוקח ונטולין לוקח חמצן מטפל בניתוחים אבל את הפגיעה המנטלית אתה לא קולט..."
"... הייתי בטיול בהודו והם שרפו נוצות של עופות, והיה ריח של בשר חרוך אני נכנסתי לחרדה מהריח וחשבתי שזאת חרדה בגלל הודו ואמרתי לעצמי למה אני צריך להיות פה. ואחרי שהתחלתי טיפול בהלם קרב - הסבירו לי שהמוח מקטלג דברים מסוימים - אם זה צבע ואם זה ריח ושאתה פוגש את זה - אפילו לא תדע למה אתה בחרדה..."
"...האירוע של הפציעה היה מחריד עם מלא אדרנלין וזה בדיוק העניין ואז אתה מטייל ופתאום אתה מריח משהו שרוף וזה בעצם הזכיר לי את הריח של העור את הבשר החרוך מהאירוע... זה דברים שלא תבין אותם..."
"... אבל לא כל פצוע רץ לקבל טיפול או חוקר את הקטע המנטלי לא מתעסקים בקטע המנטלי – מכיוון שהקטע המנטלי זה הרבה אגו - יש איזה משהו באגו שאתה לא רוצה להתעסק בפגיעה המנטלית... מה יש לי פגיעה בנפש עכשיו ?
חיילים נמנעים מלדבר על זה ובמיוחד לוחמים צעירים - אתה יודע גיבורים... במשך 10 שנים לא הבנתי למה העולם שלי "מתברדק" ולמה קשה לי כל כך אבל לאט לאט למדתי לחיות עם זה...
זה לא שאני נמנע מלדבר על הפציעה הפיזית אני רוצה להעביר פה מסר לקטע הנפשי, המנטלי אני קורא לו – פוסט טראומטי, יש לזה הרבה שמות... חיילים צעירים שנפגעים לוקח להם המון זמן, גם מבחינת השיקום אני לא ידוע אם ישר קופצים עליהם ואומרים להם חברה אתם צריכים טיפול ואני לא יודע אם הם ערוכים או פנויים לקבל את זה אבל זה חשוב..."
"... בפגיעה הפיזית אני יכול לטפל, בעין שלי ניתחו אותי 4 ,5 פעמים רואה לא רואה, זה לא משנה אבל המנטלי זה משהו שאתה לא מרגיש וגם לא רואים עליך, אתה יכול להיות פוקר פייס... אתה יכול להיות בן אדם בעוררות יתר, אף על פי שאתה לא ישן טוב לילה מכל מיני סיבות ביום אתה עם עוררות ואלה הדברים שאני מדבר על התמודדות איתם - אני התעסקתי במוזיקה זה מאוד עזר לי..."
".... זה בדיוק העניין - לוקח לך הרבה מאוד זמן עד שאתה מבין איך לטפל בעצמך. אני שוקמתי בצפון, זאת אומרת במחוז שיקום טבריה. אתה יודע שאתה מתחיל את התהליך הזה - יש רופאים במערך יש מטפלים ולא תמיד הרופא קולט... הייתי צריך לעבור כמה רופאים כדי שיטפלו בי נכון.... זה גם תלוי מאיזה בית אתה בא, כמה אנשים מסביבך עוטפים אותך, חשוב שמי שניפצע תהיה סביבו משפחה או חברים, שיעזרו לו שיכוונו אותו זה הדבר הראשון אני למזלי הייתה לי גם את אורלי שהייתה לידי לאורך כל השיקום..."
"...אתה צריך גם מזל שהרופאים שתפגוש יהיו טובים ויהיה להם ניסיון, בדרך כלל מחלקת שיקום שולחת אותך למבחר של רופאים – אני הייתי צריך מומחה באורתופדיה ועיניים - היו לי בעיות רציניות בעיניים והמזל שלי היה שטיפל בי פרופסור מיכאל בלומנטל...."
"... אבל הרגע הכי קשה בשיקום היה בקטע המנטלי – חצי שנה אחרי הפציעה חבר שלי נהרג באותו המקום בו נפצעתי וזה היה טריגר לפוצץ את כל העסק... שקובי גבאי נהרג הרגשתי רגשי אשם - המצפון שלי עבד כאילו למה הוא הלך - היה לי שם איזה עניין עם עצמי, הנה הוא לא שרד את זה ואז התבלבל לי כל העסק..."
"...שמע אתה בן 20 ! אתה ילד ! פשוט ילד וזה גדול ממך ! ושנהרג החבר שלך זה הופך להיות כבר מעל היכולות שלך ... במשך חצי שנה לא ידעתי מה קורה איתי עד שיום אחד הבנתי – פתאום "טאק" בשנייה אחת "נפל האסימון" והבנתי שקובי קשור לעניין..."
"...היו עוד מתנדבים שהיו לידי ... יש אנשים שאתה לא יודע עליהם והם נותנים ועוזרים במקרה האישי לי עזר לי דני בסן (סולן להקת תיסלם). את דני בסן פגשתי לפני שעליתי ללבנון באירוע חטיבתי גדול וישבתי אתו מאחורי הקלעים, הוא הקדיש לי שיר ונוצרה מן חברות כזאת – בסיום האירוע נפרדנו לשלום ואחרי שלושה חודשים נפצעתי...
חבר שלי פגש אותו באקראי ואמר לו אתה זוכר את ליאור? הוא ניפצע... לא האמנתי שהוא בא אלי באותו הלילה לבית החולים ומאז אנחנו בקשר - הוא אפילו בא אלי לבית שאן, ליווה אותי ועזר לי מאוד ואף אחד לא יודע את זה..."
אצלנו להיות בשביל מישהו זה ב- DNA - אורלי היא בין ח"כ הבודדים שתמיד עומדת לצד נכי צה"ל ונאבקת בחוקים שבאו לפגוע...
"...תראה יש שם כמה דברים שחייבים לתקן אותם באגף השיקום... אי אפשר לבוא היום ולקצץ את התנאים של נכי צה"ל. סתם לדוגמא הקטע עם מערכת הגנים, תשלום לילדים של פוסט טראומטיים... היום ילד בגן זה כמו אוניברסיטה, זה בין אלפיים לשלושת אלפים ₪ בחודש.... פתאום הורידו את העזרה הזאת ...גם לגבי רכב רפואי שינו את מועד ההחלפה - במקום שלוש וחצי שנים לארבע שנים... נושא הבראה...
מה שקורה עם זכויות נכי צה"ל זו שחיקה מתמשכת שאתה לא שם לב אליה ופתאום אתה רואה שהתנאים הופכים פחות טובים... אני חושב שמדינה ששולחת את הילדים שלנו לקרב ולעוד קרב וזה התנדבות חייל מקבל היום סכום שזה מספיק לו לנסיעה ושק"ם במקרה הטוב ... מן הראוי שלא ישחקו אם אלה שנפצעו... חיילים נפצעים - הופכים להיות מוגבלים והמדינה צריכה לדאוג להם..."
"...אני אולי קצת משוחד – אבל אורלי היא בין חברי הכנסת הבודדים שתמיד עמדו לצד נכי צה"ל ונאבקו בחוקים שבאו לפגוע... אורלי מכירה אותי עוד לפני הפציעה היא לא עזבה אותי לרגע והייתה ליד המיטה שלי תמיד, אף אחד לא היה מתקרב אלי אני הייתי כולי שרוף והיא טיפלה בי - היה איזה חומר מסוים שהיה צריך למרוח, רק היא דאגה למרוח לי ....
לכן אני גאה בה שהיא לוחמת בוועדות ובכנסת על הדברים שחשובים לנכים ולנכי צה"ל בכלל. נכי צה"ל זה משהו שכאילו צריך להיות מעל הכל ...
כולם מדברים על ביטחון בבחירות ואומרים אני יותר חזק או אני נלחמתי יותר, אני איש סיירת ואני זה... רגע - בואו תלחמו גם על הזכויות של פצועי צה"ל ! בואו לוועדות !
אני אומר לך אני מעורב קצת, אני לא ראיתי גנרלים מגיעים לוועדות להילחם על הזכויות ....
אבל אורלי נלחמת על מספר דברים עקרוניים החל מהוספת תקנים של רופאים לנכי צה"ל, תוספת לימי הבראה, החזרת ההשתתפות של גני ילדים וחינוך לגיל הרך להורים פוסט טראומטיים, ביטול מבחן ההכנסה. החזרת הזכויות לרכב רפואי ... יש עניין ב- 3 וחצי שנים של רכב שאתה מחליף אותו - לא סתם עושים את זה - יש עניין של ירידות ערך ודברים כאלה שעוד פעם אני חושב שאני במעמד שאני לא צריך לבוא לבכות והתלונן אבל אני מכיר נכי צה"ל שבשבילם זה מאוד מאוד קריטי השחיקה הזאת..."
"...אורלי לא פוליטית ! אורלי היא אשת ציבור ולחיות בבית שיש לך אשת ציבור זה קצת קשה. אני אמור לרקוד בהפעלות עם הילדים. אני אמור להגיע לאספות הורים - יותר להיות מחובר לצד הנשי שלי - לעשות כביסות כלים לוותר על הקריירה שלי חד משמעית לטובת העניין הזה...
בנוסף אני מטפל בהרבה פניות ציבור... אם יש לכם בעיה עם ילד או דברים שקשורים למוגבלויות, דברים של רווחה אני מנסה לעזור - זה מאוד מספק ומאוד כיף שיש לך את הכוח לעזור בקטעים האלה..."
"... זאת שאלה טובה שחושב לשאול גם את אורלי ..."
"...תראה אין ספק שאירוע כזה הוא מטלטל זוגיות, בטח בגילאים האלו. זה לא אירוע קל וגם יש את התהליך של השיקום שגם הוא גובה מחירים אישיים וגם צריך הרבה מאוד סבלנות והבנה....
ובגילאים האלה – לפעמים אין לנו את הכלים להתמודד עם הדבר הזה... אז קצת סבלנות אני אומרת – כזאת התמודדות יש לה השפעה או שהיא מנתקת או שהיא בעצם מחברת, ובחיבור שלי עם ליאור זה לא הייתה החלטה מודעת עכשיו אני נשארת איתו והכל יהיה בהתאם להחלטה הזו...
אלא זה אירוע שכנראה הגענו אליו די חזקים באהבה שלנו ובגילאים האלה 18, 19 זה להיות או לא להיות - זה לא רומיאו ויוליה וכמובן שברגעים מסוימים אתה חווה משברים בזוגיות, אבל אני כל כך שמחה שהצלחנו לצלוח אותם...
אז כשאני מסתכלת על אותן בנות זוג וברור לי שזה לא אירוע קל בטח לא בגילאים האלו ואני לא יכולה להחליט בשביל אחרים, אבל אני אומרת להם תסתכלו על בן הזוג שלכם. תחפשו את הדברים שבגינם התאהבתם, הם עוד קיימים שם, לפעמים יש לנו קשיים שמסתירים את זה שמים לנו ערפל, אבל בתקופה הזו אני חושבת שחלק גדול מהשיקום זה הידיעה של אותו נכה צה"ל שלפחות את הדבר הזה יש ביטחון מסוים שמישהו שקשור אלייך רגשית ושרוצה בהצלחה שלך, היחד הזה נותן כוחות להתמודד עם הדברים האלה....ולכן, אני חושבת שלא למהר לקבל החלטה כן או לא, ברגעים האלו פשוט להיות שם...
אני חושבת שזוגיות ששורדת דבר כזה היא זוגיות שתעבור הרבה מאוד מכשולים ומשברים ותצליח בהם. ולכן אני ראיתי לפחות באירוע איזה משהו שהוא איחד בינינו, ותודה לאל, יש לנו עכשיו ארבעה ילדים מקסימים, ואם הייתי נשברת או שהוא היה נשבר בשלבים מסוימים - ולא שלא היו לנו משברים - אבל אם לא היינו מוצאים את הדרך למצוא את החיבור בחזרה אז חליל וחס, הילדים האלו לא היו מגיעים לעולם. אז אני באמת מודה לאלוהים שהייתה לנו גם את הסבלנות וגם את הכוחות וגם את האהבה הגדולה לעבור את זה בשלום."
"...כן תראה כשאני הייתי בוועדת הבריאות של הכנסת אז הרבה פעמים דנו בנושאים ובאמת בטענות של נכי צה"ל על החמרה לפעמים אפילו בהתייחסות לאותם נכים ובנות המשפחה וילדים, כאשר אתה מנתק את הטיפול בנכה מהטיפול ההוליסטי הזה אתה יוצר פה עיוות, כי אי אפשר לנתק בין השניים בסופו של דבר חלק מהחוזק הזה - זה הבית הזה והיכולת לתת לאותו נכה את הכלים כדי לשמור את המסגרת הזו...
גם ככה בסיטואציות מסוימות אנחנו יודעים שלנכים מסוימים קשה מאוד, יש את הפוסט טראומטיים, יש את נפגעי הראש, זה אותם אוכלוסיות שאם לא יבינו שם באגף השיקום שצריך לתת את האקסטרה של ההתייחסות גם לעניינים האלו... כדי להבין שאנחנו לא רק מטפלים בנכה אלה משמרים את התא המשפחתי הזה שזה חלק בלתי נפרד מהשיקום של הנכה..."
"...אני זוכרת מתוך הוועדה בכנסת – הופיע עו"ד עידן קלימן יו"ר מחוז תל אביב והמרכז בארגון נכי צה"ל ונציגים נוספים שבאו והעלו את הטענה לפיה - אומר אגף השיקום "אוקיי אם אתם לא עובדים" ... לא משנה אם לנכה יש סטרס ויש לו בעיות כאלו ואחרות ורופא קבע שהוא לא יכול לעבוד...
אומר להם אגף השיקום "אתם לא עובדים למשל אז שהילדים שלכם יכולים להיות איתכם בבית" ... כנראה שמי שקבע את הדבר הזה לא מבין מה זה להיות עם ילדים בבית, ומעבר לכך העניין של להחזיק את הילדים, אנחנו מדברים על הגיל הרך, בסיטואציה לא פשוטה ואנחנו לא רוצים לגרום לאימהות האלה לעזוב את מקום העבודה שלהם...
מי שחושב שאותו נכה צה"ל יכול לשבת עכשיו בבית ולטפל בילדים קטנים כאילו הוא גננת הוא לא מבין על מה הוא מדבר, הוא לא יודע מה זה לעבוד עם ילדים ! הוא לא יודע מה זה הקשיים האמיתיים של אותו נכה צה"ל ! גם להתפנות לעצמו שלא כן לטפל בחסרי ישע אחרים או בילדים קטנים....ופה הנושא שאנחנו באים ואומרים אל תהפכו להיות רובוטים של השיטה לבוא ולומר אם אתה בבית תבוא ותטפל בילדים ! אם הבן אדם הזה היה מסוגל לטפל בילדים הוא היה יכול ללכת לעבוד במשרה מלאה...."
"...אני ראיתי גם אימהות שמתמודדות עם סיטואציה עם ילדים שנפצעו להן בגיל אולי הכי משמעותי בחיים שלהם בשיא הפריחה שלהם והופכות להיות כוח עזר במערכת והכל בסדר .... אבל להפוך אותם להיות בעצם במקום הגורם המקצועי שייתן את הרשת ביטחון הזו, זה כבר שגוי !!! אגף השיקום בהתעלמות מהצרכים האלה והם בעצם זורקים את האחריות למשפחה הגרעינית ובזה נגמר הסיפור...."
"...אני חושבת שאנחנו מגייסים את הילדים האלו ושולחים אותם לצבא להילחם בקרבי אנחנו צריכים להבטיח את הטיפול בהם ! הרי אנחנו מעלים על נס את כל הנושא הפטריוטי את כל הלוחמים את כל אותם האנשים שהולכים ובאמת מסכנים את נפשם וגופם בשביל להגן על המולדת
צריך לזכור להיות שמה גם יום אחרי ולהיות יום אחרי זאת אומרת לתת - אני מדברת על המעטפת אנחנו צריכים לזכור את הגיבורים שלנו גם יום אחרי !
אלו שנפצעו, גם אם התמונות לא נעימות, גם אירועים לא נעימים, הזזנו אותם ממסלול חיים נורמלי של התפתחות בגלל שהם בחרו להגן על המדינה אנחנו לא אמורים להעניש אותם על זה, אנחנו אמורים להיות שם בכל רגע ובכל דקה כדי שהאנשים האלה יקבלו את ארגז הכלים שיקל עליהם את ההתמודדות עם האירועים הלא קלים האלה...."
"...אז כמובן ששיתפתי פעולה הרבה מאוד פעמים עם נכי צה"ל... בכל מה שקשור לעניין של הניסיון לחתוך באותם זכויות של הנכים... כאשר העלו בפניי דחייה של בקשות לטיפולים רפואיים... אני גיליתי שצומצמו מספר הרופאים המומחים בתוך המערכת לטיפול באותם בעלי מוגבלויות באותם נכים שזקוקים לזה...
התורים התארכו, מספר הרופאים התקצר, המומחים שהיו בתוך המערכת כבר אין לך את הזכות ללכת אליהם.. גם על כך שחותכים בתנאים ובזכויות כמו לדוגמא קיצוץ בימים של הבראה וכדומה...
אנחנו מדברים על קיצוץ בנושא של מעונות לגיל הרך והדרישה החדשה, כאשר אנו מסתכלים על חוקים חדשים שהולכים להיכנס ועלולים בעצם להביא לכך שנכי צה"ל ישלמו את המחיר הכלכלי של זה - אז שם באמת הייתי ושם ניסיתי למנוע החרפה של התנאים... בנוסף לקחתי חלק בכל הנושא של ההנחה במים ובחשמל..."
"... פעם אני חושבת שהיה מעמד של נכי צה"ל! שהסתכלנו עליהם וידענו שהם בעצם נתנו את השנים הכי יפות שלהם ונתנו את הדבר הכי יפה ... ואת הנעורים שלהם ואת ההתבגרות שלהם כדי שאנחנו נוכל לחיות פה! הייתה מין הכרת תודה בחברה הישראלית ונדמה לי שהיא הולכת ומתמעטת או באיזשהו אופן לפעמים אנחנו שוכחים מהם קצת יום אחרי! הגיע הזמן שאנחנו נחזיר להם את מה שמגיע להם כי את המתנה הזו שהם בעצם ויתרו עליה בשביל שאנחנו נהיה פה !
מישהו צריך להתנדב לקרבי ויודע שהוא הולך להסתכן, יודע שהוא מסכן את החיים שלו, יודע שהוא מסכן את הבריאות שלו וכשאנחנו מקבלים את הדבר הזה ממנו באמת זה מתנה שיש לנו אנשים פטריוטים וכדומה..
אנחנו לא יכולים לשכוח אותם! אסור לנו לשכוח אותם! מה אנחנו משדרים לדור הבא?
אנחנו צריכים להיות שם בשביל המשפחות וגם בשביל הפצוע עצמו וזה הדבר הנכון זה הדבר המוסרי והגיע הזמן שאנחנו במדינת ישראל נזכור את הגיבורים שלנו לא רק בזמן שהם בריאים ומניפים את המג את הנשק ומסתערים בתמונות היפות. יש גם צד פחות נעים לעין בטח אחרי פציעה וזה הצד שבו הם זקוקים לנו הכי הרבה ושם אנחנו צריכים להיות..."
"....אז ראשית אנחנו נאבק חזק יחד עם הארגון כדי לשמר על אותם זכויות ולהחזיר את מה שלקחו מנכי צה"ל. אנחנו נפעל לכך שיחזירו את כל אותם רופאים מומחים ... שנכה צה"ל צריך את הטיפול הנכון ואת התרופות שלו שהוא לוקח מקופת חולים אנחנו נסבסד....
לא יתכן שבנקודות מסוימות אנחנו באים ואומרים להם תסתדרו לבד, אסור לנו לעשות את זה, אנחנו נהיה גם בעניין של ביטול הגזרות - דחייה של ההטבה – גם אם מדובר במספר חודשים וכדומה... כי דחייה של הטבה מסוימת היא נפילה כלכלית בשביל אותו נכה...
לדוגמא ניקח את העניין של זכאות לרכב רפואי - ההבדל בין שלוש וחצי שנים לארבע שנים זה נפילה משמעותית של מחיר הרכב וזאת אומרת שהנכה מאבד כסף והיכולות שלו למכור את הרכב בחצי שנה מאוחר יותר זו הנפילה התלולה יותר ולכן אנחנו בעצם מכבידים עליהם ....
אנחנו נדאג שבחקיקה הבאה יזכרו את נכי צה"ל שלא יפגעו בתנאים שלהם... אנחנו נעלה שוב את קרנם של נכי צה"ל בעייני האוכלוסייה כי זה מגיע להם... וגם נטפל בנושא מבחן ההכנסה... לבוא לנכה צה"ל ולעשות לו מבחן הכנסה כדי לבדוק זכאות שלו בין אם זה לתגמולים לבין אם זה לדברים אחרים אני חושבת שיש כאן ממש חוצפה...
אנחנו צריכים לעודד את נכי צה"ל להשתלב בחזרה בחברה... ואנחנו צריכים דווקא לעודד אותם להתפרנס כמה שהם יכולים כי גם ככה יכולת הפרנסה שלהם, היכולת הכלכלית שלהם בשוק החופשי נפגעה בגלל אותה פגיעה פיזית או נפשית שבעקבות זה נקבעו להם אחוזי הנכות...
אנחנו צריכים לתת להם את הבסיס, קודם כל כדי שירגישו מספיק חזקים לצאת החוצה ולהביא כמה שהם יכולים בשביל התא המשפחתי שלהם...
ככל שאתה מתבגר במיוחד אצל נכים היכולת הולכת וקטנה... אם מדובר ביכולות האישיות, ביכולת לפרנס... גם הגיל ובעיקר עם הנכות, זה מחמיר את המצב, אז אנחנו צריכים לעודד אותם שככה שבשנים שהם מסוגלים לצאת החוצה ולהרוויח כמה שהם יכולים, המדינה לא צריכה לחתוך להם בזה, לא בזכויות שלהם ובטח ובטח שלא בהכנסה שלהם וכאן אני חושבת שצריך לעשות תיקון ולבטל את מבחן ההכנסה המיותר הזה ולעשות את הדבר הצודק והנכון.
